אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף לא. › פירוש ב

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף לא. · פירוש ב

פירוש א

ע״ש גמר׳ אתמר נדה שנאנסה וטבלה אר״י א״ר טהורה לביתה, הנה בדין זה יש לי מקום לעיין הרבה, דהנה בשחיטה כל שאינו מתכווין לשחוט בדקדוקי שחיטה הרי עלול לקלקל וכמש״כ הרשב״א ז״ל בריש מכילתן לגבי כותי, וכך פשיטא לפי דעתי דבטבילה נמי דאית בה דקדוק גדול שתהי׳ כל גופה תחת המים, ולא יצא שער ראשה חוץ למים, וכמש״כ הרמב״ם בריש מקוואות, ג״כ הדין כן שאם טבלה בלא שום כוונת טבילה, שחיישינן שמא לא טבלה כהוגן, ומכש״כ בנאנסה כמו נפלה מן הגשר לתוך המים, שמה״ט לא עלתה לה טבילה, ולכן ע״כ לומר, דמיירי כאן בדאיכא עומד על גביו שנתכווין לראות אם טבלה כהוגן, וא״כ קשי׳ לי, הרי איכא כאן כוונת הרואה, וזה סגי בטבילה כדאמרינן לקמן אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא, אלא דבזה י״ל, דבעינן דוקא כוונת בעלים, ומה דמהני בשוטות כשפקחות מתקנות אותן, היינו מצד בעלים, דמי שנמסרו בידם לשמרם ולפקח עליהם כבעלים יחשבו לענין זה, ובאמת הי׳ מצי לתרץ לקמן דדוקא בהני שמנה, חרשית סומא ושנטרפה דעתה, הוא דמהני כוונת המתקנת אותן, אבל בפקחת שנאנסה ע״י אחרים לא, אלא משום דלא שכיח שפקחות תהיו נטבלות ע״י אחרים, לכן יותר ניחא לי׳ למימר דנפלה מן הגשר או שירדה להקר, אבל ה״ה דאם נטבלה על כרחה ע״י אחרים, נמי לא מהני כוונת אחרים על הפקחות. שוב ראיתי שהראש יוסף נתקשה בזה והניח בצ״ע, דלמה לא מחלק הש״ס בין פקחות לשוטות, ומה שכתבתי אני נלפע״ד נכון, ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ לעיל דף י״ב ע״ב, מ״ש שחיטה מגט, דבגט מהני כוונת העומד על גביו בחשו״ק, דשאני גט דבעינן דעת בעלים, ממילא גם להיפך מהני דעת בעלים או שלוחם בכתיבת חשו״ק, משא״כ שחיטה דלא בעי דעת בעלים, לכן לא מהני מחשבת וכוונת בעלים בשוחט חשו״ק, וכעין דאמרינן לקמן ל״ח ע״א דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ותיתי לי שכוונתי בזה לדברי הרשב״א ז״ל שם, עיי״ש.

אבל אי קשי׳ לי הא קשי׳, דהא פסקינן ביו״ד סי׳ קצ״ח דקרצה שפתותיה או עצמה עיניה, לא עלתה לה טבילה, והוא מימרא דר״י בנדה דף ס״ז ע״א, ואיך יתקיימו הני שני דינים, דלא קבעי כוונה לטבילה, ואפילו נפלה מן הגשר טהורה לביתה, והא איכא למיחוש שמא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, ומסתמא כך הוא, דדרך ב״א לעשות כן, אם לא שכיוונו לשם טבילת טהרה, וכאן ודאי לא שייך דאיכא רואה מי שכיוון לראות שלא עשתה כן, דהוא דבר שאינו במציאות, שאדם אחר ידע את זאת, והי׳ נראה מזה ראי׳ לדעת הרמב״ם ודעמי׳ שגרסו שם בנדה, ולית הלכתא ככל הני אמוראי, והנ״מ לטהרות אבל לבעלה לא כדר״ל, עיי״ש בתוס׳, וא״כ ר״י לשיטתי׳ באמת בעי כוונה לטבילה, דאל״כ איכא חשש אגוף הטבילה אם לא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, אבל אנן דל״ל כר״י דהתם אלא לטהרות אבל לבעלה לא, שפיר פסקינן כרב דלא בעי כוונה לטבילה, אבל לפ״ז פסקי השו״ע קשים, דהרי מזכי שטרי לבי׳ תרי, לפסוק כרב דלא בעי כוונה לבעלה, ולפסוק דבקרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה, ולא עוד אלא דגם לרמב״ם קשה דהא אמרו במתני׳ שם י״ג ע״ב וכמובא גם כאן, דכל הני שחברותיה מתקנות אותן אוכלות בתרומה, הרי דגם לגבי טהרות לא חיישינן לקריצת שפתותיה ולעצימת עיניה, אם לא שנאמר כיון דאינו אלא מדרבנן, לא החמירו להאכיל להני נשים שאינן בני דעת את התרומה, ואע״ג דאנו מצווין לשמור את התרומה מטומאה, מ״מ הקילו בהני נשים דא״א בלא״ה, ועדיין הדבר צ״ע ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה