דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לט. · פירוש א
דף ל״ט ע״א גמר׳ איתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע״ז, רי״א פסולה ורל״א מותרת, ופליגו אי מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מפנים, והקשה הרשב״א ז״ל דתפ״ל דהוה נבלה מצד השוחט שנעשה מומר לע״ז, כיון דגם ר״ל מודה דהשוחט חייב וכמש״כ התוס׳ כאן, והתוס׳ לעיל בסוגי׳ דהשוחט בשבת, הוכיחו מכח האי קושי׳, דבפעם אחת לא נעשה מומר, אולם שם כתבתי, דלדעת הרמב״ם החילוק שבין מומר לחשוד הוא, דבמומר שהוא רגיל בכך חזקתו דלא שב בתשובה, אבל חשוד ע״י פעם אחת, ספק הוה שמא עשה תשובה, וממילא דבשעת שחיטה דעבירה אין חילוק בין פ״א להרבה פעמים ולכן הרשב״א בזה כרמב״ם ס״ל, ושפיר נתקשה לו אם הוא חייב ע״י שחיטה זו משום מקריב לעכו״ם, הרי גם שחיטתו שחיטת מומר לעכו״ם, אלא דלהרמב״ם לשיטתי׳ לק״מ דס״ל דשחיטת נכרי ומכש״כ שחיטת מומר דעשאו רבנן כשחיטת נכרי, אין בו רק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, וכל שנעשה עתה מומר ע״י שחיטה זו, לא קרינן בי׳ זבחו, אבל הרשב״א כתוס׳ ס״ל בזה, דמקרא דוזבחת פסלינן שחיטת נכרי, הרי דבעינן בר זביחה דוקא, א״כ האי דנעשה מומר בזביחה זו לא קרינן בי׳ וזבחת, עיי״ש באריכות, ועכ״פ הרשב״א דפסק כרמב״ם דבפ״א באותו השחיטה עצמה דינו כמומר, וס״ל כתוס׳ דפסול נכרי הוא מכח וזבחת, לא מצא מענה לקושיתו זו, עד שהוכרח לחדש דבר המבהיל את הרעיון, והוא, שמה שאמר בגמ׳ ע״מ לזרוק דמה לע״ז, לא שהשוחט יזרוק אלא ע״מ שהגוי יזרוק דמה לע״ז, ואז ג״כ הבהמה אסורה לר״י, מטעם תקרובות עכו״ם, אבל השוחט לא עבד כלום, וכן נפסק האי דינא בטור ושו״ע סי׳ ד׳ ומי יתן ויביננו את זאת, דחוץ מן הדוחק העצום, להכניס כאן נכרי בעל הבהמה שאין לו רמז עליו בגמ׳, דהרי לא קתני השוחט בהמת נכרי אלא השוחט את הבהמה, גוף הדין מרפסין איגרא לארעא, דאיך אפשר לעשות תקרובות לעכו״ם, והוא לא עבר עבירה, אלא עע״ז בטהרה, אתמהה? דע״כ אתה אומר דבהאי מחשבה עצמה הוא עע״ז דומי׳ דפיגול דהשוחט ע״מ שיאכלו הבעלים חוץ לזמנו, הרי הוא מפגל ולוקה, כן ע״כ גם כאן כיון דחישב משחיטה על הזריקה, מקרי עבודה, וחייב בין שיזרוק הוא ובין שיזרוק אחר, ואין לומר דכוונת הרשב״א דהשוחט ידע שדעת הנכרי לזרוק דמה ולהקטיר חלבה דבידיעה כזו אין עע״ז בשחיטה ומ״מ נעשה תקרובות עכו״ם, דזה ודאי ליתא, וכדמוכח ממה דשנינו בסוף הסוגי׳ בהני טייעי דיהב דוכרי לטבחי ישראל ואמרו להו, דמא ותרבא לדידן, ופרש״י לעכו״ם, ובשרא ומשכל לדידכו, וקאמר דשרי, הרי אע״ג דהטבח ידע דבעל הבהמה יזרוק הדם ויקטיר החלב לע״ז, מ״מ מותר הבשר, ושרי אפילו לכתחלה לעשות כן, ולכן דברי הרשב״א ז״ל תמוהין ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו לפע״ד ודו״ק.