אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף ל: › פירוש א

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף ל: · פירוש א

דף ל:

ע״ב גמר׳ בעי ר״פ החליד במיעוט סי׳ מאי, תיקו, פרש״י ז״ל דבמיעוט בתרא קמבעי, וסליק בתיקו, וכן בהגרמה מספקא לן דלמא כרבנן טריפאי, וכמ״ד דגם בשחט שני שלישים והגרים שליש פליגו, כן הוא שיטת רש״י, וריב״ם בתוס׳ כתב דהגרמה שאני דשלא במקום שחיטה ודאי לא נפסלת, אחר ששחט הרוב במקום שחיטה, דהוה כאלו שחט ברגלה, ור״ל, דאפילו נפרש כרש״י דהאיבעי דהכא במעוט בתרא קאי, ומ״מ בהגרמה ליכא למיבעי כמו בחלדה ושהיי׳, דכל עצמיות האיבעי הוא, משום דלכתחלה בעינן שחיטת כל הסימן, א״כ עדיין הוא עוסק בשחיטה, אבל בשגמר שלא במקום שחיטה, הרי לא גמר השחיטה, כי מה שחתך למעלה ממקום שחיטה הוא כחותך ברגלו, ואיך יופסל בשביל זה, השחיטה שכבר נגמרת ע״י הרוב במקום שחיטה, ובער אני ולא אדע דמה יענה הריב״ם, על האי מ״ד לעיל בסוגי׳ דמוגרמת דמפרש כן פלוגתא דרבנן וריב״י דמתני׳ דשוחט לתוך הטבעת, דבשחט שני שלישים והגרים שליש פסלו רבנן, אע״ג דמודים שאם הי׳ פוסק בשחיטת שני שלישים הי׳ מתכשר, וכמש״כ שם הריטב״א ז״ל, וכאשר הארכתי לעיל בזה עיי״ש, הרי דסברתי דהוה כחותך ברגלו ליתא, כי באמת ע״ז אתא ההלכה דליפסול השחיטה חשוב כמקום שחיטה, דכבר כתבנו דבכל פסולי שחיטה, לא בעינן ההלכה על כולה בדרסה ובעיקור דזאת נשמע מקרא דושחט, אלא ההלכה אתא על מקצת בפיסול, ומעתה נולד הספק על איזה מקצת בפיסול אתא ההלכה, אם על מיעוט קמא דוקא, או אף על מיעוט בתרא, וא״כ שפיר כתב רש״י דאם כאן מסיק בתיקו, ה״ה דצריכין לחוש לרבנן טריפאי ואליבא דהאי מ״ד דאף בהגרים לבסוף פסלו, אלא דהריב״ם הכי קא קשי׳ לי׳ לרש״י דכיון דמסיק לעיל דהלכתא כריב״י, איך חייש לדעת רבנן טריפאי ואי משום דמסיק כאן בתיקו בחלדה, הלא יש סברא לחלק בין שאר פסולי שחיטה להגרמה, ואי דרבנן טריפאי לא מחלקים, אבל ריב״י מחלק כנ״ל ומ״מ בחלדה הספק עומד במקומו, אלא דיותר הי׳ לו להקשות על פרש״י, דאיך מסיק הכא בתיקו, על דבר שנחלקו בה רבנן וריב״י במשנה, וזאת קושי׳ עצומה על רש״י.

והנה אי לדעת רש״י מדאורייתא קמבעי לפסול או רק מדרבנן בזה יש חילוקי דעות בין האחרונים ז״ל, דניהו דהא פשיטא לן, דמדאורייתא בעינן לכתחלה כל הסימן לדעת רש״י וכמו שכ׳ ג״כ הרמב״ם ז״ל, מ״מ לא מסתבר להו לומר דמיפסל השחיטה במעוט בתרא מה״ת, ולכן כתב המהרש״ל ז״ל דגם לרש״י רק מדרבנן קמבעי לי׳ ליפסול, אלא דלפ״ז נצמחת הקושי׳ איך פסק רש״י לחומרא בדרבנן בספקא דרבנן, וכ׳ ע״ז הראש יוסף ז״ל, דמשום חזקת איסור דבהמה, אזלינן גם בספקא דרבנן לחומרא, והנה גם בזה יש פלוגתא, אלא דלא הבנתי איזה חזקת איסור איכא הכא, כיון דמה״ת יצא בהיתר, ועל איסור דרבנן אנו מסופקים אי אסרי בזה, ובשב שמעתתא איכא כיוצא בזה, אבל אינו דומה לדהכא דו״ק ותשכח.

אבל חוץ מכל זה, לא שמעתי מעולם להעמיד על החזקה בספקא דדינא, כי החזקה לא יכריע את הדין, לכן דברי הראש יוסף תמוהין.

ולכן אין לנו מנוס אחר, אלא לומר דלשיטת רש״י באמת מדאורייתא קמבעי לי׳, ואין לתמוה כל כך על הסברא דאיך יופסל במעוט בתרא כיון דאין בו צורך אלא לכתחלה, דכבר כתבנו בהרבה מקומות, דהא דהשחיטה מתרת מיד הוא דבר חידוש גדול, ועכ״פ אין להוסיף עליו, ולכן אני אומר דניהו דלאחר שחיטה מיד, מותר לחתוך כזית בשר מבית השחיטה, וכמו ששנינו בברייתא דלקמן, אבל מי שחותך כזית בשר אחר שחיטת רוב הסימנים קודם שסילק השוחט את ידו, מלגמור השחיטה בכל הסימנים כמצווה עליו מה״ת לדעת רש״י ורמב״ם, הרי זה לוקה משום אבמה״ח, דרק אחר שחיטה דלכתחלה התירה התורה המפרכסת, וכן אחר שחיטת רוב הסי׳ וסילק את ידו באופן דתו לא מצי גמרן מפני פסול שהיי׳, אבל כל זמן דעסוק בשחיטה לא, ולולי דמיסתפינהו, הייתי אומר באמת לא התירה מפרכסת רק בשחיטה שלמה שהיא שחיטה לכתחלה, אבל בשחיטת דיעבד ברוב הסימנים צריך להמתין עד שמתה ממש, ובזה היינו מבינים מה שחלקו התורה השחיטה לשנים לכתחלה ודיעבד, ועיין בפתיחה עיקר ג׳ שגם לענין שחיטה שאינה ראויה כתבתי דאינה מתרת איסור אבמה״ח, עיי״ש, וממילא שפיר מיפסל במעוט בתרא כמו במ״ק דהרי למ״ד יש טרפות לחצי חיות, ה״ה דלאחר כל הסימנים כל זמן שהיא חי׳ היתה נטרפת ע״י נקובת הבני מעיים, אי לאו דלאחר שחיטה מותרת מיד, ולכן אם נאמר דלאחר שחיטת רוב הסי׳ אינה מותרת מיד שפיר שייך בה גם טרפה וכן פסול שחיטה במב״ת, כנפלע״ד נכון להמליץ בעד שיטת רש״י ז״ל.

אולם הרמב״ם, אע״ג דס״ל כרש״י דלכתחלה בעינן סימנים כולם שחוטים מה״ת, ויותר מרש״י דאפילו בעוף הדין כן, מ״מ לא ניחא לי׳ לפרש האיבעי במב״ת, ומפרשה כפשוטה דבמיעוט קמא קמבעי בחלדה, אבל בשהיי׳, השכיל לפרש דהאיבעי דשהה במיעוט סימנים קאי על שיעור שהיי׳, דהוא כדי הגבה והרבצה ושחיטה, וקמבעי אי כשיעור כולה שחיטה, או וכשיעור שחיטת מיעוט סימנים סגי, ויש לראות, מה ראה על ככה, לפרש הני שתי האיבעיות על אופנים שונים, אבל אחר העיון שיטת הרמב״ם בזה ברורה ונכונה.

דהנה בין לרש״י, דמפרש האיבעיות על מב״ת, ובין לר״ת דמפרשם על מ״ק, קשה טובא, למה קמבעי, זה בחלדה וזה בשהיי׳, ושנים לא קמבעו, לא בדרסה ולא בעיקור דסכין פגומה, והלא דבר הוא, עוד קשה דהרי איכא תוספתא מפורשת דשחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסולה, כמו שהקשו שם בתוס׳ על ר״ת, לכן ס״ל לרמב״ם, דהא פשיטא לי׳ דפסולי השחיטה פסלו במ״ק, דעל זה אתא ההלכה, כמו שביארנו זאת כמה פעמים במסכ׳ זו, ולכן בשהיי׳ מפרש דהאיבעי קאי על השיעור אם ככל השחיטה, או בשהיי׳ כשיעור שחיטת מקצת סימנים סגי, והרמב״ם בזה לשיטתי׳ יפה קמפרש דכבר ביארנו דהא דנקה״וו נבלה הוא מטעם, דעל מקצת הושט נמי שם שחיטה עליו, ולכן כל נקה״וו הוה כשחיטה פסולה, וממילא גם בשחיטה כשרה, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, כי על מקצת הסי׳ שם שחיטה כשרה עליה, עיין לעיל בסוגי׳ דישנה לשחיטה ובמש״כ שם, וא״כ שפיר קמבעי אי גם לענין שיעור שהיי׳, בשחיטת מקצת הסימנים משערינן, אבל בחלדה מפרש כפשוטו, דהחליד במיעוט קמא ואח״כ גמר הרוב שלא בחלדה, אע״ג דבשאר פסולי שחיטה פשיטא לי׳ דפסול במקצת כמו בכולן לאחר שקיבל ר״ע ההלכה שאמר ר׳ ישבב משום ר״י, מ״מ בפסול חלדה יש מקום להסתפק, משום דכפי הנראה פסול חלדה הוא משום שחיטה שאינה מפורעת, דאע״ג דלית לן הא דשמואל ודר״ל דבעו שחיטה מפורעת, היינו דוקא לענין שחט בב׳ וג׳ מקומות, אבל לענין חלדת הסכין גם אנו בעינן שתהי גלוי׳ הסכין כדי לראות את ביה״ש מפורעת לעינים, וכן נראה מלשון התוס׳ כאן, ד״ה החליד, דקשי׳ להו, דמה ענין זה לכאן, ולקמן גבי מתני׳ דחלדה הוה לי׳ להביאו, ותירצו דאגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת, קמ״ל דאינה מפורעת, כזאת פסולה עכ״ל, הרי דפסול חלדה, מצד מפורעת נגעה בה, ומעתה יש מקום לומר, דבמיעוט קמא דבלא״ה עדיין אין השחיטה מפורעת, לכן אין להקפיד על חלדת הסכין בשעת שחיטת מ״ק ולכן קמבעי ומסיק בתיקו ודו״ק ועיין בדיבור שאח״ז.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה