דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף יד. · פירוש ב
רש״י ד״ה מיחל, המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא, ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית, לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך אברירה, אבל בתו״מ וכו׳ עכ״ל, עיין בתוס׳ יומא נ״ה ובכמה מקומות עוד, שמתמיהים על פי׳ זה, חדא, בלא קביעות מקום איך מתחלל, ועוד דהרי בפי׳ קתני בתוספתא, דמפריש אח״כ תשעה מע״ש, ואם לא הפריש הרי שתה טבלים למפרע, כמו שאמר לקמן בגמ׳ אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ומצא שותה טבלים למפרע עיי״ש בתוס׳. ואני אוסיף להקשות חדא, מה מהני לי׳ חילול זה כיון דסכ״ס לענין תו״מ בעי לסמוך אברירה, שנית דהרי גם לחילול בעינן ברירה דאם אין המע״ש מבורר ולא חל השם מע״ש עליו איך מצי מתחלל.
אבל אגלה לך בזה סוד עמוק של ענין ברירה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בפירוש דאין ברירה, אבל רק בקיצור תמצית הדברים של קונטרסי על סוגי׳ דברירה, והוא:
דהנה בדבר שנתברר, אלא דחסרון ידיעה איכא עד שצריך להתנות, כמו במניח עירוב, אם בא חכם למזרח, יהי׳ עירובו למזרח, ואם למערב יהי׳ עירובו למערב, בזה לכ״ע חל, וכדאמר לקמן ר״י, וכבר בא חכם הרי כבר מבורר הדבר אלא חסרון ידיעה של המניח איכא כאן עד שצריך להתנות, וזאת אינו מפסיד חלות העירוב, אולם אם עדיין חכם לא בא, ובידו לבוא בשבת בין למזרח ובין למערב, והוא תולה חלות עירובו בביאת החכם לרוח זה או זה, בזה נפלנו בפלוגתא גדולה של ברירה, דלמ״ד יש ברירה, סבר דגם בזה הלא איכא ידיעה הקודמת לאיזה רוח יבא החכם, ורק מאתנו בני אדם הוא נעלם, ולמה לא יחיל העירוב לאותו הרוח שכבר קמי׳ שמיא גלי׳ שהחכם יבא בו, והסברא הלזו ליש ברירה, כתובה ברש״י ביצה ל״ט ע״ב ד״ה הכא במ״ע בסה״ד וז״ל ״ואמרינן מר מדידי׳ קממלא, מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו״ עכ״ל הרי לפניך, שהטעם שאנו אומרים יש ברירה, הוא מפני שכל המעשים הנעשים בעולם, המה מסודרים גלויים וידועים מאז ומקדם, רק נעלמים מאתנו והוה הכל כמו וכבר בא חכם.
ומעתה מה משיב האי מ״ד דס״ל אין ברירה, הלא מובן מאליו, שהוא צווח, הרי אתה מכחיש בבחירה, הלא יסוד כל יסודי הדת הוא שהאדם חפשי לעשות או למנוע מלעשות כפי רצונו של עתה בלי מונע או מכריח מלמעלה וא״כ החכם בידו הי׳ לבוא בשבת לאיזה רוח שירצה עתה בשבת, ואיך תוכל לומר דהוה כמי שכבר בא, אלא דבזה יש לפנינו שני דרכים אשר בזה פליגו רש״י ותוס׳, דרש״י לקמן בד״ה אוסרין כתב וז״ל ״אלמא לר״י ל״ל ברירה, וחייש שמא תרומה שתה״ עכ״ל וכל הרואה ישתומם, איך אפשר דשתה תרומה הלא הוא אמר מה שאני עתיד להפריש יהי׳ תרומה, ואיך יחיל על מה שלא הפריש, וכן קמתמה ק״ז הגאון רע״א ז״ל בהגהותיו למשניות, אבל לפי האמור האי מ״ד כך דן, הלא אנו צריכין להאמין בידיעה ובחירה גם שניהם אע״פ שהם שני הפכים בנושא אחד, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה, כי לא מחשבותי מחשבותיכם ועכ״פ שניהם אמת יש ידיעה הקודמת שאינה מכרחת, לכן יש גם בחירה המבטלת את הידיעה, והיינו שעפ״י חק הידיעה הי׳ החכם מעותד לבוא למזרח, ועפ״י ידיעה זו חל העירוב למזרח, כי מה שאמר שאם יבא החכם למזרח ע״כ כוונתו אם כפי הידיעה העליונה מעותד לבוא למזרח, כי לולי זאת לא מצא העירוב מקום לחול עתה קודם השבת, אבל בכ״ז למחר בחר החכם מדעת עצמו לילך למערב, ואיך ילך המניח למערב כיון דכבר הי׳ חל עירובו למזרח, וכן בהפרש תו״מ דילמא עפ״י הידיעה היו מעותדים שני לוגין אחרים להיות נפרשים וחל עליהם שם תרומה, כי על המעותדים לפרוש אמר ״שאני עתיד להפריש״ אבל כשבא לשתות אולי בחר הוא בבחירתו החפשית, לשתות אותן שני לוגין שהיו עתידים להיות נפרשים מצד חק הידיעה, הרי נמצא דשתה התרומה.
הדרך השני הוא לומר, כיון דהבחירה מצי להכחיש את הידיעה, הרי הדבר מעיקרא מוטל בספק ואין לדון עפ״י הידיעה לומר, דחל אז המבורר קמי׳ שמיא, מאחר דהבחירה מצי לסתור את הידיעה, וממילא לא חל העירוב והתרומה על שום אחת מהן, ושני דרכים אלו, מפורשים בתוס׳ עירובין דף ל״ז ע״ב ד״ה אלא מעתה, דסתם תוס׳ סברו שם דאין ברירה היינו דלא חל כלל והוה טבל כדמעיקרא, אבל בשם מהר״י כתבו דאי אין ברירה אחת מהן תרומה, או זה או זה, וממילא מותר לכהן לאכול שניהם אף אי אין ברירה עיי״ש, והוא ג״כ שיטת רש״י כאשר הראיתיך למעלה.
ומאחר שזכינו לכל זאת, אין כאן שום קושי׳ על רש״י, דשפיר חל החילול על מע״ש אף למ״ד א״ב דכיון דבכוב״כ איכא כאן מע״ש או זה או זה, למה לא יחיל החילול, גם מה שהקשינו דהרי לגבי תרומה ומעשר ראשון בלא״ה צריך לסמוך אברירה, למה לא יסמוך גם אמעשר שני, קושי׳ זו אין לה מקום אלא לדעת התוס׳ דאם א״ב בלא״ה טבל הוה, וא״כ מה לי אם הוא טבל מצד שלא נפרש רק תו״מ או לו נפרש מאומה, אבל לדעת רש״י דהכל חל, והיין מתוקן, אלא דלמ״ד א״ב אפשר שישתה תרומה ומע״ש שהם איסורים נפרדים, וכי בשביל שלא נוכל לתקן שלא ישתה תרומה, לא נתקן שלא ישתה מע״ש שלא בקדושת מע״ש אתמהה, וקושי׳ התוס׳ מן התוספתא וכן מהא דאמר, אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ונמצא שתה טבלים למפרע, לק״מ, דאם למ״ד י״ב, אם לא בא ע״י איזה סיבה לידי הפרשה, הרי טבל למפרע, מכש״כ למ״ד א״ב, דמה שאמרינן דאפשר שתה תרומה, דוקא בבא לידי הפרשה, דליכא ספק אחר אלא שמא שני לוגין אחרים היו מיועדים להפרש מצד הידיעה הקודמת, דשמא לא הי׳ מעותד להפריש מאומה ואח״כ נשתנה הדבר ע״י בחירה, להא לא חיישינן כלל, דהרי הוא הי׳ אומר שיפריש, והפריש כמו שאמר, ומהיכי תיתי נאמר, דמ״מ עפ״י הידיעה הי׳ מעותד שלא להפריש, ולכן אין כאן חשש אחר אלא שמא שני לוגין אחרין היו מעותדין להפריש ושתאן ע״י בחירתו החפשית, אבל אם באמת לא בא לידי הפרשה ע״י איזה סיבה שיהי׳, הרי אנו אומרים בטח כן היתה הידיעה הקודמת וממילא דלא הי׳ מעותד להפריש כלל ואין כאן תרומה, והדברים עתיקין וחברתי קונטרס מיוחד לסוגי׳ דברירה המפוזרה בכל הש״ס, ואיזה גרגרין מקונטרסי תמצא גם במסכתא זו בפתיחה או במקומו, ודו״ק היטב.