דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ל: · פירוש ד
בא״ד ור׳ אושעיא מפרש החליד במיעוט סי׳ היינו לאחר ששחט הרוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר ושחט סי׳ השני, ושהה במיעוט סי׳ דלקמן, מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה וכו׳, אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו, וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוטא, הוה כאלו חותך ביד וברגל ויש כאן שהיי׳ ופסולה, עכ״ל.
כבר כתבנו למעלה, דלשיטה זו צריכין לפרש ההלכה דתני רבי בברייתא לעיל״, דרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה״ הוא השיעור דלכתחלה ורישא דהלכה ״דעל הושט ועל הקנה״ אתא לציין מקום השחיטה, ולא שיעורה, ומפירוש זה נצמח האיבעי בחלדה כיון דהאי מיעוט הנשאר כפסק דמי, דכמאן דמב״ד, עד שהוה כחותך בבשר המת, הוה כמו עור דלא הוה בכלל שחיטה למ״ד תחת העור אינו יודע, וכן מסופק לענין שהיי׳ היינו אם עסק בחתיכת החי מיעוטא, יותר משיעור שהיי׳ כיון דהוה כחותך ביד וברגל, אי הוה כשהיי׳ בבהמה בין סימן לסימן.
ולפ״ז בחלדה קמבעי, כמו דמסופק בעור, ולא בדרך את״ל, דהרי אם כשר בעור כשר נמי תחת מיעוט קמא של סימן הראשון, ואם פסול בעור פסול גם כאן, אבל בשהיי׳ לכאור׳ מאי קמבעי לן, דכיון דלא שייך לשחיטה אף לכתחלה, אם שוהה בחתיכת דבר דלא שייך לשחיטה, ודאי שהיי׳ מקרי, אבל י״ל דקמסתפק בהא דשוחט בסכין רעה דקאמר רבא דמוליך ומביא כל היום, אי בעינן דוקא חותך תמיד, או סגי בשלא הגביה הסכין מביה״ש ומוליך ומביא תמיד, בין חותך בין אינו חותך, וכמובא בזה ב׳ דעות בתו״ש עיי״ש, ואם נאמר כדעת המקיל, אז לא איכפת לן אפילו אינו חותך מסי׳ השני, כ״ז שעוסק בהא מיעוטא, דלא גרעו ממוליך ומביא בלא חתיכה כלל, אבל כל זה דוחק, דהוו״ל לספק בשחט בסכין רעה שפעמים אינו חותך כלל מה דינו, ולכן יותר נראה דהני בעלי האיבעי מסופקים בפירוש ההלכה גופא באיזה אופן מתפרש או דכתחלה בעינן סי׳ שלמים ורק בדיעבד סגי ברוב, או דשעורא דרוב לכתחלה הוא, ולא בעי יותר, אלא דלפ״ז האיבעי דחלדה הי׳ באת״ל דתחת העור כשרה.
ודע דלפ״ז בהני שתי האיבעות הדינים מתחלפים, דאם נאמר דבעינן שני סימנים שלמים בשחיטה דלכתחלה, אז בחלדה במעוט בתרא פסול ובשהיי׳ כשר, ואם דסגי לכתחלה ברוב הסי׳, אז הוא להיפך, דבחלדה כשר ובשהיי׳ פסול, וא״כ השוחט בסכין רעה והחליד במב״ת, הוה נבלה ודאי ממנ״פ.
עוד תדע דלשיטת ר׳ אושעיא חלדה ושהיי׳ ממש, וכן שאר פסולי שחיטה במיעוט בתרא, שלרש״י קאי האיבעי עליהם, לדידי׳ כשר בפשיטות, דניהו דגם לדידי׳ מסופק בעל האיבעי בפשט ההלכה כנ״ל, אבל אפילו אי בעינן לכתחלה כל הסי׳ מ״מ מהיכי תיתי יופסל בו שהיי׳ או חלדה, וכן לשיטת רש״י דהאיבעי קאי על חלדה, ושהיי׳ ממש במב״ת, הא׳ דינא דר׳ אושעיא בשחט בסכין רעה לית לן בה ושרי לכתחלה כיון דלרש״י בעינן כל הסי׳ לכתחלה הרי הוא עוסק תמיד בשחיטה, והוא פשוט, ובזה תמה אקרא על הדרישה והט״ז ז״ל בריש סי׳ כ״א, שהקשו על הטור והמחבר, דפסקו כרמב״ם, דגם בעוף בעינן ב׳ סימנים לכתחלה, ואיך כתבו בסי׳ כ״ד, דבסכין שאינה חד אסור דוקא בבהמה ומטעמא דר׳ אושעיא, אבל בעוף שוחטין בו, ומשמע אף לכתחלה, ואמאי כיון דלדידהו גם בעוף בעינן ב׳ סי׳ לכתחלה, ועמדתי משתומם דלפי הבנתם של הני הגאונים למה לא הקשו דגם בדיעבד יהי׳ פסול כמו בבהמה, דהרי לרש״י כל דשייך בו שחיטה לכתחלה, פוסלין בו כל פסולי שחיטה אף בדיעבד, והרמ״א בהגה בסי׳ כ״ג כתב דפסלינן אנן שהיי׳ וכל פסולי שחיטה במעוט בתרא וא״כ גם האי שהיי׳ דשחט בסכין שאינו חד נפסול אף בדיעבד, אלא דקושייתם מעיקרא ליתא, דהני תרי פירושים של רש״י ור׳ אושעיא בפי׳ האיבעיות, סותרים זה את זה כאשר ביארנו, אלא דאנו פסקינן לחומרא כדעת שניהם, אמנם בשוחט בסכין שאינה חד בעוף כשר ממנ״פ, דאי לר״א, דוקא בבהמה קמבעי לי׳ אבל בעוף כשר ממ״נ, אי שהיי׳ כי האי פוסלת, ע״כ מטעם דלא בעינן לכתחלה יותר מן הרוב, וא״כ בעוף כבר איתכשר בשחיטת הרוב שחיטה דלכתחלה, ורשאי אח״כ לעשות כל מה שלבו חפץ, ואי דבעינן כל הסי׳ לכתחלה, א״כ הרי הוא עוסק בשחיטה ולית כאן שהיי׳, ולשיטת רש״י הלא פשיטא לי׳ דבעינן כל הסימן לכתחלה, ולית כאן שהיי׳ כלל. ולמה לא ישחוט בעוף בסכין שאינה חד גם לכתחלה. - ומזה תראה איך בארזים הני אריות דבי׳ אילעי נפלה שלהבת, ע״י שלא דקדקו יפה בטעמא דהני שיטת רש״י ור׳ אושעיא.
אבל על הטור והמחבר יש תימא, דחששו על שיטת ר״א כלל, דכפי ביאורנו הלא בהא מלתא, אי בעינן לכתחלה שני סי׳ שלמים, או רובו שלהם סגי, פליגו ר״י ור״ל לקמן ל״ב, ומשם נצמח שיטת הרמב״ם דנקה״וו הוה נבלה מפני שפסקינן כר״י נגד ר״ל, וא״כ אין מקום כלל לחוש לשיטת ר׳ אושעיא ודו״ק.