דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף לז. · פירוש ג
גמר׳ ודילמא היינו נבלה היינו מסוכנת, לא ס״ד דכתיב כי ימות וכו׳ מחיים לא איקרי נבלה עכ״ל הגמ׳, מכאן הקשה הלב ארי׳ ז״ל על הא דכתב הרמב״ם ז״ל דנקה״וו ופסה״ג הוו נבלה מחיים, שהוא נגד גמר׳ מפורשת הלזו, דדרשו מקרא דמחיים לא איקרי נבלה אלא לאח״מ, ועל חנם חדשו התבו״ש והפלתי ז״ל לומר, דהרמב״ם מחלק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלה, שהרי האי קרא בטומאת נבלה כתיב, ואיך יליף הגמ׳ מני׳ דמחיים ליכא איסור אכילת נבלה במסוכנת, והניח הדבר בתימא, ואני מוסיף להקשות גם מגמ׳ זבחים דף ע׳ ע״א דקאמר מה לטרפה שכן איסורו מחיים, משא״כ נבלה, הרי מפורש אומר דגם איסור אכילת נבלה אינו מחיים, אבל בפתיחה עיקר יו״ד הראיתיך שהרמב״ם גופא ס״ל דלאו דנבלה ליתא מחיים, כי כן כתב בפירוש בריש פ״ד מהל׳ מ״א וז״ל: ״האוכל כזית מבשר בהמה שמחה וכו׳ לוקה, וכל שלא נשחטה כראוי׳, הרי זו מתה וכו׳״ עכ״ל ומדאמר הרי זו מתה, ולא הרי זו כמתה, הרי מפורש אומר דעכ״פ בעינן מתה אלא דכל שנפסלה בשחיטה, אין שחיטה זו מצלת שתהי׳ מתה, ואז תהי׳ נבלה, וא״כ סותר את דברי עצמו במה שכ׳ בפ״ג מהל״ש שחיטה דנקה״וו ופסה״ג הוו נבלה מחיים.
אבל אין כאן התחלת קושי׳ למאן דיורד לעומקא דעת הרמב״ם ז״ל, ושם בפתיחה ביארתי הדבר, דהרמב״ם סובר דטרפה ונבלה חד לאו הוא, דטרפה תחלת נבלות הוא, דטרפה א״ח ועומד למות, ולכן ג״כ מצטרפין טריפה ונבילה לכזית, משא״כ בשאר שני לאווין, למשל טמאה וטרפה לא מצטרפין, וכל דבר שיש לו התחלה וגמר אמרינן בי׳ אגמל״מ לענין הדבר בעצמו, עיין לעיל בסוגי׳ ל״ב ע״ב אריכות בזה, ומה שחילקן הכתוב נבלה וטרפה לשני לאווין, הוא מפני שהשחיטה מחלקת ביניהם דטרפה ששחטה נטהרת מנבלות, וטרפה גופא ג״כ לא נקבע איסורה מחיים אלא לאח״ש, דלהכי כתיב גבי איסור טרפה ״בשר״ דעבדי כעין בשר ע״י השחיטה, דמחיים כל שחותך ממנה בשר הרי הוא בלאו דבמה״ח, שהוא נקרא טרפה, וכר״י לקמן ק״ב ע״ב, דבמה״ח מלאו דטרפה קמרבינן, אבל לאו דנבלה אין לו התחלה וגמר, כי מסוכנת שהוא התחלת נבלה שרי׳ רחמנא, ולכן שפיר קאמר בגמ׳ זבחים וכן הכא הסוגי׳ דנבלה לא איקרי עד שמתה, וטומאה ואיסור שווין בה דהרי מסוכנת כמו דאינה מטמא כך שרי׳ באכילה, אולם הרמב״ם שפיר כתב דכל טרפה שאין לה טהרה בשחיטה, האי טרפה נבלה מקרי ר״ל דהתחלת איסורו מחיים הוא, דכל טרפה נמי רק לאחר שחיטה ומיתה איקבע והאי דלית בה שחיטה, למה נקראה טרפה ולא נבלה, וכן הדין בבהמה שסימניה עקורים, שלדעת הבה״ג, וכאשר פסק גם הרמב״ם והשו״ע כשרה, אלא שאין שחיטה מוטלת בה מהללמ״ס אם תטרוף ע״י איזה טרפות, נקבות קרום המוח או הריאה וכדומה, ג״כ נבלה תקראה ולא טרפה, ר״ל דלאח״מ תהי׳ נבלה, וכן הוא בנקה״וו ופסה״ג מאחר דמכח הללממ״ס אין שחיטה מועלת בה דנדונת כנחירה וכאשר ביארתי לעיל ל״ב ע״ב והוא ג״כ טרפה איסורה לא בשם טרפה יקרא אלא בשם נבלה ושניהם ע״ש סופה, אבל בחותך ממנה בחיה כזית בשר או אבר ודאי לא ילקה רק משום במה״ח ואבמה״ח ולא משום נבלה, דהרי האי חתיכה תו לא אתא לידי נבלות, ומשום לאו דטרפה הרי במה״ח, היינו טרפה, דחד לאו הוא, ובזה נבין היטב דלר״ל, דאית לי׳ דבמה״ח וטרפה שני לאווין הן ולוקה על במה״ח ומן הטרפה שתים, שפיר איכא לאו דטרפה גם בנקה״וו ופסה״ג, אף דבפסה״ג עכ״פ אין שחיטה מועלת בה דהרי הגרגרת כמדמב״ד, אבל החותך ממנה כזית בשר, לוקה שתים, משום במה״ח ובשר מן הטרפה, ויפה מתרץ לעיל ר״ל כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, דלדידי׳ איכא להו דטרפה מחיים שלא יחתוך כזית בשר ממנה, אבל לר״י דלאו דטרפה אין לו מקום אלא לאחר שחיטה ומיתה כל שלא שייך בה שחיטה מעולם לא נקראת טרפה אלא נבלה, ובפתיחה שם הבאתי דכעין זה ממש פסק הרמב״ם בגט על תנאי של ״אם״, דניהו דקדושי שני קודם שקיימה תנאה לא חלין, דהרי הגירושין לא נגמרו, עד שיתקיים התנאי, אבל מ״מ לא נאסרת על בעלה אם קיימה התנאי לבסוף, כיון דהני גירושין ע״ת יש להם התחלה וסוף, ואגמל״מ שהיא גרושה משמסר לה הגט, עכ״פ לענין שלא חדון כא״א שזנתה תחת בעלה, עיי״ש בפתיחה באריכות, ועכ״פ האחרונים ז״ל על חנם נתייגעו להמציא חילוק בין איסור נבלה לטומאת נבלה לתלות בוקי סריקי ברמב״ם, מפני שלא ירדו לסוף דעתו, ומה שכתבתי הוא האמת לאמיתו בס״ד ודו״ק.