אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף לב: › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף לב: · פירוש ג

פירוש ב

ע״ש גמר׳ מתקיף לה ר״ז לרבא, מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת, מה לי בריאה, מה לי בב״מ, והדר בי׳ ר״ז עכ״ל הגמ׳, ופליגו בפירוש האי והדר בי׳ ר״ז, רש״י ותוס׳, דלרש״י הדר בי׳ מקושיתו, משום דמודה דיש טרפות לח״ח, וטעמא דר״ל כדרבא, דדוקא בריאה קאמר משום דכמבד״ד, וראב״י אמר דילמא לא הדר בי׳, וס״ל דטעמא דר״ל משום דאין טרפות לח״ח, אבל מה דקמבעי לי׳ לר״ז ניקבו ב״מ בין סימן לסימן, אליבא דרבא קמבעי, דס״ל יש טרפות לח״ח, וכתבו התוס׳ דנראה, דלרש״י לא ניחא לי׳ שיחלוק ר״ז אדר״ל, וכן הביא הטור דעה זו, דהלכתא כר״ל, דלית מאן דפליג אדינו בריאה עכ״פ, אלא פליגו בשאר בני מעיים מה דינו, וזה תלוי בטעמו בריאה, אי משום דכמדמב״ד או משום דא״ט לח״ח, אבל דעת התוס׳ אינו כן, אלא דר״ז פליג אדר״ל משום דס״ל יש טרפות לח״ח, ופליג נמי אדרבא דאמר בטעמא דר״ל משום דכמבד״ד, אלא טעמא משום א״ט לח״ח, לכן פריך, אם התרת בריאה, תתיר נמי בב״מ ולכן כר״ז פסקינן לחומרא, דיש טרפות לחצי חיות ולא כר״ל, והרא״ש ז״ל מוסיף דר״ל גופא אמר תרתי מילי דסתרו, ולא ידעינן הי דאחרונייתא ועבדינן לחומרא.

והנה הן שיטת התוס׳ והן שיטת רש״י לפי הבנת התוס׳, קשה מאד לקבלם, דכבר כתבנו למעלה בשם הגהות המהרש״ש, דקמתמה דהוו״ל להש״ס לסיים, דהדר בי׳ ר״ל, שנית קשה דאם יש מקום לומר בטעמא דר״ל כר״ז, ומשום דאין טרפות לח״ח, ואז לא יסתרו שני מאמריו, מהיכי תיתי לא נאמר כן כדי להשוות שני הלכותיו, ולעומת זה קשה גם להיפך, דאם טעמו דר״ל משום דא״ט לח״ח, למה נקט דינו בניקבה הריאה, ולא קאמר סתם נקבו בני מעיים וכר״ז, או סתם נטרפה הבהמה, בין סימן לסימן.

אבל לפי ביאורנו שלמעלה גם בלא האי אידך דר״ל, מהא דמחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, שמעינן דס״ל דלא בעינן אף לכתחלה רק רוב הסימן לשחיטה, וע״כ משום דאחר שנשחט רובו הוה כמדמב״ד, אבל פלוגתא דרבא ור״ז לפי הצעתנו הכי מתפרש, דהנה יש להעיר, כי הש״ס לא מבאר לן אי הא דיש טרפות לח״ח או א״ט לח״ח, מלתא דתלי׳ בסברא היא, או הלכה היא שקבלו, זה להקל וזה להחמיר, כי כפי הנראה מדאורייתא קאמר, דיש טרפות לח״ח למ״ד דס״ל כן, ולא מגזרת חכמים, אולם לפע״ד נראה ברור דגם האי דינא תלוי בהסבר וטעמא של האי הלכה שקיבל ר׳ ישבב משום ר״י, דכל פיסול אפילו שמקצת הסי׳ פוסל את השחיטה, דאם כר״ל דאמר דההלכה אתא רק אמקום חתך, ומשום דמב״ת כחותך בידה או ברגלה, ולכן לא מצטרף האי מיעוט בפיסול למיעוט בהכשר, להיות רוב בשחיטה, אז אין לנו שום טעם לומר, דה״ה אם באמצע השחיטה אירע טרפות אחרת בב״מ, דנמי אסורה הבהמה, דהרי הסברא החיצונה נותנת דכל שכבר נעשה בה מעשה טרפות ע״י סימן אחד השחוט, שוב לא מיטרפי, ושאני מקצת לפיסול בושט אחר שחיטת הקנה, דהרי אין כאן שחיטה כולה אלא פתיכי בה נחירה אבל לר״י דלא מחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, ומטעם דבעי לכתחלה שני סימנים שלמים לשחיטה, והרי גם במקום חחך איכא רובא בשחיטה, בצירוף המיעוט בתרא, ומ״מ אתא ההלכה ואמרה, דמקצת נחירה פוסלת גם אחר שחיטת סימן אחד, ה״ה דמעשה טרפות יאסר אחר שחיטת סי׳ אחד, דאי אין טרפות לח״ח, כמו כן אין נחירה לחצי שחיטה, ולפ״ז ר״ז יפה פריך לר״ל, אם התרת בריאה, הרי יש לך לפרש ההלכה מטעם דבכל מקצת פיסול בשחיטה אין כאן רוב, ממילא תתיר בב״מ ג״כ, דאין לך טעם לומר י״ט לח״ח, ורבא דאמר, לא אמר ר״ל אלא בריאה, ר״ל דאין להוכיח מר״ל דאית לי׳ א״ט לח״ח, אבל ודאי מודה דמצי סבר א״ט לח״ח, אבל אנן דפסקינן כר״י דכאן קודם חזרה וכו׳ וממילא דלא כר״ל, בהא דריאה וקנה אחר שחיטת הרוב כמדמבד״ד, ומפרשינן טעמא דהאי הלכה דמקצח פיסול אפילו באמצע השחיטה פוסלת, מטעם נחירה, ה״ה דטרפות באמצע השחיטה אוסרת דיש טרפות לח״ח, והבן הדברים שהם קילורין לעינים ואמיתים למביני דבר.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה