דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף מ. · פירוש א
דף מ׳ ע״א גמר׳ אר״ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע״ז וכו׳ ופרש״י ז״ל דלא מבעי הגביה והרביצה דקנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו׳, והתוס׳ הקשו ע״ז, דהא גזלן אינו קונה רק כדי להתחייב באונסין, אבל לא להיות שלו כדי לאסרו וכמו דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים לקדישו, וכן מוכח נמי מדפריך לקמן לר״נ ממנסך, והא שם הגביה כדאמרינן בגיטין שם דמכי אגבי׳ קניה, עכת״ד תוס׳.
והנה לפע״ד דבר זה תלי׳ בפלוגתא, דבב״ק דף י״א ע״א מסקינן דאין שמין לגנב ולגזלן, אבל לשואל שמין, וכתבו שם התוס׳ בשם הירושלמי, דדרשינן חיים שנים ישלם ולא מתים, וכן בגזלה והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל, וכתבו שם וז״ל ״והיינו טעמא, דגנב וגזלן קנו מיד, כשהוציאו מרשות בעלים, אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וכו׳״ עכ״ל, והוצרכו להאי טעמא משום דאנן אפילו אין כאן שינוי לקנות, מחייבין לגנב ולגזלן לשלם ממון, ולא להחזיר את החפץ ולשלם הפחת, וכמש״כ התוס׳ שם דף ע״א ע״ב ד״ה א״ה, ובתוס׳ דף ס״ח ע״א ד״ה מה טביחה, דבסי׳ אחד או אפילו בשני סימנים שחוטים, אין כאן שינוי לקנות בכך, ומ״מ אין שמין המתה לגנב ולגזלן אלא היא שלו, ומשלם בהמה מעליה, לכן כתבו כאן טעמא של דבר זה, והוא משום דבאמת מיד בהגבהה קנה הגנב והגזלן את החפץ, להתחייב בתשלומין, אלא כל זמן שהחפץ בידו בלי פחת, חייבו התורה להחזירו לבעליו תחת תשלומי ממון, והאי מצות והשיב מעכב הקנין שאינו יכול להקדישו ולמכרו, דהוא כמו שיעבוד שכתב בקרא, אבל אם נפסד הגזלה, ואפילו במקצת שאין בו שינוי לקנות, כיון שאינה ראוי׳ להשיב, דהבעלים אינם חייבים לקבלה, במעמד הנפסד, שוב הקנין של הגזלן הוה קנין גמור למפרע משעת הגבהה, אבל השואל משיכה שלו אינו כדי לקנות, אלא כדי לקבל על עצמו אחריות כל היזק והפסד ואפילו באונס, ולכן שמין לשואל, ואפילו נשתנה החפץ בשינוי הראוי׳ לקנות, ומה״ט נמי הגזלן משלם השוויה של הגזלה, כשעת הגזלה בין להקל ובין להחמיר, והשואל משלם כשעת ההיזק בין להקל ובין להחמיר, והארכתי בענין זה בס׳ שביבי אש שנדפס ע״י תלמידי בשנת תרס״ג, ובתוך הדברים כתבתי שם ליישב בזה ע״נ קושי׳ התוס׳ גיטין נ״ג ע״ב ד״ה גזלן הוא, דבגמ׳ שם פריך אחזקי׳ מהא דגזל חמץ ועעה״פ דמצי אומר לו הרי שלך לפנך, ואי היזק שא״נ שמי׳ היזק האי גזלן הוא, וממונא מעלי׳ בעי לשלומי, והקשו בתוס׳, איך מדמה היזק דממילא למזיק בידים, דכל שאין כאן שנוי לקנות למה ישלם הגזלן יותר מן השומר, ותירצו בדוחק דלחזקי׳ דהיזק שא״נ שמי׳ היזק אין לך שינוי גדול מזה עיי״ש. וכתבתי אני שהתוס׳ שכחו דברי עצמם שבב״ק הנ״ל, שהרי כאן כתבו בשם הירושלמי וכפי הסברתם, דכל שנפסד ונקלה שווי׳, ע״י הפסד הניכר לעין אינה בת השבה, דהתורה אמרה והשיב רק חיים ולא מתים, ואע״פ שאין בזה שינוי לקנות, וממילא דקני למפרע וחייב ממון על קנין של שעת הגזלה, ומדויק מאד לישנא דגמר׳ שם ״האי גזלן הוא וממונא מעלי׳ בעי לשלומי״, ר״ל ממון טוב ולא רע, לכן אין הנגזל מחויב לקבל ממנו החפץ שניכר בו הפסדו, כי לא להקל אמרו תורה, והשיב את הגזלה, אלא להחמיר שלא מצי להחזיק בגזלה ולשלם ממון, אם החפץ עדיין בקומתו ובצביונו עומד, אבל אם הפסדו ניכר, אומרים הבעלים אתה נתכוונת לקנות החפץ בשעת שגזלת ונתחייבת אז לשלמו בממון, ואין אני מחויב לקבל ממך החפץ שניכר בו הפסדו, משום שהחמירה התורה עליך להשיב את הגזלה עצמה אם היא ראוי׳ להשיב, והאי אינו ראוי׳ להשיב.
ומה מאד נבין בזה מה דאמרו בב״ק ע״א ע״ב, כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי׳ קטבח עיי״ש בהגהות מהרש״ש שכ׳ דמכאן מוכח דאיסורי הנאה מקרי אינו שלו, והוא פלא, דהרי אנן פסקינן דאומרים בא״ה הרי שלך לפניך, וע״כ משום דאית בעלים לא״ה, ולפי האמור, כוונת הש״ס כך הוא, דכיון דשחט בה פורתא שוב אינו בתורת השבה, וקנאו למפרע וממילא אסרה בהנאה, וכיון דלענין א״ה חשב כשלו גם לענין תשלומי ד׳ וה׳, אנו אומרים לאו דמרי׳ קטבח, אבל בטביחה דעלמא ניהו דמתחלת השחיטה אין בתורת השבה, אבל התורה עשאו כברשותו לענין ד׳ וה׳, דהרי א״א להתחייב בענין אחר, וכמו בחמץ דאע״פ שאסרה התורה בהנאה ואינו ברשותו, מ״מ אמרה תורה שלך אי אתה רואה, דעשאו הכתוב לענין זה כברשותו, אבל בטביחה לע״ז כיון דע״י האי טביחה פורתא אנו אומרין דשלו קטבח, כדי שיאסור בהנאה, איך נחייבו על הגמר ד׳ וה׳ שהוא תרתי דסתרו, כנלפע״ד נכון.
ועכ״פ מכל הא דאמרן יצא שיטת רש״י ז״ל כאור נוגה, דגם כאן בהגביה והרביצה כיון דנעשה גזלן עליה קנאה לגמרי, אם לא שמעכב מצות השבה, אבל כיון דשחט בה פורתא שוב אינה בתורת השבה ממילא חל איסור ע״ז עליה וקנינו ואיסורו באין כאחת.
אמנם שיטת הרמב״ם אינו כן, וכוותי׳ איפסק הלכתא בחו״מ סי׳ שנ״ד ושס״ב, והוא דהא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא תקנתא דרבנן, ואם ירצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם, וכן מבואר ברמב״ם בפ״ב מהל׳ גזלה שכתב בטעמא דהא מלתא שאם רוצים הבעלים בשברים הדין עמהם, משום דמפני תקנת הבעלים אמרו אין שמין ואם הם אינם רוצים בתקנתא זו שומעין להם, וכן הבין הדבר הב״י סס״י שנ״ד עיי״ש, ולדעת התוס׳ דמה״ת אין כלי שבור בתורת השבה, ניהו דאפשר ג״כ לומר, דתלי בדעת הבעלים דאינם מחויבים לקבל השברים, אבל אם ירצו לקבלם עדיין מצות השבה על הגזלן, אבל אז לא הי׳ מחויב לשלם הפחת, אלא אם הוא הזיקו או בגרמתו, אבל לא בשנאנס ונשבר, כי הוא לא קיבל חיוב שמירה על הגזלה, וביאור שיטות אלו תמצא באריכות בס׳ שביבי אש, ואכ״מ להאריך בזה ודו״ק.