דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ג: · פירוש ט
הרא״ש ז״ל הביא בשם הלכות א״י דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה, ותמה בהג״א דלא אישתמיט לן בשום דוכתא דמש״ה הוה שחיטתו פסולה, ובאמת ביותר הול״ל דהא שנינו לקמן דזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה השחיטה כשרה, הרי בפירוש דאין הברכה מעכבת, ועיין ברמב״ם ריש ה׳ שחיטה שכ׳ ואם לא בירך בין בשוגג ובין במזיד הבשר מותר, עכ״ל וכתב הכ״מ וכן בהגמי״י לאפוקי מאלדד הדני אתא דפוסל השחיטה בלא בירך, והנה מדקדוק דבריו ושל רבנו הרמב״ם ז״ל אנו למדין טעמא דמאן דפוסל כי לא על חנם נקט הרמב״ם הבשר מותר ולא סתם שחיטתו כשרה, והנראה בזה הוא, דהנה כל ברכת המצוות אינם אלא מדרבנן כמבואר בברכות ט״ז ע״א ועיין בהגהות מהר״צ חיות שם, ושגור בפי האחרונים דהטעם שתקנו חז״ל לברך על כל מצוה עובר לעשייתן כדי לעורר הכוונה כן כתבו הנו״ב ושאר האחרונים, ואני לא כן אדמה דהרי לא תקנו חז״ל ברכת המצוות רק במצוות שבין אדם למקום ולא במצוות שבין אדם לחבירו וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפי״א ה׳ ברכות ה״ב וז״ל: וכל מ״ע שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה ובין מצוה שהיא חובה מברך עלי׳ קודם עשייתה עכ״ל ואם נאמר דתיקון הברכה משום כוונה נגעה בה אז יותר הי׳ הסברא להצריך ברכה בצדקה ביקור חולים והכנסת כלה וכדומה מתקיעת שופר ושאר מצוות שבין אדם למקום שהמעשה גופא מוכחת דלשם מצוות ד׳ קעביד דאל״כ לא הי׳ עושה מעשה זו שאין בה שום צורך ותועלת משא״כ במצוות שבין אדם לחבירו רק ע״י הברכה ניכר שעושה לשם מצוה ואפ״ה לא תקנו בהן ברכה, ואל תשיבנו דבמצוות שבין אדם לחבירו בין כיוון למצוה ובין לא כיוון השגנו התכלית המכוון משא״כ במצוות שבינו לבין המקום כמו שופר או תפילין אי לאו הכוונה לאו מידי קעביד ולא יצא שתי תשובות בדבר חדא מה נאמר למ״ד מצוות א״צ כוונה ויצא גם בלא כוונה למצוה, ועוד הלא הרבה מצוות כמו שחיטה וטבילה וכדומה דלכ״ע אפי׳ בלא כוונת מצוה ואפילו דרך מתעסק השגנו התכלית דהנדה טהורה והנשחט מוכשר לאכילה ולמה תקנו שם ברכה, וע״כ תאמר דאפ״ה תקנו ברכה כדי שיעשה המצוה בכוונה ויקבל שכר על עשיית המצוה לשם המצוה א״כ מכש״כ דהל״ל לחז״ל לתקן ברכה בנתינת צדקה וכדומה כדי שיתן לשם מצוה שצוה לו השי״ת, לכן נלפענ״ד עפ״י מה שכתבו ספרי הקבלה דיש ליזהר מאד שלא לכבד ולהוקיר תשמישי המצוות דנראה כע״ז ר״ל שמכבד עץ ואבן ומה״ט אומרים בהושענא כשמסלקין הד׳ מינים למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלקים אין עוד להורות שלא נטעה ח״ו לכבד את הד׳ מינים כי תשמישי מצוה נזרקים ואין בהם משום קדושה ורק מפני כבוד המצוה יתברך אנו נוטלים ומחבבים אותם בשעת קיום המצוה אבל לא חלילה שיגיע להם איזה כבוד או חיבוב, ולכוונה זו כיוונו חז״ל לפענ״ד בתיקון ברכה עובר לעשיית המצוה לשלול כל כבוד ויקר למעשה וחפץ שעושה בו המצוה, ומכש״ש שיש לחוש בזה במילה ושחיטה שלא יהי׳ כמל לשם הר גריזים ושוחט לשם הרים וכדומה.
ולפ״ז יש לומר דבעל הלכ׳ א״י הי׳ חושש דמאחר שתקנו חז״ל ברכת השחיטה והוא הזיד ולא בירך הרי יש לחוש שמה שחט לשם אחד מכל הני שמנה התנא בפ״ב ולכן פוסל השחיטה, מצד תקרובות עו״כ אבל בזרק סכין והלכה ושחטה כדרכה אע״פ שלא בירך כיון דנופל החשש ששחט לשם ע״ז או ד״א ממילא השחיטה כשרה דלא בעי כוונה אלא דהרמב״ם ז״ל לא ס״ל האי סברא וכדי לשלול זאת כתב הרמב״ם דהבשר כשר לא מיבעי השחיטה ודאי לא נפסלת בכך במה שלא בירך אלא דגם הבשר כשר ואין לחוש שנאסר הבשר מחמת הרהור ע״ז נכון וברור.