דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מב. · פירוש ב
ע״ש נקה״וו ופסה״ג, דקדקדו האחרונים למה שינה לשונו מאינך, ולא קתני ניקב הושט ונפסק הגרגרת, כמו דתני ניקב קרום של מוח, ולמה חיברם יחד, ויפה כיוון בני הרב האברך מו״ה עקיבא שיחי׳ דהדקדוק הראשון מיושב ע״י השני דכדי לחברם יחד בוי״ו החיבור, שינה לשונו לשנות נקה״וו ופסה״ג, כי היכי דלא נאמר, ניקב הושט ונפסק הגרגרת חדא טרפות הוה, כמו נשבר השדרה ונפסק החוט שלה, עוד קשי׳ לי למה התחיל בהם, ולא התחיל בניקב קרום של מוח, דכפי סדרו של התנא הולך מראשה לסופה, ועיין במהר״ם שי״ף בביאור שלו שכ׳ דלאחר חזרת ר״ע דנקה״וו ופסה״ג נבלה הוו, שינה התנא סדרו ולשונו, אבל לפע״ד דוחק גדול הוא לומר כן, דלאחר חזרה נשתנה סדר ולשון המשנה, שהיתה שגורה בפיהם מאז ומקדם, ולא תקנה על כנה לשנות נקה״וו ופסה״ג נבלה, ואם נאמר דבהאי שהקדים ושט לגרגרת והפרידם מאינך, במה דקתני נקה״וו ופסה״ג, די לרמז את זאת, דהני חמירו ואית בהו משום נבלה, למה נדחק הש״ס לעיל ל״ב ליישב לר״ע לאחר חזרה האי משנה, בתירוצים שונים עד שבא ר״י לתרצה, דבאמת קודם חזרה נשנית, כיון דבהאי נוסח שהיא לפנינו נמי מרמזת, דנקה״וו ופסה״ג חלוק מאינך, וע״כ משום דבהני אין שחיטה מטהרתן מידי נבלה.
אבל הט אזנך לשמוע מה שמכוסה ומוסתר היה, בהא דקתני נקה״וו ופסה״ג בשינוי לשון וקודם לשאר טרפיות שלא כסדר, ופשיטא דפירושי סובב לשיטת הרמב״ם ז״ל, דשיטת התוס׳ נפרכת מכח הני דקדוקים מכל וכל, דכאשר ביארנו לעיל ל״ב בתוס׳ ד״ה ורמנהו, לדעת התוס׳ נקה״וו אין בו אלא טרפות בעלמא, כמו ניקב קרום המוח, וא״כ למאי הלכתא חיבר התנא יחד ושט עם הגרגרת והקדים הושט עוד לגרגרת, ואין לך תשובה נצחית יותר מזה נגד דעת התוס׳ דנקה״וו אינה פוסלת השחיטה, ואין להמליץ בעדם, דעכ״פ במקום הנקב אם שחט נפסלת השחיטה משום דהאי נקב לא מצטרף אל הרוב, דאז עוד יותר בולט הקושי׳, דהוה לי׳ להקדים פסה״ג דהוא ודאי אתא לידי נבלות, ולא נקה״וו, דרק אפשר לבוא לידי נבלות, בדרך רחוק מאד, דהיינו בידע מחיים שניקב הושט, וגמר באותו המקום השחיטה, כי לולי זאת מנין לו שבמקום שחיטה נקב הוה, אבל המשנה מתפרשת לדעת הרמב״ם, עיין בעיקר יו״ד, דשם ביארתי, דלדעת הרמב״ם, האי הלכה דח״י טרפיות ג״כ נתחדשה כשנכנסו לארץ ונצטוו על הזביחה, אבל במדבר שהנחירה הותר להם, לא נזהרו על הני י״ח טרפות אע״פ שנצטוו על הטרפה בקרא דבשר בשדה טרפה, כי טרפה המפורש בקרא כפי שמפרש לן הרמב״ם היא הנטתה למות מחמת מכותיה, אבל הני י״ח טרפות בלא נטתה למות דהיינו מסוכנת לא נאסרו במדבר, ותדע דנקה״וו ופסה״ג נחירה הוה דנחירה בסימנים בעינן, מה תאמר דנחירה דוקא בשני סימנים אבל נקה״וו או פסה״ג בבהמה לאו נחירה מקרי, אלא טרפה, אלא דא״כ יש פסול שהיי׳ בנחירה, דאם ניקב הושט או פסק הגרגרת ופסק הנחירה טרפה, וכמש״כ רש״י ז״ל לעיל דף ל׳, הן אמת שכתבתי שם ליישב שיטת ר״ת, די״ל דתוך מעל״ע מצי להשלים השחיטה, וה״ה נאמר כן בנחירה, ולא נעשה טרפה אלא לאחר מעל״ע, אלא דאם בנקה״וו ופסה״ג לא נעשה טרפה אלא לאחר מעל״ע, למה יגרעו שאר טרפיות להיות אסורות מיד, ולא תהני להו השחיטה להכשירם בתוך מעל״ע, ולא עוד אלא דמנין היה להם במדבר הני הלכות לממ״ס על החי״ט כי כאשר ביארנו שם בעיקר יו״ד, האי הלכה דין דברי סופרים יש לה שאין לוקין עליה, מפני שאין הלכה זו מפרשת הקרא אלא מוספת על הקרא, אלא די״ל דהאי הלכה אתא לפרש הקרא דזאת החיה דאתא לאסור כל שאינה חי אע״פ שאינה מסוכנת, אלא שסופה למות לאח״ז מחמת מכה זו, והוא לאו הבא מכלל עשה, אלא דכבר ביארנו לעיל דף ל״ז ע״א בסוגי׳ דמסוכנת דהאי קרא דזאת החיה מצינן לאוקמי, או על המסוכנת בלא שום מכת אבר, או על החי״ט שסופן למות לאח״ז וכמו שכ׳ שם התוס׳ ד״ה שאינה, עיי״ש בחדושי, שכ׳ למה דרשו חז״ל יותר האי קרא על חי״ט מעל מסוכנת, אמנם במדבר שהנחירה היתה מתרת, הי׳ צד חמור בזה, דמפרכסת היתה אסורה, דבמיתה תלי׳ מלתא, וממילא גם מסוכנת מסתבר לאסור, דכל שאין המיתה בא מחמת הנחירה, אלא מחמת סיבה הקודמת לה אין הנחירה בעצמה מתרת, ושאני שחיטה של עתה דמתרת מיד, וזה נתחדש בכניסתן לארץ עם הצווי דוזבחת כאשר ביארתי כל זאת בפתיחה, לכן גם המסוכנת אישתרי, אבל במדבר באמת היה הקרא דזאת החיה אחא לאסור המסוכנת, ורק כשנתחדש היתר מפרכסת נתחדש ג״כ היתר מסוכנת, ואתא ההלכה על החי״ט, לפרש הקרא דזאת החיה, על מי שאית בה מכה הממיתה לאח״ז.
והנה ר״ע קודם חזרה, דסובר מקצת סימן או אפילו סימן שלם בפיסול אין בו אלא משום טרפה ולא משום נבלה, טעמו ונימוקו הי׳ משום דמעשה טרפות שאין בו מלקות אלא איסור עשה לכל היותר, לא מצי מעכב השחיטה ולגרום נבלות לענין טומאה, ולשרוף עליו תרומה וקדשים, ולכן כל פסולי שחיטה במקצת הסימנים לא היה חמור אצלו משאר הטרפיות דאין בהם איסור מלקות, דכל שפיסול השחיטה תלוי בהלכה זו של חי״ט, שאין דנין עליהם לשער דיני תורה, כמו שהוכחתי, דכן שיטת הרמב״ם, לא מצי משוה נבלה לטמא, ומ״מ אף לפי דעתו זה, סידור המשנה דא״ט להקדים נקה״וו ופסה״ג ולחברם ולהקדים ושט לפני גרגרת, כל זאת הוא להשמיענו כי ע״י האי הלכה דחי״ט נעשה מקצת פיסול בשחיטה, לשחיטה פסולה, ונפ״מ דלולי ששם שחיטה פסולה עלה, לא היינו מטריפין במקצת דרסה או חלדה וכדומה לא מבעי בין סימן לסימן, דאין טרפות לחצי חיות, אלא אפילו בתחלת השחיטה לא שייך שם טרפות על מקצת שלא בהכשר שחיטה, אם איכא רובא בשחיטה, וכאשר ביארנו זאת בפתיחה, וכן בסוגי׳ דלעיל ל״ב ע״ב, אבל לענין טומאה לא נקרא נבלה, כיון דעיקר הפסול נבנה על האי הלכה של חי״ט, אבל ר׳ ישבב משום ר״י הביא הלכה מיוחדת בידו דאתא ביחוד על פיסול במקצת השחיטה, שהיא נבלה לטמא, דהאי הלכה דין דאורייתא אית לה, וגם למלקות לא מצד הני חי״ט, אלא מכח פיסול השחיטה דהוה כנחירה, והיא הלכה דאתא לפרש את מצות וזבחת, ואמרה דכל שלא נזבחה כולה שחיטה הוגנת אלא מקצתה בפיסול כנחורה תחשב ועל הנחורה יש לנו לאו מחודש, דלא תאכל כל נבלה אשר לפי האי הלכה קאי, הן על נחורה כולה והן על מקצתה, ולכן לוקין על אכילת בשר שנשחט במקצת פיסול כמו על בשר נחירה, ואחר שקיבל ר״ע הלכה זו, תו אין לו מקום לנקה״וו ופסה״ג בהדי אינך, דהני לכל היותר באיסור עשה אסורים, ונקה״וו ופסה״ג בשר נחירה הוה ובלאו ולא עוד אלא דלפי האי הלכה, דאתא מפורש על מקצת פיסול בסימנים, תו לא איצטרך למנות נקה״וו ופסה״ג בכלל חי״ט, (וההלכה בלא״ה לא באה על פרטיות הטרפיות, עיין לקמן בהא דאמר עולא שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה מסיני ובמה שכתבתי שם) ואבאר לך יותר, אם לא הי׳ אסרה התורה את הטרפה, אלא המתה שלא ע״י שחיטה כשרה בכל הלכותיה, וההלכה מפרשת לן דאפילו מקצת השחיטה בפיסול נידונת ככולה בפיסול, מה הי׳ הדין של בהמה בנקה״וו ופסה״ג, הלא פשיטא דהשחיטה לא היתה מועלת בה, ואפילו במקצת פסוקת הגרגרת וכאשר כתבתי בסוגי׳ דרבוצה לעיל עיי״ש, וע״כ לומר דההלכה זו שאמרה לן דמקצת פיסול בשחיטה פוסלת את השחיטה ציינה ג״כ מה מקרי מקצת שחיטה, היינו מיעוט ושט ורוב קנה, ואחר האי הלכה, אפילו היתה הטרפה מותרת כל שניקב ושטה היתה אסורה לנו לאחר השחיטה משום נבלה כמתה, וגם חלבה מחיים, כאשר ביארתי בסוגי׳ דמסוכנת, דכל שאין לבע״ח היתר בשחיטה, כל היוצא ממנה הוה ציר היוצא מן הטמא דהן מחיים והן לאח״מ הבשר באיסורא קיימא עיי״ש, וא״כ לאסור נקה״וו ופסה״ג לא בעינן לאו דטרפה ומכש״כ דלא בעינן ההלכה דחי״ט, ולכן קושי׳ הש״ס, דמה לנקה״וו ופסה״ג בהדי הני חי״ט, חמורה מאד, ולא מצא מענה אחרת אלא לומר דקודם חזרת ר״ע נשנית, אבל לאחר שהודה ר״ע נהפוך הוא, דהאי הלכה דחי״ט, היא תולדה מאותו הלכה דמקצת פיסול בשחיטה פוסל את השחיטה, ועשאה נחורה, וממנה נצמח דכל מכה שיש בה כדי להמית אפילו לאח״ז, אע״פ דלא עשאה מסוכנת, ראוי לאסור משום טרפה, ולא על חנם סידר הרמב״ם חי״ט בהלכ׳ שחיטה, ועיקר לאו דטרפה בהלכ׳ מאכלות אסורות, ואי הי׳ סובר הרמב״ם דהאי הלכה על חי״ט פירושא דבשר בשדה טרפה הוא למה חילק האי לאו לשנים בשני הלכות רחוקות, אם לאו להורות בא כי האי לאו דטרפה מתפרש בפ״ע שהיא הנטתה למות ע״י מכה שאין לה תרופה, וזאת נדע ע״י אימוד הרופאים, והני חי״ט נתחדשו ע״י הלכה, בהדי האי הלכה שקבלה ר׳ ישבב מר״י דכל מקצת פיסול בסימנים שחיטה פסולה הוה, דאם נקה״וו או פסה״ג פוסל השחיטה ועשאה נבלה, ראוי׳ מכות הדומות להני לעשותה טרפה אלא דע״ז לא מלקינן מפני שהוא תוספת על הקרא דטרפה, ולא פירושו, וביתר ביאור תמצא הענין כולו בפתיחה עיקר יו״ד וכן לקמן בגמ׳ ודו״ק.