דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לח: · פירוש ג
ע״ש במשנה ור״א פוסל, אר״א אפילו שחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה פסולה וכו׳, הנה התוס׳ הקשו מהא דלקמן בשוחט לשם הרים, דמדייק פסולה אין זבחי מתים לא, ולדידי קשה להיפך על לישנא דפסולה, דהרי השחיטה אינה נפסלת בכך ואפילו בשוחט לעכו״ם ממש, למ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וכאשר סתם התנא לקמן בפ׳ אוא״ב דשוחט לע״ז חייב משום אוא״ב, ואיך קתני כאן וכן במשניות שאחר זו, בשוחט לשם הרים וכן בשוחט לשם עולה, שחיטתו פסולה, שוב מצאתי בהגהות מהרש״ש ז״ל בסוף פרקן על המשנה דשוחט לשם עולה שנתעורר בזה ולא ידעתי למה המתין עד המשנה האחרונה ולא הקדים קושיתו במשנה זו.
אבל באמת אין כאן מקום לתמוה לפי מה שכפלתי ושלשתי זאת, דכל המסכת׳ אליבא דר״ע קודם חזרה נשנית, ולדידי׳ שחיטה פסולה אינה נבלה, אלא אסורה כטרפה, ואפילו סימן אחד בפיסול אינה עושה נבלה, ורק אחר חזרת ר״ע נידונת כל שחיטה פסולה כנבלה, לענין מלקות וטומאה, וא״כ שייך לשון שחיטה פסולה על כל דבר המפסדת כשרות הנשחט בשעת מעשה השחיטה, כמו מחשבה זרה, אע״ג דאין הפסול בגוף השחיטה, כיון דסכ״ס אין האי שחיטה מכשרת לאכילה שחיטה פסולה יקרא, וזה אמת לאמיתו, אלא דעל הרמב״ם יש מקום תפיסה, שכ׳ בפ״ג הי״ח דכל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה, הרי זו נבלה, ואם אכל כזית ממנה לוקה משום אוכל נבלה וכו׳, עכ״ל, ואיך כתב הוא ז״ל על כל הני, שחיטתו פסולה כלישנא דמתני׳, וזה אינו, דהני גם לאחר חזרת ר״ע אינם אלא איסורין באכילה. אבל לא נבלה, ויל״י בדוחק דהאי כללא דכייל הרמב״ם, לא קאי אלא במקום דהפיסול הוא בגוף מעשה השחיטה, אבל לא אהני דבגוף השחיטה אין כאן פיסול, אלא מצד מחשבה זרה, ודו״ק.