אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף כ: › פירוש א

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף כ: · פירוש א

דף כ:

ע״ב גמר׳ אמר זעירי נשבר המפרקת ורוב בשר עמה נבלה, פרש״י ז״ל ומטמא מיד אע״פ שמפרכסת וכו׳ עכ״ל, והוא ממש כמימרא דשמואל לענין אדם דלקמן דקאמר נשבר המפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל, והא דלא אמר זעירי בפירוש ומטמא במשא וכן שמואל לקמן בעשאה גיסטרא, וכן ר״א דאמר ניטל הירך וחלל שלה, לא אמרו רק דנבלה הוה ולא הזכירו דמטמא במשא ורק רש״י הוסיף גם התם ״מטמא עוד בחיה״ - אבל באמת אין בזה צורך, דמובן מאליו דכל ששם נבלה עליו מטמא במשא, ורש״י ז״ל ג״כ רק בשביל האי ״מיד״ שכתב מצא בו צורך להוסיף שלא תאמר דר״ל נבלה לענין שלא תהני בה שחיטה אבל אינה מטמא מיד, לכן הוסיף רש״י דכוונתו דהוה נבלה מיד בעודה מפרכסת, כי האי פירכוס הוה כפירכוס דזנב הלטאה, אלא דגם זאת מובן מאליו ורק לרווחא דמלתא ולתוספת ביאור כתב רש״י ז״ל את זאת, דניהו דמצינן גם על נקה״וו ופסה״ג דמקרי נבלה, והיינו דלא מהני בהו שחיטה אבל אינו מטמא מחיים, שאני התם דלדעת התוס׳ רק על פסה״ג קאמר כן, ולא הוה נבלה מחיים כלל לענין איסור אכילה נמי לא והכוונה שם דהוה נבלה לאחר שחיטה ומיתה ומטעם, דגרגרת הנפסק כמונח בדיקולא דמי הוה ולא מצי שחיט לי׳, וא״כ זאת ודאי לא שייך במילי אחרינא כמו בנשבר המפרקת או בגיסטרא וכדומה דמ״מ אם עדיין היא כחי תהני לה שחיטת הסימנים לטהרה מידי נבלה, ואי דלא הוה כחי הרי מטמא מיד, ואם לדעת הרמב״ם דגם נקה״וו הוה נבלה, ומחיים לענין איסור אכילת נבלה, וכמש״כ התבו״ש שלדעתו איכא חילוק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלות, הרי ביארנו הטעם ג״כ משום דכל שניקב הושט הוה נחירה ותו לא מצי שחיט, וא״כ בהני דזעירי ודשמואל לא שייך זאת כלל, לכן כל שאמרו נבלה, ע״כ הכוונה דמטמא מיד, והא דקתני לעיל במתני׳ שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, וכן בברייתא לעיל דף ט׳ בלא בדק בסימנים נבלה ומטמא במשא, דבכל הני לא מטמא מיד אלא לאחר מיתה, מ״מ קתני מטמא במשא, בשחיטת נכרי פריך באמת בגמ׳ פשיטא, ומשני לאפוקי דאינה מטמא באוהל, ובלא בדק בסימנים לעומת מאן דתנא טרפה ואסורה באכילה, לאפוקי דלענין טומאה אמרינן דשפיר שחיט, קתני במתניתא דנבלה ודאי הוא גם לענין טומאת משא, ועיין בראש יוסף, ד״ה הר״ם ז״ל, שכתב דמש״ה לא קשי׳ מתני׳ היא, דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, דמשם אין ראי׳ דמטמא מיד, דאפשר לומר דהוה כמו נקה״וו ופסה״ג, דהוה נבלה מחיים לענין איסור ולא לענין טומאה עיי״ש. ובמחכ״ת החליף כאן הסיבה במסובב, דהוא סבר דמשום דהוה נבלה מחיים, לכן לא מהני בי׳ שחיטה, וא״כ ה״ה בשאר מילי נמי מצינן למימר כן, דהוה נבלה מחיים לענין איסור אכילה לכן לא מהני בי׳ שחיטה, אבל באמת נהפוך הוא, משום דלא מהני בי׳ שחיטה, לכן מקרי נבלה מחיים, וא״כ דוקא בטרפות בסימנים, דאיכא טעם לומר דלא מהני בה שחיטה, איכא האי מין נבלה שאסור באכילה, ואינו מטמא, אבל בשאר מיני טרפות, למה לא תהני בהו שחיטה, וזה ברור כשמש בצהרים - ובפתיחה שלי וכן בחדושי לקמן ל״ב תראה, כי גם מה שמחדש לן התב״ש והסכימו עמו כל האחרונים, לחלק בין איסור לטומאה, לא מני׳ ולא מקצתי׳, והוא שגיאה רבתא, שמעולם לא עלה כזאת ע״ד הרמב״ם ז״ל עיי״ש ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה