אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף לח: › פירוש א

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף לח: · פירוש א

דף לח:

ע״ב תוס׳ ד״ה אלא דמתה והדר ילדתי׳, והא דאמר בפ׳ יוצא דופן דעובר מיית ברישא, היינו היכי דמתה מעצמה, אבל נהרג לא עכ״ל, והסברא מבוארת, דבכל מיתה טבעיית מחמת אפיסת הכוח, מתים האברים הרחוקים ממשכן החיות תחלה, ומכש״כ הולד שאינה גופה ממש, ועדיין הלב והאברים הסמוכים ללב יש בהם חיות, אבל במיתה פתאומיות ע״י שחיטה או הריגה, נהפך הוא דע״י שפיכת דם הנפש יומת הלב והראש משכן החיות, אבל באברים החיצונים עדיין השפעת החיות שמלפנים פועלת בהם, עד שמפרכסים גם אחר מיתת הלב והראש, ומש״ה תנן במשנה דאהלות, בהותזו ראשיהן טמאים אע״פ שהאברים החיצונים מפרכסים דאין זה אלא כזנב הלטאה, ר״ל דהאי פירכוס הוא משפע החיות שקודם לכן, שעדיין פועלת בהני אברים החיצונים, אע״פ שהראש הותז, ומן האמת הלזה יוצא, כי שגגה רבתא יצאה מלפני האחרונים ז״ל במחכ״ת, במה שהביא הפת״ש בסי׳ י״ז דמסוכנת לאחר שהותז ראשה לא מהני הפירכוס שאינו אלא כזנב הלטאה, והוא כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמי׳ אבל שכחו ולא ידעו כי רק בבריאה והותז הראש אפשר שתפרכס גם אחר ההתזה, משום שפעת חיות שבאברים החיצונים מקודם ההתזה אבל במסוכנת אם באמת מתה היתה מחמת אפיסת הכח ולא מחמת השחיטה, אז האברים החיצונים מייתו ברישא ולא מצו מפרכסים וכל שהיד והרגל מפרכס מורה על חיות הלב ושאלמלא הותז הראש, היה חי עדיין, דאלו בשעת התזה כבר הי׳ הלב מת, מכש״כ שלא היה רגש חיות בידים ורגלים שמתים תחלה.

ודע דהמעיין בגמ׳ ותוס׳ בב״ב קמ״ב ע״ב ימצא לפום רהיטא סתירה לדברי האמיתים האלו אבל בקל יש ליישב, ועל זה וכיוצא בזה צריך למשכן נפשי׳ כדי להעמיד האמת המוסכם ומוחלט על תלו ודו״ק.

וכאן בסוף הסוגי׳ אני חוזר למה שדרשו לעיל ולא בא בפי בשר פיגול היינו בשר מבהמה שהורה בה חכם, וציינתי לעיל שתעיין במה שכתבתי לקמן מ״ד ע״ב, וכעת ניתוסף לי ראי׳ ברורה לדעת רש״י שם דפי׳ מלתא דתלי׳ בסברא, היינו כמו מקיפין בריאה, אבל מה שתלי׳ בשיקול הדעת היינו גמר׳ דהרי מבואר ביבמות צ״ב ע״א דהורו בי״ד ששקעה החמה ולבסוף זרחה, אין זה הוראה אלא טעות, והוסמך ע״ז לעשות מלאכה בשבת מביא חטאת, אבל הורו בשיקול הדעת דאין זה מלאכה או שאין זה חלב שאסרה התורה וטעו, העושה על פיהם פטור משום דזה הוראה מקרי, הרי יוצא מזה מפורש דכל שדרך הוראה טעה, אין כאן שגגה להעושה על פיו, אלא הקולר תלוי בבי״ד שהורה כן, כי כך גזרה התורה לומר ועשית כאשר יורוך ואין לך אלא שופט שבימיך, וא״כ למה ניחוש בהוראת חכם על טעות, משא״כ בדבר התלוי במציאות, שאם טעה אין זה הוראה, והעושה ע״פ טעותו חייב חטאת שפיר יש להחמיר שמא טעה החכם בריאה או במדידה וכדומה, וניהו דאנן פסקינן דיחיד שעשה בהוראת בי״ד חייב חטאת ודלא כר״י דפוטר, עיין ברמב״ם פ״ז משגגות, היינו משום דכל שהבי״ד אינו מביא קרבן העושה מביאו, אבל לעולם גם לדידן קיל להעושה, ממה שעושה ע״פ טעות במציאות.

ועכ״פ אני תמה על הרמ״א בהגה סוף סי׳ קט״ז, שפסק שם דין זה דהורה בה חכם בדבר שתלי בסברא דלא כרש״י, אלא דכל שהורה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה, דמשמע דכל שנדפס בספר להתיר אע״פ שאותו המחבר מסברא התיר שפיר דמי, ואין לדבר זה טעם, דאם החכם הזה יזכה לדפוס חדושיו נעשה סברתו גמר׳ ע״י הדפסה ואפילו אם ימצא חולקין עליו מ״מ אם רוב הפוסקים מסכימים להתיר שפיר דמי, וכאשר באמת כן הוא ולא שמענו מעולם שבעל נפש יחמיר בדבר כמו למשל בתערובות מין במינו דלרש״י ודעמי׳ פסקינן כר״י דלא בטל, אבל אנן פסקינן כרבנן דבטל, ולא שמענו מעולם, מי שיחמיר בזה לחוש לשיטת רש״י ולמה נחמיר יותר בדבר שחכם מופלג מתיר ע״פ סברא ישרה ואין עדיין שום חולק עליו לחוש, שמא טעה בסברא, ואע״ג דבזה״ז דאין לנו חכם מוסמך מ״מ לא אוכל להבין דלמה נחמיר יותר בהוראת חכם בשיקול הדעת שאין שום חולק עליו אלא שלא נמצא ההיתר מפורש בדפוס, ממה שנמצא מחלוקת בדפוס, אלא שהכריע כדעת המתיר, וידעתי שיש מקום לחלק בין שאיקבע ההיתר בפוסקים מפורסמים, ובין סברת יחיד שעדיין לא נתקבל בכל העולם, אבל הסברא הישרה נותנת ההיפך, דכל שהסברא הברורה מסכמת להתיר, בלי שנמצא חולק עליה, האי היתר יותר ברור וראוי׳ יותר לסמוך עליו מההיתר שיצא מתוך פלוגתא בין הפוסקים במקום שאין כאן הכרעת בי״ד הגדול המוסמך אשר עליו אמרה תורה ע״פ הדבר אשר יורוך והדברים עתיקים ועיין בזה לקמן קי״א ע״ב בהא דאמר רב חס לי׳ לזרעי׳ דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס״ל, ובמה שכתבתי שם וכן בהקדמה שלי, ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה