דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לח. · פירוש ב
ע״ש גמר׳ אר״ח, מנא אמינא לה, דתנן וכו׳ אימת אי לימא בסוף שחיטה, עד כמה תחי׳ ותיזל, עכ״ל הגמ׳, ר״ח היה סובר דפשטה ידה, הוא סימן הוצאת הנפש של עתה בשעת פשיטת ידה, וכמש״כ התוס׳, דדייק כן מלשון המשנה דקתני, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד, ולכן פריך אי פירכוס בסוף שחיטה בעינן, למה לא תסגי בהאי פשיטת יד, אלא דזה תימא דהרי הפירכוס הוא סימן חיות, ולא סימן להוצאת הנפש, ומי שבעי פירכוס בסוף שחיטה, בעי חיות בסוף שחיטה, ולא הוצאת הנפש, וכאשר ביארנו זאת בריש הסוגי׳ דשחיטה ומיתה בהדדי לא מהני, וגם תשובת רבא אינה מובנת דלמה לי׳ למימר, דכל שאינה עושה כן, דהיינו פשטה והחזירה כמו שפי׳ רש״י בידוע שנטלה נשמתה קודם לכן, דמשמע דאם נטלה נשמתה אז בסוף שחיטה כשפשטה ידה, הוה שפיר דמי, והלא זה ליתא כפי שכ׳ הש״ך וכנראה מפרש״י הכא, אנן חיות בסוף שחיטה בעינן ולא הוצאת הנפש בסוף שחיטה, וצע״ג ודו״ק.