אור ברסלב
דוד המלך ועוצמת התהילים דוד מלך ישראל › תיקון חטא אדם הראשון ע''י דוד המלך

דוד המלך ועוצמת התהילים

דוד מלך ישראל · תיקון חטא אדם הראשון ע''י דוד המלך

סיפור חייו של דוד המלך

אדם - ראשי תיבות: אדם, דוד, משיח.

אדם הראשון היה שיא השיאים, אך חָטַא, ומאז חטאו העולם נמצא כל הזמן במצב של ירידה, ירידת הדורות. והירידה היא לצורך התיקון והבאת העולם לשלמות. מצד אחד ישנה ירידה, אך מצד שני ישנו כל הזמן תיקון ועליה, עד לתיקון העולם במלכות ה'. אם האדם הראשון לא היה חוטא הוא היה בעצמו משיח, והיה מביא את הגאולה לעולם. אך למרות שחטא אינו פטור מלמלא את תפקידו ולסיים את התיקון, אלא שיעשה זאת ע''י דוד - משיח.

הראשון שהתחיל לתקן את חטא אדם הראשון היה דוד המלך. בכך שנתן אדם הראשון לדוד 70 שנה: גם אדם הראשון זוכה שיתוקן ע''י דוד, וגם דוד זוכה שיהיו לו חיים, ולא ימות כנפל לאחר 3 שעות של חיים. התיקון הגדול ביותר שעשה אדם הראשון, כבר מתחילת האנושות היה: המתנה שאין גדולה ממנה, מתנת החיים שנתן לדוד המלך, מתנה המוגבלת בזמן: 70 שנה. "אָשִׁירָה לַיְיָ בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי", בעודי - בעוד אני חי. מי כדוד המלך יכול היה להבין את הדברים? הוא ידע שמעט שנותיו ניתנו לו במתנה והוא חייב לנצלם. דוד המלך הרגיש את החסד הגדול שנתן לו הקב''ה כאשר נתן לו חיים, והודה לה' כל חייו: "חַסְדֵי יְיָ עוֹלָם אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי, כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", העולם בנוי על יסוד החסד, וגם בניין חייו של האדם מקורו בחסד, במתנה הגדולה שנתן לו הקב''ה.

חיי דוד המלך ניתנו לו במתנה ע''י האבות

אדם הראשון התגלגל באבות, ומאחר שכך: מה שנתנו לו האבות זו בעצם המתנה של אדם הראשון בעצמו. בזוהר ח''א קס''ח מובא: דוד המלך קיבל את חייו גם מן האבות הקדושים. חוץ ממה שאדם הראשון נתן לדוד, האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד, ודוד חי בכל אלו השנים שהניחו לו האבות.

ב"אור החמה" מובא: הנה מה שהאבות הניחו לדוד המלך 70 שנה אחרי שכבר השאיר לו אדם הראשון, כי אחר שאדם הראשון חטא, נפגמו אותן השנים ע''י שנגזרה עליו מיתה ואז בטלה מתנתו. וכשחזר אדם הראשון להתגלגל באבות ונתקן בהם, חזר ונָתַן לו באופן שיועיל לו. הרי בעל המתנה הראשונה הוא בעצמו בעל המתנה האחרונה.

אברהם - הניח לדוד המלך 5 שנים. כיון שהיה לו לחיות 180 שנה כמו יצחק, והוא חי רק 175 שנים.

יצחק - יצחק לא הניח לדוד המלך כלום, כיון שיצחק בא מצד הדין וגם דוד המלך בא מצד הדין. וכתבו גורי האר''י שיצחק נתעבר ביוסף ולכן יוסף נָתַן במקום יצחק. וכן, יצחק משעת העקידה ואילך נחשב כמת, כיון שקיבל דין המיתה על עצמו. ומה גם שפרחה ממנו נשמתו בפועל, ונכנסה באיל שנשחט במקומו והוא קיבל נשמה חדשה, ומאז לא היה לו לשייר לדוד כלום, לכן נכנס יוסף במקומו ושייר לדוד המלך 37 שנים בשביל יצחק, כנגד אותן 37 שנים שחי יצחק לפני העקידה, שהרי יצחק בעת העקידה היה בן 37 שנים.

יעקב - העניק לדוד המלך 28 שנים. היה לו לחיות בעולם כימי אברהם 175 שנים, ולא חי אלא 147 שנים.

יוסף - העניק לדוד המלך 37 שנים. יוסף חי 110 שנים, והיה לו לחיות 147 שנה כימי יעקב. מובא ב"ניצוצי אורות": שלמרות שיוסף לא היה גלגלול אדם הראשון, יוסף נתן לדוד המלך את רוב השנים מתוך 70 השנים, כיון שמשיח בן דוד יחייה את משיח בן יוסף.

אברהם 5 שנים + יוסף 37 שנים + יעקב 28 שנים = בסה''כ 70 שנה.

נשמת דוד המלך מגיעה לעולם דרך תרח

גם משיח בן דוד וגם משיח בן יוסף – מגיעים לעולם מתרח

מהבלתי אפשרי - מתוך שיא הטומאה ועבודת אלילים

תרח הוליד שלושה בנים:

את אברהם ממנו: יצחק, יעקב - האבות.

את נחור ממנו: רבקה, רחל ולאה, בלהה וזלפה - האמהות.

את הרן ממנו: לוט, מואב ורות המואביה.

הולדת אברהם

תרח ואָמַתְלָאי בת כָּרְנֶבוֹ הולידו את אברהם אבינו, מתוך טומאת עבודת האלילים.

זה לעומת זה עשה ה'

"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ''ה). הקב''ה ברא את מערכת הרע לעומת הטוב, למערכת הרע אין קיום של ממש, וכל חיותה וקיומה בא לה ממערכת הקדוּשָה. כל קיומה של מערכת הרע הוא לצורך יצירת ניגוד לַטוב ולכסות עליו, כדי לתת מקום לעבודת האדם, כדי שהאדם יוכל להגיע למדרגות גבוהות של קדושה והתעלות רוחנית, בזכות ולא בחסד.

מערכת כוחות הרע מאופיינת במקורותינו במספר שמות, כאשר הנפוץ ביותר הוא השם הארמי: "סטרא אחרא" ובקיצור: ס.א. ובעברית: "הצד האחר", וכן "הקליפה" ובקיצור: קַלי. ובשם: "חיצונים". השמות הללו גם מאפיינים את אופי הכוחות הללו: שהם מופרדים מהטוב, ותכונתם: כמו קליפת הפרי שסופה להאבד.

הס.מ. הוא נברא, והוא השר הבכיר ביותר במערכת הס.א., ועומד בראש השרים וההיררכיה של מערכת כוחות הרע. לפי הקבלה הנחש הוא המייצג את אותו ס.מ. מובא ע''י האריז''ל: שעל ידי חטא אדם הראשון, התפרקה נשמת אדם הראשון לרסיסים, ושליש ממנה נפל לידי הקליפה. והנה כשיש נשמה יקרת ערך בתוך הקליפה, הם אינם מניחים אותה לצאת מתחת ידם כיון שהם ניזונים ממנה, ולכן הם כל כך מתאווים להחטיא את האדם ולגרום לחורבן בית המקדש, ולהכעיס את ה' יתברך ולהגלות את שכינתו. כי הם רוצים לחיות, וחיים יש רק בָּקְדוּשָה.

וכל זמן שמצויה קדושה בין הקליפה - יש להם חַיוּת, מזון ושפע. וכאשר לא מצויה ביניהם קְדוּשָה הם מתים. ולכן כשחסרה להם קדושה אשר ממנה הם יכולים לינוק - כלומר מזון, הם טורחים להחטיא את האדם. וכאשר האדם חוטא, זה גורם לנשמתו להיכנס ברשותם של החיצונים והם ניזונים על ידו. והקב''ה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, ואפילו ניצוץ קטן מן הקדושה - ה' יתברך לא יניח אותו. וכשגברו העוונות, הנשמות שבין הקליפה לא יכולות לצאת משם, לכן השכינה שהיא אש אוכלה, נכנסת לשם, ומלקטת את הניצוצות הקדושים מן הקליפות. ומעת שנחרב בית המקדש בעוונותינו, היא תמיד עושה מעשה זה עד שתכלה ללקוט את כולם. וכפי מעשינו יש בה כח להוציא כל הנשמות ברגע אחד. וכשיכלו כל הנשמות לצאת, תצא משם השכינה וכל הקליפות ימותו, כי לא תהיה להם שם עוד חיות.

אך כאשר ישנה נשמה יקרת ערך בין החיצונים, הם ניזונים על ידה ואינם מניחים לה לצאת משם כלל. הם מטמאים אותה מכל הבא ליד כדי שתישאר בידם תמיד, כי הם פוחדים מכך שאולי תהיה באיזה אדם זכות להוציאה משם בעת זיווגו. לכן, כשהם רואים איזה מקום פגום עד מאוד, שם במקום ההוא הם נותנים את אותה הנשמה ומניחים לה לצאת, כדי שתתקלקל ותחזור אליהם פגומה יותר, ותעמוד בידיהם ימים רבים.

והנה תרח ואשתו אמתלאי בת כרנבו היו שניהם עובדי אלילים. ולא די בזה, אלא שתרח בא על אמתלאי בהיותה נידה טמאה (תרח - כשמו כן הוא: הרתיח והכעיס את הקב''ה בעבודת האלילים ובבעילת אשתו הנידה). ואז בראות הקליפה מקום מטונף שכזה שהוא תרח ואשתו, היתה הקליפה בטוחה שלא תִמְצא מקום יותר מטונף מזה, ולכן הסכימה והניחה ברשותה לנשמת אברהם להיכנס לשם. והקב''ה מצא מקום להוציא את נשמת אברהם מן החיצונים מבלי שהם ירגישו בכך, כיון שהם היו שקטים וחשבו שממקום מטונף שכזה יכולה לצאת רק טינופת. אך לא רק שיַצא מהמקום המטונף הזה אברהם אבינו הקדוש עמוד החסד של העולם, אלא אף זכה להוציא עמו עוד ניצוצות קדושה והחזיר בתשובה את תרח אביו ואת אמו.

אחרי אברהם אבינו נחלק אורו של משיח לשניים: חציו - נטמן בזרע עמון ומואב. וחציו - נשאר גלוי, ועבר ליצחק, וממנו ליעקב וליהודה בן יעקב, ונגלה שוב בנחשון בן עמינדב מיוצאי מצרים, ושוב התכסה בימי אלימלך בן נחשון שברח למואב. אז גילה הקב''ה את אורו שהיה טמון בשדה מואב, והיתה עצה עמוקה "להשיב" את רות לבית לחם, ויתגלה אורו של משיח בבת אחת משני חלקיו: מואב ויהודה.

נשמת דוד המלך מגיעה לעולם דרך לוט ובתו הבכירה

מיחסי אב ובת - מהבלתי הגיוני

אברהם אבינו מוסר את נפשו כדי להציל את לוט בן אחיו ולשחררו מהשבי: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". אברהם אבינו יוצא למלחמה כנגד ארבעה מלכים חזקים, כאשר עמו רק 318 איש.

הזוהר ח''א, ע''ט - שואל: מה ראה אברהם לדבק עצמו עם לוט? אלא מפני שצפה ברוח הקודש שעתיד דוד המלך לצאת מלוט.

והנה לוט ניצל מהפיכת סדום ועמורה, שכן ממנו עתיד לצאת ניצוץ משיח בן דוד. כאשר שאלו המלאכים את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל", הבינו המלאכים שאין דרך אשה לקדם בלחם ומים ולכן אפשר להציל את לוט, שכן רות המואביה ונעמה העמונית העתידות לצאת מזרעו, מותרות לבוא בקהל ישראל. מה גם שלוֹט קיים מצוות הכנסת אורחים בביתו בניגוד לרשעותם של אנשי סדום.

לאחר מהפכת סדום ועמורה כאשר חשבו בנות לוט שהעולם נחרב, מובא בבראשית י''ט: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב (דוד המלך נין לרות המואביה, שהיתה מצאצאי מואב בן לוט), הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם הִיא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי, הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם". ומצאצאיו נולדה נעמה העמונית אשת שלמה המלך, אשר ילדה לו את רחבעם המלך - ממשיך שושלת בית דוד.

במדרש מובא: רות ועֹרְפָּה בנותיו של עגלון מלך מואב היו. ובמה זכה שתצא ממנו רות, ומלכות בית דוד? משום שחלק כבוד לה', כאשר בא אהוד בן גרא אל מלך מואב ואמר שיש בפיו דבר סתר אל המלך, ויצאו כולם מעליו, אמר לו אהוד בן גרא: "דְּבַר אֱלֹקים לִי אֵלֶיךָ. וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא" (קם לחלוק כבוד לדבר ה'). אמר לו הקב''ה לעגלון: אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך (זו הבטחה), הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה', וזה שלמה המלך, עליו נאמר בדברי הימים א' כ''ט: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ".

נשמת דוד המלך מגיעה לעולם דרך יהודה ותמר כלתו

מהבלתי יתכן

ליהודה שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן ושֵלָה. "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר". עֵר מת והמצווה היא לייבם: שאם מת אחד האחים בלי זרע, היה אביו או אחיו נושאים את אשתו, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ". אך גם אוֹנָן מת. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ: שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ". לאחר זמן מתה אשת יהודה וכאשר נחם "וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ"... ומאחר שיהודה היה אדם חשוב היו יודעים מתי הוא יוצא מביתו, "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ". כשראתה תמר ששֵלָה - אחי שנֵי בעליה המתים כבר גדל ולא ניתנה לו לאשה, הסירה את בגדי אלמנותה "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב... עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" כדי שתוכל לזכות בזרע יהודה.

יהודה אשר עבר שם לא הכירה ולא ידע כי כלתו היא, כיון שכיסתה את פניה. ולמרות שרצה ללכת לדרכו, מובא בסוטה פ''ק: שהקב''ה זימן לו מלאך הממונה על התאווה שדחפו, וכפה אותו שילך אליה. הוא השאיר אצלה ערבון את חותמו ופתילו ומטהו, ויבוא אליה ותהר לו. ויהי אחרי כשלושה חודשים הוגד ליהודה שתמר כלתו זנתה והיא הרה לזנונים, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

לפני שהיא מוצאת לשרפה שולחת תמר אל חמיה את הערבון: החותמת, הפתילים והמטה ואומרת : "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה, לּוֹ אָנֹכִי הָרָה".

תמר היתה מוכנה להישרף באש! ובלבד שלא לבייש את יהודה חמיה. "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי". גם תמר וגם יהודה מתנהגים משכמם ומעלה: יהודה לוקח אחריות, ומודה בפני כולם שתמר כלתו צָדְקָה ממנו וההריון שלו. הוא מעדיף להתבייש בעולם הזה ואפילו בפרהסיה, מאשר להתבייש בעולם הבא. מיהודה ותמר נולדו התאומים הצדיקים לבית יהודה: פרץ וזרח. ומפרץ נולד: מלך המשיח. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן, וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב, וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה, וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

נשמת דוד המלך מגיעה לעולם דרך בועז ורות המואביה

מהבלתי סביר

רות המואביה היא כלתה של נעמי אשת אלימלך. אלימלך מלשון: אלי יבוא מלך, אֵלַי מלך, אל המלך. אלימלך בעל נעמי איש מיוחס ומכובד משבט יהודה יורד לשדה מואב עם אשתו ושני בניו ומתברר בסופו של דבר: שהירידה היתה לצורך עליה. אלימלך יורד בלא יודעין כדי להוציא ממואב מלך: את דוד המלך, את מלך המשיח באמצעות רות כלתו.

במגילת רות פרק ד' מובא: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן... וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ: עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד"...

בועז שהיה מגדולי ישראל נושא לאשה את רות המואביה (שהתגיירה כמובן), השבה עם נעמי חמותה משדה מואב, בידיעה ובהסכמת הסנהדרין. ולמרות הנאמר בספר דברים פרק כ''ג: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְיָ עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"... בועז חוזר ואומר: עדים אתם היום, שהיה זה היום אחרי שנתחדשה ההלכה - מואבי ולא מואבית, עמוני ולא עמונית, כיון שאין דרך הנשים לצאת ולקדם את פני הבאים בלחם ומים. אך עדיין מתיירא היה הגואל - דודו של בועז, לקחת את רות לאשה (רות ד'): "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי". והיו אנשים שאף על פי שלא הרהרו אחרי ההלכה, הרהרו אחרי מעשה בועז: מואביה זו, אפילו מותרת היא לבוא בקהל, עד ביתו של בועז היא צריכה להתעלות?

בועז ורות הגיורת מלאי הענווה והגדוּלה, מעמידים את דוד המלך שהוא: "יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַיְיָ עִמּוֹ") שמואל א' ט''ז). ואעפ''י שבועז היה זקן, הוליד ממנה בן. ואמרו חז''ל שבועז מת באותו הלילה, ולמחרת הכל השכימו להלוייתו. ומובא בספר התודעה: שבועז לא היו כתובות לו שנים בספר החיים, ועיכבוֹ הקב''ה עד שיתן זרע לרות, כדי להעמיד את דוד. כיון שמילא את רצון ה' מיד הלך לעולמו. אך אלה שטעו ראו בכך יד ה' שהיתה בבועז להענישו על ש"פגם" במשפחתו. שוב נתכסה אורו של משיח, רבים אמרו: הלואי שלא יֵצֵא ולד מן הנישואין הללו. אך הקב''ה היה מצפה לאותו ולד מתי יצא. וכשנולד בן לרות, לא מצאנו בכתוב ששמחו בו, אלא הנשים השכנות לנעמי, הן ששמחו והן שקראו לו בשם. והיכן כל גדולי המקום והזקנים שקודם לכן ברכו את בועז? אין הם נזכרים כאן. אולי גם הם נבהלו כאשר ראו את מיתתו של בועז מיד לאחר שנשא את רות, הם חששו שמא היה כאן חס וחלילה מכשול של שגגת הוראה ומעשה.

ולאחר שבאה רות בקהל ה', שוב נסתמו מעיינות הלכה זו מעיני רבים מחכמי ישראל, והחלו מהססים בדבר, אך כאשר גדל עובֵד וראו כי צדיק הוא, התאוששו ואמרו: שאם היה חס וחלילה פְּסוּל בנישואין הללו, לא היה יכול להיוולד מהם צדיק וקדוש כעובד. דעה זו התחזקה יותר לאחר שנולד ישי, והכל ראו שהוא טהור ושלם, שלא חטא מימיו. אז אמרו: שרוח ה' דיבר בבועז והזקנים כשטיהרו את רות לבוא בקהל ה'. במסכת ברכות ז' ע''ב מובא: מאי רות? אמר רבי יוחנן, שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו לקדוש-ברוך-הוא בשירות ותשבחות. והנה נולדו לישי בבית לחם ששה בנים, כולם צדיקים. כעת משנולדו שלושה דורות של צדיקים בטהרה ובקדושה גדולה, הבינו כולם שבית ישי כולו טהור וזך - עד שנולד דוד.

דוד נולד ונחשד כממזר

דוד נולד לישי הצדיק

"וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד"... דוד המלך הוא בנו של ישי הצדיק השלם, אשר נמנה על האנשים הבודדים בעולם שלא חטאו מימיהם. ונקרא ישי - מלשון ישות, יש, כלומר: שמצד עצמו יש לו קיום וישות בעולם הזה גם עכשיו, ויכל לחיות עד היום, אלא שמת בעטיו של נחש, כלומר: בחטא אדם הראשון שגרם מיתה לעולם.

ארבעה אנשים בעולם מתו רק בעטיו של נחש, בשל חטא עץ הדעת טוב ורע, כלומר: הם עצמם היו צדיקים גמורים שלא חטאו מימיהם, ולכן לא היו צריכים למות כלל, אך מתו בכל זאת בשל חטא אדם הראשון שבעטיו נגזרה מיתה על האנושות כולה. הארבעה אשר מתו בעטיו של נחש הם: בנימין, עמרם, ישי וכלאב בן דוד. וזכה עובד להעמיד בן שכזה - את ישי, כיון שהיה עובד את ה' בכל לבו, ועל כן נקרא עובֵד.

ישי הצדיק היה אדם חשוב וגדול בישראל. בגמרא במסכת יבמות ע''ו מובא: והאיש (ישי אבי דוד), בימי שאול זקן בא באנשים. ואמר רב ואיתימא ר' אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ובא באוכלוסא, דהיינו ס' ריבוא (מלוּוֶה ב-600,000 אנשים). ורלב''ג מביא: שלגודל מעלתו היה בא כאשר יבוא, עם חברה נכבדת, מאנשים שלמים רבים שהיו מלוים אותו. ישי - ראשי תיבות: יחד שבטי ישראל. לכל מקום שנכנס ישי, יצאו רבים מישראל לקבל את פניו, "יצא באוכלוסא, ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא". כל שבעת בני ישי הלכו בדרכי אביהם והיו חשובים מאוד בכל עמם, רק את דוד מאסו והרחיקו.

דוד בן ישי נחשד כממזר

אורו של משיח מגיח וזורח ממקום בלתי צפוי

למרות שדוד היה כבר בן 28 שנים, קרא לו אביו "הקטן": "וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן", שהיה מאוס בעיני אביו אשר חָשָבוֹ לממזר.

במדרש מובא: לאחר שכבר היו ליִשי שבעה בנים, התחדש לו הספק לגבי עצמו לפי מה שאמרה התורה בדברים כ''ג, ד'-ה': "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְיָ עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"... ומאחר שאין מדובר בנשים, כי אין זו דרכן של הנשים לקדם בלחם ומים, ההלכה היא: מואבי ולא מואבית. אך הלכה זו היתה רופפת באותו הדור, ולכן, מתוך הסַפֵק ישי פרש מאשתו (אך לא גרש אותה): שמא הפסוק כולל גם מואבית?! ואולי כצאצא של רות המואביה הוא בעצמו מואבי, ואסור הוא לבוא על אשתו שהיא בת ישראל כשרה?!

אך לאחר שהיה ישי פרוש מאשתו במשך מספר שנים, חשב שאין לו לאדם לישב בלא אשה. מה עשה? לקח את שפחתו לאשה בתנאי, אמר לה: הרי את משוחררת על תנאי. שאם התורה אמרה מואבי ואף מואבית, הרי היא שפחה והוא שהוא בן בנה של רות המואביה, אסור לו לבוא בקהל ומותר בשפחה. ואם התורה אמרה מואבי ולא מואבית, הרי היא משוחררת ומותרת ליהודי.

אשתו של ישי - ניצֶבֶת בת עדיאל שהיתה צדקת גדולה (לפי "פחד יצחק" ד' דף פ''ז סגולה לומר את שמה: ומי שמזכיר שמה של ניצבת בת עדיאל אֵם דוד המלך י''ז פעמים תפילתו נשמעת), נצטערה צער גדול על שצדיק זה - בעלה, פרש ממנה. השפחה אשר ראתה את געגועיה של ניצבת בת עדיאל אשת ישי לבעלה, הלכה ומסרה לה את הסימנים, כפי שעשתה רחל אמנו כאשר מסרה את הסימנים ללאה אמנו. אשת ישי התקדשה מאוד והתפללה לה' ובאה במקום השפחה, והקב''ה נתן לה הריון. אך ישי שהיה סבור כי בא על שפחתו, בא בעצם על אשתו אשר התעברה ללא ידיעתו, ונולד דוד.

כאשר ראו בני ישי שאמם בהריון למרות פרישת אביהם ממנה, אמרו לאביהם שאמם הרה לזנונים ויש להורגה ואת העובר שבמעיה - את דוד. באותה שעה נצטער ישי צער גדול מאוד ואמר לבניו: הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הוולד (דוד המלך) מאוס, לא יתערבב בישראל אך גם לא יפרסמו את "פסולו". וכדי למנוע את הקלון, נדחה דוד על ידי משפחתו ונשלח לרעות את הצאן הרחק מביתו, מהוריו ומאחיו. דוד היה ה"כבשה השחורה". העם שלא ידעו מדוע דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, נתנו לבם לשער עליו דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. הם חשדו שמא יש תרבות רעה בבית ישי.

זה היה חלק מן הכיסוי, שכן הס''מ מקטרג מאוד על נשמות גדולות כאלה. לידת דוד היתה למעשה הכיסוי האחרון והגדול לפני הגילוי העצום: גילוי אורו של משיח - ומשיחת דוד למלך על כל ישראל לעולם. סודו של דוד היה מכוסה בפני אביו ואחיו ובפני כל אנשי דורו, ואפילו בפני שמואל הנביא הרואה השקול כמשה ואהרון, עד שאמר לו הקב''ה: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".

דוד נולד לתוך ייסורים, מיום לידתו ועד יום מותו סבל צער, צרות וייסורים. למרות שייסוריו של דוד היו רבים וקשים, הוא קיבלם באהבה. "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" לדוד אחים ואחיות, כולם גרים ביחד בבית לחם אבל רק הוא עצמם ובשרם, נחשב בעיניהם זר ונוכרי על לא עוול בכפיו. "וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי, וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי, וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק, וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל" גם צום וסיגופים לא טיהרו את דוד בעיני אֶחיו. "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד". האנשים היושבים בשער היו דנים בו: האם הוא כשר או פסול, שהרי בא מרות המואביה "יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר". ואף על פי שההלכה נתחדשה שלושה דורות קודם לכן: מואבי (אסור בקהל) ולא מואביה, בכל זאת התעורר הנושא מחדש, וכולם דיברו ודנו רק בו שבא מרות. "וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר" כדי להנעים את הבילוי במסבאות היין, יושבי הקרנות הסובאים יין חיברו עליו מנגינות של שחוק.

דוד המלך ידע תמיד להכיר במצבו, אפילו כשהיה בתחתית המדרגה. מובא בזוהר: כל המשפיל עצמו לפני הקב''ה - הקב''ה מגביה אותו על הכל. ודוד המלך תמיד היה משפיל את עצמו לקב''ה. תמיד ידע בענווה אמיתית, שהקב''ה משגיח מלמעלה על כל צעד שהאדם עושה, ושהעולם אינו הפקר. "מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְיָ, מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ".

דוד הרועה

ויאמר שמואל אל ישי: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" ויאמר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן" (בן 28) "וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן". דוד היה מאוס בעיני אביו ואחיו שחשבוהו לממזר, ולכן נדחה דוד על ידי משפחתו ונשלח לרעות את הצאן הרחק מביתו ומשפחתו. ושם רחוק ומבודד מביתו, ביקש דוד את קירבת האלקים. "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" תהלים קי''ט. דוד היה שמח בייסוריו ונותן עליהם הודאה לה', שאילולא הייסורים לא היה זוכה לדבקות כה גדולה באלקים חיים. משפחתו אשר שלחה אותו לרעות את הצאן במדבר לא ידעו שבכך הם בעצם שולחים את דוד על מנת להכינו למלכות.

למרות שדוד המלך היה אדיר במלכים, חסיד בחסידים, ראש לחכמים, ענו בענווים, צנוע שבצנועים, ראשון ואחרון למשוררים - לא היה אדם שהצטער כל ימי חייו כדוד המלך. מתחילת ברייתו נולד הוא לצער וייסורים שלא עזבוהו עד יומו האחרון. שונאיו היו רבים יותר ממספר שערות ראשו: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם". גם לאחר שנלקח לנגן לפני שאול המלך, ולמרות שנעשה אהובו של המלך ונושא כליו, אף על פי כן אין מניחים לו מלרעות את צאן אביו. דוד המלך הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם.

רועה נאמן

משחר ההיסטוריה האנושית היו אבותינו רועי צאן, ובצאן הם נבחנו: הבל אחי קין היה רועה צאן, אברהם אבינו היה רועה צאן, גם יצחק אבינו וגם יעקב אבינו היו רועי צאן. כל השבטים בני ישראל/יעקב היו רועי צאן וכך הציג אותם יוסף הצדיק בפני פרעה, כאשר הגיעו למצרים. משה רבינו היה רועה צאן, הוא רעה את צאן יתרו, כאשר ברח לו גדי הוא רץ אחריו והשקה אותו כי צמא היה, הרכיבו על כתפו והחזירו לעדר. גם שאול היה רועה את הבקר: "וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה" (שמואל א', י''א), וגם דוד המלך היה רועה צאן.

רעיית הצאן התנהלה במדבר (דוד אומר: את הארי והדוב... וזה מבהיר שדוד רעה את הצאן במדבר, שהרי ארי ודוב אינם מצויים בתוך מקום ישוב). לרעות את הצאן במדבר היתה מעלה עצומה, הרועה במדבר בודד הוא עם עצמו, זוהי יכולת התבודדות עם הבורא והבריאה האומרת: קירבה עצומה אל בורא העולם. במדבר הרועה דואג לכל צורכו ומחסורו של הצאן: מזון, מים, המלטות, גֵז וכו'. הרועה יכול לנהוג עם הצאן במדבר כאוות נפשו: אם באכזריות ואם במסירות נפש - אף אחד לא רואה, אף אחד לא יֵדע על כך במדבר הרחוק ממקום ישוב, רק הוא עצמו ובוראו. הצאן אפילו אינו מתלונן, ככל שיכו את הצאן או יתאכזרו אליו - הוא שותק וממשיך הלאה, אינו מראה שום התנגדות לכלום או מחאה כל שהיא, הצאן תלוי רק בחסדי הרועה. וכאן ברעיית הצאן מתגלה גדולתו של דוד המלך ומסירותו הרבה. "יְיָ צַדִּיק יִבְחָן" - הקב''ה בדק את דוד בצאן ומצאו רועה נאמן. "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ". כאשר ראה הקב''ה את חוכמת דוד ומסירותו לצאנו, את חמלתו ורחמיו על צאנו, אמר הקב''ה: ראוי זה להיות רועה את עמי, ובכך זכה דוד למלכות.

ומהו "מִמִּכְלְאֹת צֹאן"? שהיה דוד כולא את הצאן אלו מפני אלו. שהיה דוד סוגר את הכבשים הגדולים כדי שהקטנים יאכלו תחילה, שאם לא כן, הגדולים היו אוכלים הכל ולא משאירים לקטנים כלום. דוד היה מוציא את הגדיים - ומאכילם ראשי עשבים העליונים שהם רכים, מוציא את התיישים - אחריהם ואוכלין אמצע עשבים שהוא בינוני, מוציא את הבחורים - ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה. אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה את צאני - ישראל. (ילקוט שמעוני תהלים ע''ח).

במדרש מובא: שדוד היה מוסר את נפשו על שמירת הצאן, וכאשר באו ארייה ודב הוא לא פחד, הוא נלחם בהם בחרוף נפש והרג אותם. לפני העימות עם גָלְיָת, דוד אומר לשאול המלך (שמואל א' י''ז ל''ד): ..."רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ"... וכל זה על מנת להציל כבשה... הוא טיפל בצאן במסירות נפש, שמר עליהם שמירה מעולה, גילה אחריות רבה ומסירות עצומה.

דוד והרְאֵם

בשעה שהיה דוד רועה את הצאן הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהוא הר, ועלה עליו והיה רועה. ננער הראם ועמד, והיה דוד רכוב על קרניו ומגיע עד לשמים. באותה שעה התפלל דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא שיורידהו מן הראם. מה עשה הקב''ה? זימן לו אריה אחד. כיון שראה הראם את האריה נתירא ממנו ורבץ בפניו, לפי שהאריה מלך על כל החיות והבהמות. כיון שראה דוד את האריה נתירא הימנו, זימן הקב''ה צבי, קפץ האריה אחריו ודוד ירד והלך לו. זה שנאמר: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (מדרש שוחר טוב כ''ב).

מדי פעם כאשר היה דוד חוזר לבית לחם לפקוד את בית אביו, היו אנשי עירו רואים את דוד האדמוני, אשר שהה בקור ובחום ובלהט שמש המדבר, בשרו לא היה מעודן בתענוגות הגוף, והם לא ראו את יופיו. אך מאחר שמעולם לא נתפס בקלקלתו, החלו לתלות את הקלקלה במקור קדמון של קלקלה: שהרי הוא בא מרות המואביה, וכל הפסולת אשר יצאה מרות דבקה בדוד לבדו, לעומת צדיקותו של בועז אשר דבקה בישי ובשבעת בניו. למרות הכל, היה דוד יפה עיניים: הוא הביט בעין יפה על כל מה שעבר. היה טוב רואי: הוא ראה רק טוב. ורק לאחר שנמשח למלך וקרב זמנו להתגלות, הפך דוד לאיש תואר ויפה מראה גם בעיני רואיו.

דוד נמשח למלך ע''י שמואל הנביא

"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל: עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל (זהו המקום היחיד בתנ''ך בו נאמר שמתאבלים על בן אדם חי) וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל? מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל א' ט''ז). למרות ששמואל הנביא התאבל על שאול, הוא הזדרז לקיים את מצוות ה', וזאת אף על פי שהיה בכך משום סכנת נפשות: למשוח מלך חדש כאשר שאול המלך עדיין מולך.

לזקני בית לחם אשר חרדו לקראתו וקיבלוהו בחרדת קודש, היה ברור כי שמואל נביא ה', השקול כמשה ואהרון, בא אליהם אך ורק בשליחות ה'. ואכן, שמואל הנביא בא אל בית לחם למשוח את דוד למלך ישראל חי וקיים, את משיח בן דוד - להמליך את משיח ה'. ולמרות ששמואל הנביא מגיע במשיחת משיח בן דוד אל פסגת חייו, אינו יכול להשתחרר מאהבתו לשאול ומכשלונו של שאול. הוא הולך להמליך את דוד כאשר שאול המלך עדיין מלך.

שמואל מגיע לבית ישי, וכאשר הוא רואה את אליאב בכור ישי יפה וגבה קומה כשאול, הוא חושב כי בו בחר ה' למלך, אך הקב''ה אומר לו: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיְיָ יִרְאֶה לַלֵּבָב". למרות היות אליאב גבוה, מרשים, תלמיד חכם, ירא שמים... הוא נפסל למלוכה. אמרו חז''ל: אף על פי שהוא יפה מראה אינו הגון למלכות על פי מידותיו. עם ישראל זקוק למנהיג בעל מידות, ואליאב היה כעסן. "כל הכועס, אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים, מורידים אותו". כאשר הגיע דוד למקום המערכה עם הפלישתים נאמר: "וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד". וגם מידת הקינאה היתה בו באליאב, באומרו לדוד: "לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ, וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ".

כאשר ישי מעביר את בניו בזה אחר זה לפני שמואל הנביא, בא שמואל הנביא ליצוק שמן על ראשם, אך השמן היה בורח לאחוריו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר (נשאר, או מלשון שיריים) הַקָּטָן" (דוד היה אז בן 28 שנים, אך היה מקטין ומצניע את עצמו כשיריים), "וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה".

כאשר רואה שמואל את דוד "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", הוא חושש: שמא אדמוני מרמז לשפיכות דמים? "וַיֹּאמֶר יְיָ: קוּם מְשָׁחֵהוּ" (קום, משיחי עומד ואתה יושב?), "כִּי זֶה הוּא!" כאשר הגיע דוד, רץ השמן מעצמו וניצוק בראש דוד (מדרש תנחומא), ובילקוט מכירי תהלים קי''א מובא: וכיון שבא ליצוק השמן על ראש דוד, ראה שמואל השמן רץ מעצמו וניצוק על ראשו, ונקרשו עליו הטיפות של השמן כאבנים טובות ומרגליות, וחזר קרן השמן מלא כמו שהיה.

דוד נבחר למלך למרות מראהו האדמוני המרמז על כעס ושפיכות דמים. מראהו המבלבל של דוד הוא סוד ההסתרה העצומה שעושה הקב''ה לדוד ולזרעו, כדי שלא יהיה קטרוג על הנשמה העצומה הזאת. האדם אינו נקבע לפי מראהו החיצוני, אלא לפי פנימיותו, תכונותיו ומידותיו. גם עֵשָו היה אדמוני - אך עַשָו חי על חרבו. ודוד הוא לא רק אדמוני אלא אדמוני "עם יפה עיניים". אמנם היה על חרבו, אך דוד כל ימיו נלחם רק את מלחמות ה', ומפני הדמים הרבים ששפך לא בנה את בית המקדש. "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט", דוד המלך שפך דם רק על פי התורה, על מנת להשמיד את אוייבי ישראל ולהגיע למצב של שלום לישראל מפני כל אוייביהם, וכהכנה לבניין בית המקדש ע''י שלמה בנו. ואף על פי שהיה דוד אדמוני, ולפי מראהו החיצוני לא היה בוחר בו שמואל הנביא למלך, עם כל זאת אמרו חז''ל: שהיו בדוד המלך שני כוחות ולכן נקרא "עדינו העצני": שבשעה שהיה יוצא למלחמה - היה מקשה את עצמו כעץ, ובשעה שהיה לומד ועוסק בתורה - היה מעדן את עצמו כתולעת.

דוד היה מלא ענווה ומסירות, היה עושה עצמו כשיריים (עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן...) והיה מאוד מסור לצאן. ראה הקב''ה את מסירותו לצאנו, אמר הקב''ה: ראוי זה להיות רועה את עמי. הענוה נחשבת לאדם כאילו הקריב כל הקורבנות כולם. מובא ב"מסילת ישרים" לרמח''ל: מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נ''א, י''ט). אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: בנַי אני חושק בכם, שאפילו שאני משפיע לכם גדוּלה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדוּלה לדוד, אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ''ב, ז').

שאול נמשח למלך מפך השמן

שאול נמשח למלך ע''י שמואל הנביא בשמן אפרסמון ומפך השמן, שהוא כלי נשבר שאין לו תקנה, ולכן לא נמשכה מלכותו.

שאול כשמו כן הוא: היה מושאל למלכות (שאול: שהשאילו אותו, בהשאלה), ואין מלכותו חוזרת אלא פוסקת. שהרי מבריאת העולם המלוכה שייכת לזרע דוד, שהוא גילגול אדם הראשון. וכל סיבת בחירתו של שאול למלכות היתה רצון העם, ולכן נבחר איש שהוא גם צדיק אך גם גבה קומה אשר ימצא חן בעיני העם. בניגוד לשאול שהגיע בעצמו אל הנביא אשר המליכו, שמואל הנביא מגיע בעצמו אל בית ישי בשליחות ה', כדי להמליך את דוד.

דוד נמשח למלך מן הקרן

דוד נמשח בקרן שהיתה באוהל מועד עם כלי שמן המשחה, והיתה מוכנה ומזומנה למשיחת מלכי בית דוד, ונמשח בשמן המשחה אשר הכין משה רבינו.

כבר במשיחתו של דוד מן הקרן היה זה סימן להמשכת מלכותו. כשם שהקרן מנגח לכאן ולכאן, כך דוד מנגח במלכות הוא ובניו ובני בניו. דוד מָלַך לא רק בשל רצון העם, אלא כי הגיע הזמן שהמשיח ימלוך, המלך אשר נבחר ע''י הקב''ה. ומיד עם משיחתו צַלְחָה עליו רוח ה', ורוח ה' סרה מעם שאול.

משיחת המלכים על פי ה' היתה מוטלת על הנביאים, ולמרות שצדוק הכהן משח את שלמה למלך היה שם עמו גם נתן הנביא, כמו שכתוב: "וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א', א', ל''ד). לפי הרד''ק: משיחת המלך היתה ע''י יציקה מן השמן בתחילה על ראש המלך, ואחר כך היה מושח ממנו כצורת נזר בין ריסי עיניו, ואת השמן הנשאר בקרן היה יוצק על ראשו. לפי רלב"ג: "וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא": ידענו כי שמן המשחה שעשה משה נעשה לדורות כמו שנזכר שם ולא נעשה עוד זולתו. ואין הכוונה במשיחה שימשחהו כולו בשמן ההוא, כי לא יספיק השמן ההוא לזה, ולא ימשח בו כי אם חלק מהנמשח. והנה היתה משיחת המלך על ראשו... וראוי שתהיה המשיחה הזאת במקום בו נמצא כתר המלכות.

במשיחת דוד נמשחו כל צאצאיו אשר יקומו אחריו, כמו שבמשיחת אהרן ובניו נמשחו כל הצאצאים הבאים אחריהם להיות כהנים. ולכן לא הוצרכו למשוח אחרי זה כי אם את הכהן הגדול. ואת שלמה בן דוד משחו רק מפני מחלוקת אדוניה.

מה טעם המשיחה בשמן?

אמרו חז''ל: כשם שהשמן צף למעלה ואף אחד אינו צף מעליו ואינו מקבל תערובת, כך יתגדל המלך מעל כל אחיו ויהיה נקי כשמן שאינו מקבל שום תערובת.

כעת התברר לישי כל אשר היה עם דוד מאז היותו בבטן אמו ועד היום, וככל אשר השכילה אמו והשכיל בנו לכסות, ישי הבין את גדולת אשתו וגדולת דוד בנו. וכפי ששמר דוד את סודו לפני שנמשח למלך, כך שומר דוד את סודו גם לאחר שנמשח למלך. ולמרות שדוד נמשח למלך לעיני אחיו, יחסם אליו לא השתנה.

"וַתִּצְלַח רוּחַ יְיָ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא", מהיום ההוא של משיחת דוד למלך, דוד החל לעלות מעלה מעלה ושאול החל לרדת. על דוד צלחה רוח הנבואה, ומשאול סרה רוח ה'. לפי הרד''ק: רוח ה' - הכוונה לרוח הקודש שנולדה בדוד מהיום בו נמשח למלך והלאה. ואמר השירים והמזמורים ברוח הקודש שנולדה בו, וגם רוח הגבורה התעוררה בו.

רוח ה' סרה מעם שאול המלך "וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ", עבדי שאול מציעים לו שיבקשו איש יודע נגן בכינור, אשר ינגן לפניו בהיות עליו רוח ה' רעה וייטיב לו. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי: יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַיְיָ עִמּוֹ" (שמואל א', ט''ז, י''ז-י''ח). שאול המלך שולח אל ישי: "שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן", ודוד הופך לנושא כליו של שאול. כאשר שורה הרוח הרעה על שאול המלך, לוקח דוד את הכנור בידו ומנגן "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה" ושאול אוהב את דוד וממנהו לנושא כליו: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים".

דוד וגלית

דוד מקדש שם שמים ברבים

"וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם". הפלישתים מעמידים פנים שאינם רוצים במלחמה ושפיכות דמים, לכן הם מטיחים דברים נגד שאול ואיש ישראל ואומרים: אם ה' אתכם, למה תהיו מעוניינים במלחמה? הביאו איש אחד מכם אשר ילחם בגָלְיָת וה' אלקיכם יושיעכם מידו.

ואז יוצא גָלְיָת - הענק הפלישתי, גובהו שש אמות וזרת (כלומר: יותר משלושה מטר גובה, אמה=57.6 ס''מ), "וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת. וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו". גָלְיָת הפלישתי עם כל כלי הברזל והנחושת מלא גאווה, בטוח בנצחונו, עומד ומחרף וקורא בהתרברבות לעבר ישראל כדי להפיל את רוחם ולנטוע פחד בלבם. "וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי (מה אתם מתפארים ב"אנכי" שלכם? - "אנכי ה' אלקיך") וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ (בחרו) לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד".

שאול וכל ישראל שומעים את דברי הפלישתי "וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד", כי לא נמצא איש גיבור אשר ילחם בגָלְיָת ולא ידעו מאין תבוא הישועה. ההחלטה כאן קשה מאוד: כל גורל ישראל תלוי באדם אשר ילחם בפלישתי, אם יפסיד במערכה נגד הפלישתי - יְאַבְּדוּ ישראל את חירותם ויהיו משועבדים לפלישתים. הכל מונח כאן על כתפי האיש מישראל אשר יתאים להילחם בפלישתי, רק שעדיין לא היה בנמצא איש כזה.

מדוע נפל פחד על שאול ועל מחנה ישראל? כיצד יתכן ששאול המלך לא מצא גיבור הראוי להלחם בגָלְיָת הפלישתי? הרי שאול בעצמו הוא איש מלחמה, הוא כבר נלחם בפלישתים ונחל נצחונות: "וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל: שְׁלשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן (שמואל א', י''ג)... וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים... וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וְפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם, וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו: בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם, וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ... וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם, וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב" (שמואל א', ט''ו).

מדוע לא שלח שאול המלך את אחד הגיבורים שלו? או את יונתן בנו גיבור החיל אשר נלחם בגבורה בפלישתים? "וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע"... הסיבה היא: לאחר ששאול נמשח למלך וכאשר רוח ה' לבשה את שאול, אזי ברוח ה' הוא הדביק את ההמונים להתגבר במלחמות. וכאשר סרה ממנו רוח ה' - סרה גם מהעם רוח הגבורה שהיתה לו, כיון שרוח הגבורה אינה קשורה לכח פיזי אלא לכח רוחני. ובינתיים בטחונם של הפלישתים הולך וגובר: "וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב", לפי מסכת סוטה מ''ב, ב': היה הפלישתי מתייצב פעמיים ביום: בבוקר ובערב, כדי לבטל את ישראל ממצוות קריאת "שמע" של שחרית וערבית, כיון שידוע שבכח קריאת "שמע" ישראל ניצולים מאוייביהם וזוכים לישועות. וכך עשה במשך ארבעים יום.

שלושת בני ישי הגדולים הלכו אחרי שאול למלחמה "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן" אפילו למלחמה אינו ראוי, הוא נוטש את הצאן על שומר, בא במצוות אביו למחנה כדי לפקוד את שלום אחיו, ושם הוא שומע את חרופיו וגידופיו של גָלְיָת הפלישתי הערל.

דוד יודע בנפשו, שיש בכוחו וגבורתו להכות את גָלְיָת גיבורם של הפלישתים, כפי שהיכה את אחד האריות והדובים במדבר אשר התקרבו לעדר, וזאת אפילו מבלי להסתכן וגם ללא צורך בנס. גם לחרב אינו זקוק, די לו בקלע ואבן קטנה אחת שיקלע בעוצמה אל תוך מצחו של גָלְיָת ולא יחטיא. איש לא ידע מה רב וגדול כוחו של דוד מאז ומתמיד, גבורתו היתה מכוסה מעיני הבריות. אך בכל זאת היה דוד מאוד צנוע ומלא ענווה וחושש לפרסם את גבורתו, שמא יאמרו שראוי הוא לתהילה, "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת, וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם". לכן חשב דוד כיצד לכסות על המעשה הגדול שהוא עומד לעשות, כאשר יתנדב להלחם בגָלְיָת הפלישתי ולהסיר את החרפה מעל ישראל.

כדי להסוות את גדולתו ולהצניע את גבורתו, נאחז דוד בדברי הכרוז של המלך שאול: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד שואל את האנשים: מה יֵעשה לאיש? כדי שלאחר ניצחונו יחשבו שהוא נלחם רק כדי לשאת את בת המלך לאשה ולהיות חתן המלך, ולא יֵדעו כמה רב כוחו וכמה בוערת בו אש קנאת ה'.

"וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד, וַיֹּאמֶר, לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד: מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה?"... למרות שדוד כבר נמשח למלך, היחס אליו נשאר מתנכר, והוא עדיין רועה את צאן אביו מדי פעם, כאשר רוחו של שאול המלך טובה עליו וכאשר שאול המלך אינו זקוק לנגינתו. אך למרות הכל דוד שומר על הענווה ומקטין את עצמו, הוא נוהג כבוד באחִיו הבכור כמו קודם, ועונה לאחִיו בדברים רכים.

למרות שדוד שומע את כרוז שאול המלך, הוא שואל שוב ושוב: מה יֵעשה לאיש אשר יכה את הפלישתי הלז? ומשיבים לו: "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ"... "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה, וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן".

גם בדברו אל שאול לפני המאבק עם גָלְיָת, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים מקנאת ה' הבוערת בלבו מפני חרופיו של הפלישתי. ובדברי ענווה ותפילה הוא מסַפר לשאול את מעשהו עם הארי והדב ושם בטחונו בה': "יְיָ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה".

כאשר נותן לו שאול את מדיו, הוא מסירם מעליו כדי שלא יתנו בו כל העם את עיניהם וגם כדי שלא לצער את שאול ולא לגרום לו עוגמת נפש. הוא רוצה להישאר צנוע וענו, להסוות את גדולתו וגבורתו ולהקטין את עצמו, הוא סומך רק על הקב''ה ולא על מדים או כלי נשק. שאול המלך שולח את דוד להילחם בגָלְיָת הענק הפלישתי ומברכו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ וַיְיָ יִהְיֶה עִמָּךְ".

כעת עיני כל ישראל נשואות אל המערכה בין דוד וגָלְיָת. לא דוד הקטן עומד כעת מול הפלישתי המחרף, אלא חרב ישראל וגורל ישראל נטוי כעת על ראש הפלישתי.

ניצחון דוד על גָּלְיָת

גָלְיָת מחרף ומגדף את ישראל ומעליבם, מתגרה בישראל השכם והערב ואומר: תנו לי איש שילחם נגדי, וישראל מאוד חוששים. דוד מחליט לנקום את נקמת עמו, לבו מלא קינאת ה', הוא לא מתנה תנאים, כל מטרתו היא לקדש שם שמים ברבים ולחסל את הפלישתי המחרף ומגדף את ישראל. "וַיֹּאמֶר דָּוִד: ....כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים?"

גָּלְיָת הענק הפלישתי איש גבוה וגדול מימדים ובעל חזות מאיימת. גובהו שש אמות וזרת, יותר מ-3 מטר גובה! כל גופו מוגן ומוקף בברזל ונחושת במשקל כבד מאוד: כובע נחושת על ראשו, והוא לבוש ומוגן בשיריון קשקשים במשקל 5,000 שקלים נחושת! על רגליו מיצחת נחושת, ובין כתפיו כידון נחושת. ועץ חניתו "כִּמְנוֹר אֹרְגִים", כלומר: עץ החנית הרבה יותר גדול, כבד וגס מהמקובל. להבת החנית שוקלת 600 שקלים ברזל!

אין כל ספק שחזותו של גלית מעידה על כוחו הפיזי העצום, במיוחד לאור המשקל הרב של שיריון הברזל והנחושת וכל כלי המלחמה אשר הוא נושא על גופו. כל חזותו מטילה אימה, ובנוסף לכל גם הולך לפניו נושא הצינה, הנושא מעין מגן מתכת כדי להגן על גָּלְיָת ממכת חרב וחנית. במבט ראשון נראה שאין שום סיכויים כנגדו.

דוד ניגש אל הפלישתי ללא שיריון עליו וללא חרב בידו וללא כלי מלחמה, הוא יודע שכלי מלחמה לא יעזרו כאן, רק נס של הקב''ה יכול יעזור. דוד ניגש עם מקלו בידו, חמישה חלוקי אבנים (אבנים חלקות) מן הנחל בתוך כלי הרועים אשר לו בילקוט והקלע בידו, דוד מתייחס אל הפלישתי כמו אל אחת מחיות הטרף בה נתקל ברעותו את הצאן. הנשק האמיתי של דוד הוא: גודל בטחונו בקדוש-ברוך-הוא ומסירותו העצומה לקדש שם שמים ברבים.

לפי המדרש: חמישה חלוקי אבנים כנגד: חמישה חומשי תורה אשר ביזה גָלְיָת הפלישתי. חמישה: אחד כנגד שמו של הקדוש-ברוך-הוא אשר חרף הפלישתי, אחד כנגד שמו של אהרון ושלושה כנגד שלושת אבות העולם: אברהם, יצחק ויעקב.

בראות הפלישתי את דוד נער אדמוני ויפה עיניים, שלפי מראהו אינו מתאים למלחמה כלל, ועוד ניגש אליו בחוצפתו במקל ואבנים במקום בכלי מלחמה, הוא מבזה את דוד ואומר לו: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?"

גָלְיָת רואה מולו רק את הנקמה ואת רצונו לנקום בדוד על עלבונו, על שבא אליו במקלות כפי שבאים אל כלב. "וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹקיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה". "לְכָה אֵלַי" כיון שגליית הפלישתי, מפאת כובד כלי הברזל והנחושת אשר עליו היה כבד מכדי ללכת אל דוד (רד''ק).

במסירות נפש ובבטחון מלא בה', מבלי לחשוש כלל מן הפלישתי, דוד רוצה לקדש שם שמים ברבים במלחמה הזו. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָ-א-וֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". דוד אומר לגָלְיָת שהוא אינו בוטח בכח בשר ודם אלא רק בה', וה' יסגיר בידיו גם את כל מחנה פלישתים. דוד מדבר ברוח הקודש ואומר לפלישתי: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְיָ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ". וכל האומות יֵדעו ויכירו שיש אלקים בישראל: "וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל". ובכך יֵדעו גם ישראל אשר חשבו שהקדוש-ברוך-הוא יושיעם באמצעים טבעיים, שלא בחרב ובחנית יושיעם ה': "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ, כִּי לַיְיָ הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".

דוד שולח את ידו אל הכלי, לוקח משם אבן וקולע במצחו של הפלישתי. האבן טובעת בתוך מצחו של גָלְיָת והוא נופל על פניו ארצה. כולם רואים כאן את השגחת ה' הגלויה. לא עזרו לפלישתי לא השריון ולא הקשקשים ולא כובע הנחושת וכלי הברזל, דוד גבר עליו באבן פשוטה. ואמרו חז''ל: כל אחת מחמשת האבנים שנטל דוד אמרה: אני אהרוג את הפלישתי! והקדוש-ברוך-הוא עשה נס והתאחדו כל האבנים לאבן אחת.

"וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" ולא הצליח דוד לפתוח את חרב גָלְיָת. והיה שם אוריה שהיה נושא כליו של גָלְיָת הפלישתי. אמר לו אוריה: אם אני פותח לך את החרב, תתן לי אשה יפה מעָמך? אמר לו דוד: הן. פתח החרב ואח''כ נתגייר ונתן לו את בת-שבע. ובשל הקלות בה נתן דוד את בת ישראל לאוריה החיתי, הקב''ה דיקדק עמו ונתן לאוריה את בת זוגתו האמיתית של דוד.

דוד נטל את חרבו ממנו וכרת את ראשו של גָלְיָת. דוד הביא את ראש הפלישתי וחרבו לפני שאול, ומשם לקח דוד את ראש הפלישתי ויביאהו לירושלים, לבשר לנשים והטף ולפרסם את הנס שעשה ה' לישראל, ואחר כך סבב עמו בערי ישראל לפרסום הנס.

לאחר שהרג דוד את גָלְיָת הפלישתי, הוא הביא את כל אותם תכשיטים למקדש לאוהל מועד בנוב, וגם הקדיש את כל אותם כלים מכסף וזהב שהיה גָלְיָת מלובש בהם, וגם את חרב גָלְיָת לוטה בשמלה הניח שם לזכרון הנס הגדול הזה. וכל מי שבא אל אוהל מועד בנוב לזבוח או להתפלל, היה רואה את חרב גָלְיָת וזוכר את הנס שעשה ה' לישראל, ומודה לקדוש-ברוך-הוא ומגדיל את בטחונו בה'.

בראות הפלישתים כי מת גיבורם, החלו לנוס על נפשם. ואנשי ישראל ויהודה רודפים אחריהם עד שערי עקרון, ויפלו חללי הפלישתים בדרך עד גת ועד עקרון.

"וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ", דוד ויהונתן כורתים ביניהם ברית, יהונתן נותן לדוד את המעיל אשר עליו, את מדיו, חרבו, קשתו וחגורו. מרוב ענוותנותו יהונתן אפילו מוותר על המלכות למען דוד, שהרי יהונתן הוא היורש הטבעי למלוך אחרי אביו שאול המלך.

מכאן החל כוכבו ואורו של דוד להתנוצץ. דוד זכה לתהילתם העצומה של ישראל אך גם לקנאתו הגדולה של שאול: "וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה".

ומן היום ההוא והלאה - שאול רודף את דוד ומחפש עצות ותחבולות כיצד להמיתו.

דוד נרדף ע''י שאול המלך

"וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

דוד ניצל מחנית שאול

שאול לא מבין ולא מקבל שמלכותו הסתיימה למעשה ושרוח הקודש סרה ממנו. הוא לא מבין שעליו לפַנות את מקומו למלך החדש לאחר שהוא עצמו נכשל בתפקידו ובכך הפסיד את כל עולמו, כאשר עבר על מצוות ה': כאשר הקריב קורבן לפני בוא הנביא ולא המתין ובניגוד למה שאמר לו שמואל הנביא במצוות ה': "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א', י', ח').

וכאשר נכשל במלחמת עמלק כשהשאיר בחיים את אגג העמלקי ואת מיטב הצאן, למרות ציווי ה' ביד שמואל הנביא שלא להחיות כל נשמה (מחיית זכר עמלק): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: ...וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְיָ... לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו" (שמואל א', ט'ו, א'-ג'). "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: ...כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". אך שאול לא הודה מיד על טעותו, הוא לא חשב שהוא נכשל במשהו. שמואל הצליח במאמצים לדלות ממנו: "חָטָאתִי", אך שאול כבר החמיץ את השעה. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א', ט''ו, כ''ד).

בעל העקרים ר''י אלבו שואל: מדוע לא קיבל ה' את תשובת שאול (שהרי הודה שחָטָא) ונלקחה ממנו המלכות, בעוד שגם דוד חטא ונמחל לו? ומתרץ: אלא שאול חָטָא בענייני המלוכה, במצווה שנצטווה בה מצד מלכותו (שאול נמשח למלך כיון שהקדוש-ברוך-הוא בחר בו למלך, אך שאול לא קיים את דבר ה' אליו בידי שמואל הנביא), ולכן היה הדין שתלקח ממנו המלכות. ואילו דוד לא חָטָא בענייני המלוכה, אלא בתור אדם ולא בתור מלך (דוד חָטָא בתחום האישי שלו).

במסכת תענית מובא: שמיד אחרי עניין עמלק נגזר על שאול שיפסיד את מלכותו על ישראל. אלא תפילתו של שמואל הרמתי, היא שגרמה לו להארכת מלכותו, שהתפלל שמואל הנביא שלא תיבטל מלכות שאול כל זמן שהוא (שמואל הנביא) חי.

לזכותו של שאול המלך הראשון לישראל, נזקפת הקמת כל תשתית המלוכה, הצבא והמנהל בישראל. העברת העם משלטון שופטים לשלטון מלכותי מרכזי ומתקדם, עם צבא מסודר ומוסדות ממלכתיים של חוק וסדר. רבות נזקף לזכות שאול המלך שהיה בעל מראה חיצוני מרשים: יפה תואר, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". שאול לא היה רק גבה קומה, היה היה בעל מידות טובות ונעלות, צדיק וישר, ללא חסרון וללא דופי, הוא היה ענוו הנחבא אל הכלים "וַיֹּאמֶר יְיָ: הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (שמואל א' 'י). זך וטהור "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" (שמואל א', י''ג, א'). רש''י: שהיה כבן שנה, שלא טעם טעם חטא. אצל שאול הכל היה ביושר והגינות לא היה לו משוא פנים אפילו ליונתן בנו, במלחמת פלישתים כאשר הכריז שאול המלך על צום באותו היום ויונתן לא שמע על כך וטעם מן הדבש: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן". העם אשר תלה את הישועה הגדולה שה' עשה להם ביונתן הגיבור - פודה את יונתן: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה חַי יְיָ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹקִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת" (שמואל א', י''ד). אך למרות הכל שאול לא עמד בנסיונות, ולכן כוכבו דרך וה' סר מעִמו.

המחשבות הרעות הסעירו את נפשו של שאול המלך יום אחר יום. דוד היה מנגן לפני שאול כדי להסיר מעליו את הרוח הרעה, ותוך כדי הנגינה ישב שאול המלך ואחז כל העת את החנית בידו. דוד היה שקוע בנגינתו כאשר לפתע פתאום הטיל שאול את החנית לעברו, והתכוון להכותו מכה אחת: שהחנית תכנס בדוד ובקיר (רש''י), דוד ניצַל רק בדרך נס.

"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ... וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ"

מירב בת שאול

שאול מבטיח לאיש אשר ינצח את גָלְיָת הפלישתי: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ". דוד מנצח את גָלְיָת הפלישתי, אך שאול המלך שעדיין לא מעשירו אומר לו: "הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב, אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה. אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְיָ". שאול רוצה לתת את הבכירה לפני הצעירה, אך כל כוונת שאול המלך היתה: שדוד יֵצא למלחמות ושם יומת על ידי הפלישתים בידי שמים, במקום שתהיה בו יד שאול. אך דוד מקטין את עצמו בהכנעה ולא בסרוב, ואומר לשאול בענוותנותו: אני אדם פשוט ונבזה, רועה צאן, ואין בי גדולה להיות חתן למלך, "מִי אָנֹכִי, וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?"

"וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד, וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה". לפי רשי''י ורד''ק: ובעוד שהיו מתעסקים לתת את מירב לדוד, התגלגל הדבר וניתנה (על ידי עצמה) לעדריאל המחולתי. (מצודות דוד ומלבי''ם): שקיבלה ממנו קידושין בלא דעת אביה. דוד מוחל לשאול המלך על העושר אשר הובטח לו, וגם אשר לא נתן לו את מירב.

והנה מיכל אוהבת את דוד: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד", וזה מוצא חן בעיני שאול המלך: "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו", כיון שכוונתו היא שמיכל תהיה לדוד למוקש ובכך תהיה בו יד הפלישתים.

אך בינתיים לאחר שדוד לא נשא את מירב בת שאול, נראה שדוד משך את ידיו מן הרצון לשאת את בת המלך. לכן ציוה שאול המלך את עבדיו: "דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ".

מיכל לדוד בעבור 100 עורלות

שאול המנסה להמית את דוד בכל דרך אפשרית, אינו מצליח לדייק בהטלת החנית. שאול ממנה את דוד לשר האֶלף כדי שימות במלחמה. אך דוד מצליח בתפקידו "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד".

שאול המלך מנסה להפיל את דוד בידי הפלישתים, הוא שולח את עבדיו והם המדברים עם דוד שיתחתן במלך וישא את מיכל בת שאול לאשה. ולמרות שמירב מאסה בו, מיכל אוהבת אותו.

כאשר דוד הענו מרגיש רש ונקלה מכדי להתחתן במלך, שאול דואג להודיעו: שהמוהר כדי לשאת את מיכל בת המלך יהיה בהשג יד גם עבור דוד: בעבור 100 עורלות פלישתים. למרות ששאול הבטיח להעשירו ולתת את בתו לאיש אשר ינצח את גָלְיָת, הוא מוכן לקיים את הבטחתו רק כנגד 100 עורלות פלישתים, דבר היכול להוביל את דוד אל מותו, ואת שאול להיפטר סופית מדוד ומהאיום על כתרו.

"וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". דוד אינו מתמהמה, שאול ביקש 100 עורלות - דוד מכה בפלישתים 200 איש ומביא לו 200 עורלות, "וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה". והקב''ה הקדים תרופה למכה: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ", מיכל בת שאול אוהבת את דוד והיא זו המצילה את חייו, למרות שזה נגד רצון אביה.

"וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָוִד כָּל הַיָּמִים", שאול מתחיל לדבר אל יונתן בנו ואל כל עבדיו בגלוי: שכוונתו להמית את דוד. למרות זאת יונתן שהוא למעשה יורש העצר הטבעי לאחר שאול, מסייע לדוד בכל מאודו ומשתדל למענו להצילו מן הסכנה, ומאידך לשמור על כבוד אביו. מכאן ואילך נוספה ליונתן האות הֵא בשמו, ומעתה שמו יהונתן. יהונתן משכנע את אביו שדוד לא חטא לו ורק עשה טוב בנגינתו ובנצחונו על גָלְיָת הפלישתי, וכי מדוע לשפוך דם נקי. שאול מתעשת ונשבע לא להמית את דוד.

דוד ניצל מחנית שאול בשנית

הרוח הרעה ממשיכה ומבעתת את שאול, והוא שוב מטיל את החנית על דוד המנגן לכבודו. דוד מצליח לחמוק מהחנית רק בדרך נס וניצל, החנית נתקעת בקיר. "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא".

"וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר".

דוד ניצל בזכות מיכל בת שאול

שאול כל כך חושש מדוד, עד כדי כך שהוא שולח שליחים מיוחדים אל בית דוד לשמור את הבית כל הלילה ולהמיתו בבוקר. מיכל נימצאת בתווך בין נאמנותה לאביה לבין מסירותה לדוד אשר היא אוהבת, היא מרגישה בסכנה האורבת לדוד ומודיעה לו: "וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת". מיכל שולחת את דוד ובכך היא מסכנת את חייה, כיון שהיא יכולה להיות נידונה כמורדת במלכות, אצל שאול המלך אין משוא פנים. למרות הכל מיכל משלשלת ומורידה את דוד בעד החלון ללא עזרת המשרתים או השפחות, על מנת שלא יוודע הדבר. דוד בורח ונמלט, וניצל בזכות מיכל.

מיכל נוקטת בפעולת הסחה כדי לאפשר לדוד לברוח רחוק יותר: היא מניחה את התרפים על המיטה, כלומר: הניחה את הכרים והכסתות העשויות מנוצות והן רפות ונקראו תרפים על המיטה, וסידרה אותם בצורת אדם. ויש אומרים שהכוונה לתרפים אשר עשתה מיכל בצורת דוד כדי שתהיה דמותו תמיד לנגד עיניה, ועכשיו השתמשה בהם להצילו. ולמרות שהיו עשויים בצורת אדם אינם תרפים של עבודה זרה.

מיכל שמה את כְּביר העזים מראשותיו, כדי שיֵרָאה כאילו הם שערותיו של דוד, היא כיסתה בבגד את הדמות השוכבת במיטה, וכאשר הגיעו שליחי שאול המלך לקחת את דוד, "וַתֹּאמֶר: חֹלֶה הוּא". למרות זאת שאול המלך דורש משליחיו: "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ". השליחים מביאים את "דוד" על המיטה והנה: אין זה דוד השוכב במיטה, אלא התרפים וכְּביר העיזים "מראשותיו".

שאול כועס על מיכל בתו שכך רימתה אותו והבריחה את אוייבו, ומיכל מצטדקת ואומרת ששילחה אותו מתוך פחד שמא יהרגנה: "הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי, לָמָה אֲמִיתֵךְ".

דוד בורח לניות אל שמואל הנביא

דוד אשר היה במצוקה גדולה בורח לנָיוֹת ברמה אל שמואל הנביא, לספר לו את כל אשר עשה לו שאול המלך, וגם כדי לברר מה פשר כל הצרות שנחתו עליו מיום שמְשָחוֹ שמואל למלך.

ואמרו חז''ל: שהיה דוד יושב ולומד עם שמואל כל הלילה ברמה ועוסקים בנויו של עולם, ושמואל גילה לדוד שבית המקדש עתיד להיבנות. הם יַשבו ודנו לגבי המקום שעליו יש להקים את בית המקדש, ושמואל מסר לדוד מגילה בה צורת המקדש על כל פרטיו אברבנאל, ילקוט מעם לועז).

תוכן העניינים

דוד המלך ועוצמת התהילים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה