דוד מלך ישראל · בית המקדש מוריד שפע לכל העולם
בזכות בית המקדש יורד שפע לכל העולם כולו. כאשר ישראל היו שמחים, ליבם היה להשפיע על כל העולם כולו שפע טובה. בחג הסוכות היו ישראל מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, כדי לכפר עליהם והתפללו עליהם לטוב. ובזכות ישראל הקב''ה מביא רווחה לעולמו. בחג הסוכות היה ניסוך היין וניסוך המים בבית המקדש ונתברך כל העולם כולו בשפע לכל השנה.
בספר התודעה כרך א', עמוד רי''ד מובא: אמר רבי יהושע בן לוי: אילו היו אומות העולם יודעים, עד כמה היה המקדש יפה וטוב ומועיל להם, היו שולחים קסטריות (מגדלי שמירה) וחיילים שהיו מקיפים אותו כדי לשומרו, שהיה בית המקדש יפה וטוב ומועיל להם יותר מלישראל.
בזוהר פרשת תרומה נאמר: הארץ הקדושה היא אמצעית העולם, ובאמצעה של ארץ הקדושה הוא ירושלים, ואמצעה של ירושלים היא בית קודשי הקודשים, וכל הטוב וכל המזון של הישוב כולו (של העולם כולו) יורד שמה מלמעלה, ואין לך מקום בכל הישוב (בכל העולם) שאינו ניזון משם...
... נקודה האמצעית של כל ארץ הקדושה בבית קודש הקודשים. ואעפ"י שעתה אינו מתקיים (ולמרות שבית המקדש אינו קיים כעת), עם כל זאת בזכותו ניזון כל העולם, ומזון וכלכלה יוצאים משם לכל... מכח וזכות של הארץ נמצא מזון וכלכלה בעולם.
אבישג השונמית
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א', א', א')
דוד המלך הגיע כבר לימיו האחרונים קרוב לגיל 70 שנה, ובימי זקנתו נחלש ונפל למיטה. והאדם הזקן, ככל שמזקין חום גופו הטבעי הולך ומתמעט, לכן גופו של דוד המלך הצטנן עד כדי כך שלא יכל להתחמם, למרות כל הבגדים בהם כיסוהו. במסכת ברכות ס''ב, ב' מובא: כל המבזה את הבגדים לבסוף אינו נהנה מהם. ולפי שכרת דוד את כנף המעיל אשר לשאול, לא נהנה מהבגדים לעת זקנתו.
ואף על פי שלא היה דוד אלא רק בן שבעים שנה (כמעט), תשש כוחו וקפצה עליו הזיקנה מפני המלחמות אשר נלחם. במשך כל ימיו עברו על דוד המלך צרות רבות, צער, קרבות ומלחמות, נידודי שינה, נדודים ורדיפות, תעניות רבות, תלאות, ייסורים רבים וייסורי תשובה קשים ועוד, אך יותר מכל: נבהל ונבעת מחרבו של המלאך המשחית העומד בין הארץ לשמים, בידו חרב שלופה ונטויה על ירושלים להשחית, ומקנח את חרבו בטליתו של דוד המלך, עד אשר דמו הצטנן כל כך שכל הבגדים לא הועילו לו לחממו ולשמור על חום גופו. וזו גם אחת הסיבות החשובות לכך שעבדיו יעצו לו: שיבקשו עבורו נערה בתולה שתעמוד לפני המלך ותהיה לו סוכנת, כדי שיחם לו וכדי להסיח את דעתו מהמראה הנורא של המלאך המשחית. דוד המלך הסכים עם עבדיו, הוא הבין שהדבר נחוץ לו לריפוי. ומביאים אל המלך את אבישג השונמית, "וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ". והמלך דוד כבש את תאוותו כיון שהיה בפרישות, "וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ"
(מלכים א', א', ב'-ד').
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" דוד המלך בא וכל ימיו אתו, שלם לחלוטין, ללא שום פגם וללא שום רבב.
מרידת אדניה בן דוד והמלכת שלמה הצעיר
אֲדֹנִיָּה היה בנו הרביעי של דוד המלך, לפי סדר הלידה. ומאחר שאמנון - בנו הבכור של דוד המלך נהרג בידי אבשלום, על אשר עשה לתמר, ומאחר שכִּלְאַב - שבנו השני של דוד המלך, שהיה צדיק עולם ותלמיד חכם עצום שעסק כל ימיו בלימוד תורה, וּוִיתר על המלוכה למען לימוד התורה, ומאחר שאבשלום - בנו השלישי של דוד המלך מת במרידתו, הבין אֲדֹנִיָּה בן חגית שזהו אך טבעי, שהוא - הבֵּן הגדול מכל אחיו החיים (למרות היותו רביעי בסדר הלידה), ימלוך אחרי דוד אביו. והוא אף הכתיר את עצמו לפני מות אביו! אדוניה היה טוב תואר מאוד, וחשב שבשל יופיו החיצוני הוא ראוי למלוך. הוא היה מתנשא ואומר: אני אמלוך! וגם עשה לו תכסיסי מלכות: רֶכֶב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו. ומאחר שאביו לא הוכיחו מימיו כדי לא לצערו, חשב שהוא הראוי למלוכה.
לאדוניה הצטרפו גם יואב בן צרויה שר צבא דוד המלך, וגם אביתר הכהן שהיו מנאמני המלך. ומאחר ש"נאמני" המלך היו עם אדוניה, היה ברור כלפי חוץ שאדוניה לא ימרוד בדוד אביו. ה"מצודות דוד" מביא: שיואב נטה אחרי אדוניה, כיון שידע מראש שדוד יצווה את שלמה להענישו על כך שהרג את אבנר ואת עמשא ואת אבשלום. וגם אביתר הכהן שנסתלק ע''י דוד מלהיות בכהונה נטה אחרי אדוניה במחשבה שאדוניה יחזירו לכהונה.
אך האנשים החשובים והמקורבים לדוד המלך באמת, לא היו עם אדוניה: לא צדוק הכהן בו בחר דוד, לא בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, לא נתן הנביא אשר ניבא לדוד ששלמה בנו ימלוך אחריו, לא שִׁמְעִי וְרֵעִי (חושַי הארכי), וגם לא הגיבורים אשר לדוד. ובכל זאת, אדוניה זובח צאן ובקר ומריא בעין רוגל. הוא מזמין: את כל אחיו בני המלך ואת אנשי יהודה. אך אינו מזמין את: נתן הנביא, בניהו, לא את הגיבורים וגם לא את שלמה אחיו.
כאשר רואה נתן הנביא את כל זאת, וביודעו שדוד מתכוון להמליך את שלמה, מחפש נתן הנביא דרך להודיע לדוד, אך מבלי שיחשוד בו שהוא נוגע בדבר. לכן, אמר נתן הנביא אל בת-שבע אֵם שלמה: האם שמעת כי מַלַך אדוניה, ואדונינו דוד לא ידע על כך? הרי אם אדוניה ימלוך הוא יהרוג את שניכם (את שלמה ואמו), לכן אתן לך עצה כיצד למלט את נפשך ואת נפש שלמה בנך, לכי ובואי אל המלך ואמרי לו: אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמור כי שלמה בנך ימלוך אחרֶיך והוא יֵשֵב על כסאך, ומדוע מָלָך אדוניה? נתן הנביא מבטיח לבת-שבע שגם הוא יגיע אחריה כדי לחזק את דבריה בפני דוד המלך.
בת-שבע באה אל חדר המלך ותשתחו למלך, ויאמר המלך: מה לך? והיא עונה: שהמלך נשבע כי שלמה בנה ימלוך אחריו וְיֵשֵב על כסאו, ועתה הנה מַלַך אדוניה, וגם זַבַח שור ומריא וצאן לרוב, ואף הזמין את אביתר הכהן ויואב שר הצבא, ולשלמה לא קרא. ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך להגיד להם: מי יֵשֵב על כסא אדוני המלך אחריו?
עודנה מדברת עם המלך, והנה נתן הנביא בא. נתן משתחווה לפני המלך ואומר לו: אדוני המלך, האתה אמרת: אדוניה ימלוך אחרַי והוא יֵשֵב על כסאי? כי יָרַד היום וזָבַח שור ומריא וצאן לרוב, וגם קרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן, והנה הם אוכלים לפניו ואומרים: יחי המלך אדוניהו! ולי עבדך, ולצדוק הכהן, ולבניהו בן יהוידע, ולשלמה - לא קרא. נתן הנביא שואל את דוד המלך: האם המלכת אדוניה, היא ביוזמתו של אדוני המלך?
לשמע דברי מֶרֶד אדוניה בדוד, מתגבר דוד המלך כארי כדי לסכל את עצת אדוניה. הוא מצווה לקרוא לבת-שבע והיא באה ועומדת לפני המלך. "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי יְיָ אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה, כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי, כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה". בת-שבע קדה ומשתחווה לפני המלך ואומרת: "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם".
דוד המלך ממהר לקיים את שבועתו ולהמליך את שלמה בנו תחתיו, בעודנו בחיים. הוא מצווה לקרוא אליו את: צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, ואומר להם: הרכיבו את שלמה בני על הפרדה אשר לי - וזה סימן לשלמה שימלוך וסימן לגדולה, כיון שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך (רש''י). והורידו אותו אל הגיחון - למעיין השילוח שעל יד ירושלים, שהמעיין הוא לסימן טוב: שתמשך מלכותו כמו שיתמשך המעיין (רד''ק), שם צדוק הכהן ונתן הנביא ימשחו אותו למלך על כל ישראל. ותקעתם בשופר, ואמרתם: יחי המלך שלמה! ולאחר משיחת שלמה למלך ילכו אחריו, ושלמה יבוא ויַשַב על כסא דוד המלך, והוא ימלוך תחתַיו בעודו בחיי, ואת שלמה מצווה דוד להיות לנגיד על ישראל ויהודה.
עבדי דוד מבצעים את אשר ציווה להם דוד: מרכיבים את שלמה על פרדת דוד המלך וכולם יורדים מעיר דוד אל הגיחון. צדוק הכהן מביא את הקרן ושמן המשחה מהאוהל וביחד עם נתן הנביא מַשְחוּ את שלמה בן דוד למלך. ויתקעו בשופר, ויאמרו כל העם: יחי המלך שלמה! וכל העם שמחים שמחה גדולה, עולים אחריהם ומחללים בחלילים, והארץ כאילו מתבקעת מקולם. אדוניהו ויואב וכל הקרואים עמהם, שומעים את קול השופר ולא מבינים מה פשר כל הקולות הללו ומדוע כל הקריה הומה. והנה יונתן בן אביתר הכהן מגיע, ומבשר לאדוניהו מה פשר קולות השמחה הנשמעים בקריה ההומה: דוד המלך המליך את שלמה בנו למלך תחתיו!
שלמה נמשח בגיחון וגם יַשַב על כסא המלוכה. ודוד מודה לה' ואומר: "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת". דוד ממליך את שלמה בנו בחייו, לפי ציווי ה' כמובן וכפי שהבטיח לבת-שבע: "וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל".
ויחרדו ויקומו כל אורחי אדוניהו וילכו איש לדרכו, ואדוניהו היַרֵא מפני שלמה וחושש שלא יחמול עליו, הולך ומחזיק בקרנות המזבח. מעשה אדוניה נודע לשלמה, והיה ברור שאדוניה הכיר במלכות שלמה והתיירא ממנו. אדוניה מבקש משלמה המלך אחיו, שישבע לו שלא ימיתו בחרב. שלמה המלך מרחם על אדוניה אך מזהירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: למרות שהפעם הוא חונן אותו, אם בעתיד יפְגע במלכותו - יהיה בן מוות, "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת"... אדוניהו משתחווה לשלמה המלך, "וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה: לֵךְ לְבֵיתֶךָ".
הכנות דוד המלך לבניין בית המקדש
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד: שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַיְיָ לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ. וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתו".
ברגע שנודע לדוד המיקום המדוייק של בית המקדש, מיד החל להתארגן לבניית בית המקדש. ראשית הכין דוד המלך בכל נצחונותיו על האוייבים מסביב את הרקע לשקט, הבטחון והשלום אשר ישרור בימי שלמה המלך בנו, ובימי בית המקדש, "הֲלֹא יְיָ אֱלֹקֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב, כִּי נָתַן בְּיָדִי אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְיָ וְלִפְנֵי עַמּוֹ" (דברי הימים א', כ''ב).
המלבי"ם: המנוחה מהאוייבים היא תנאי לבניין בית המקדש, כפי הכתוב בתורה דברים י''ב, י'-י''א: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"...
דוד המלך אשר פעל רבות לבניין בית המקדש, הכין במשך השנים כמויות אדירות של חומרי בניה הדרושים לבניית בית המקדש: דוד המלך מעמיד חוצבים לחצוב אבני גזית, מכין ברזל לרוב, מסמרים, נחושת לרוב אין משקל, 1,000,000 - מיליון כיכרי כסף (מיליון כיכרי כסף! כפול 43 קילוגרם לכיכר = כ-43 מיליון קילוגרם כסף!), עצי ארזים לאין מספר, 100,000 כיכרי זהב, אבנים יקרות ועוד... (פירוט נוסף יובא להלן). וגם בעלי מקצוע לרוב, פועלים, בעלי מלאכה, אומנים גדולים ועוד... ומצווֶה את שרי ישראל לעזור לשלמה בנו: "וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ".
דוד המלך מכין את משמרות הכהונה והלוִיה, משוררים, שוערים, גיזברים ועוד... ובזכות כל מסירות הנפש של דוד המלך למען בניין בית המקדש, נחשב לו כאילו הוא עצמו בנה את בית המקדש.
דוד המלך מכין חומרים לבניין בית המקדש
מובא בדברי הימים א', כ''ב: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דוד העסיק את הגרים, כיון שלא רצה להעביד את ישראל בפרך), וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹקִים, וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד, וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל, וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד... וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְיָ זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, לפי אנציקלופדיה כרטא בשיתוף עם מכון המקדש: "בית המקדש בירושלים", עמוד 49, כל כיכר = כ-43 ק''ג זהב. כלומר: 100,000 כיכרי זהב = 4 מיליון ו-300 אלף ק''ג זהב! וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים כלומר מיליון כיכרי כסף! (מיליון כפול 43 קילוגרם לכיכר = כ-43 מיליון קילוגרם כסף!), וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף, וְעִמְךָ לָרֹב עֹשֵׂי מְלָאכָה, חֹצְבִים, וְחָרָשֵׁי אֶבֶן וָעֵץ, וְכָל חָכָם בְּכָל מְלָאכָה"...
מובא בדברי הימים א', כ''ט: כאשר מנדב דוד המלך את העם לבניין בית המקדש במעמד שרי ישראל, הוא אומר: "וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹקַי: הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים לָעֵצִים, אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים, אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה, וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב.
וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹקַי, יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹקַי (סגולה - לפי המלבי''ם הכוונה: יש לי אוצר זהב וכסף מזוקק שיש בו סגולה, ובו יטיחו את קירות הבית הבנויים מאבני גזית, כיון שבית המקדש צריך להיבנות בפאר וכבוד). לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק, לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים. לַזָּהָב לַזָּהָב, וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וּלְכָל מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים"... אמר רבי שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא (הזהב)? בשביל המשכן ובשביל בית המקדש.
(מדרש רבה שמות פרשה ל''ה).
בנוסף לזהב הטהור והמשובח אשר השאיר דוד המלך לשלמה המלך, וברמת זיקוק ונקיוּת גבוהה, הקדוש ברוך הוא גילה לשלמה המלך אוצר גנוז של זהב מגן העדן. לפי הגמרא והמפרשים: שלמה המלך השתמש ב-7 סוגי זהב לציפוי כל הכתלים בבית המקדש: זהב טהור, זהב טוב, זהב שחוט, זהב סגור, זהב אופיר, זהב פרוויים, זהב מופז.
שבעה סוגי הזהב:
1. זהב טהור - זה הזהב הרגיל המוכַּר לנו היום. זהו זהב מזוקק שהיו טוחין בו את הכתלים. רבי יהודה בשם רבי אמי אמר: אלף ככר הכניס שלמה אלף פעמים לכּוּר, ולא עמדו אלא על ככר אחת (מדרש רבה במדבר). מתוך 1,000 כיכרות זהב שזיקק קיבל שלמה המלך כיכר זהב אחת, אשר זוקקה אלף פעמים.
2. זהב טוב - כמשמעו, שככל שמתיכים אותו נשארת אותה כמות. שלמה המלך היה מתיך את הזהב באש, ולמרות שכאשר מכניסים את הזהב לאש כמות הזהב מתמעטת, שלמה המלך הכניס את הזהב הטוב לאש פעמים רבות, ובכל זאת הזהב נשאר באותה כמות בדיוק. לפי הגמרא: שלמה המלך הכניס 1,000 פעמים את הזהב הזה לאש והוציא אותה כמות בדיוק, לא נחסר ממנו מאומה, וזהו זהב טוב.
3. זהב שחוט - שחוט - משוך. זהו זהב שהיה נמשך כמו חוט. זהב רך ונוח להרקע שנטווה כחוט, והיה זהב טוב מאוד שהיה נמשך כשעווה חוטים דקים של זהב, ועושים ממנו כמעין צמה של זהב, והיה מצוי בבית המקדש.
4. זהב סגור - זהו זהב יפה עם גוונים יפים כמעין הארגמן. זהב נקי ומזוקק ותהליך זיקוקו כשנסגר בכור הצורֵף כדי לטהרו מסיגים, והוא מוציא את סיגיו בעשן. כאשר מגיע הזהב הזה לחנויות כדי להימכר, כולם סוגרים את חנויותיהם ובאים לראותו ומכאן שמו (ילקוט שמעוני בראשית ב'). זהב סגור שהיה סוגר בעד כל הזְהָבִים שהיו שם, זהו זהב משובח שהיו טוחין בו את הכתלים, וגם את הדביר ובית קודש הקדשים. וכל הכלים היו נעשים ממנו: הספות והיעים והמזרקות והמזלגות והכפות והמחתות. ומי שיש לו ממנו, סוגרו לעצמו.
5. זהב אופיר - מין זהב יקר הבא מאופיר. זהב אופיר הוא החזק שבזהב, זהו זהב אשר שווה כל מחיר שתתן עבורו (כתם אופיר).
6. זהב פרוויים - זהו זהב בגווני אדום הנימצא רק בגן עדן, שָם מצוי עץ שעליו צומח הזהב. זהב פרוויים - שדומה לדם הפרים מרוב שבחו ואדמימותו. זהב פרוויים מלשון: פָּרֶה וְרָוֶוה, כלומר: זהב שעושה פירות. כשבנה שלמה את בית המקדש צר בו כל מיני אילנות, ובשעה שהאילנות שבשדה עושים פירות - אלו שבבית המקדש עושים פירות, ונראה שלא פירות ממש היו עושים לאכילה, אלא פירות של זהב (מהרש''א), והיו משירים פירותיהם ומלקטין אותם ומניחים אותם לבדק הבית. ובשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל - יבשו כל אותם האילנות.
7. זהב מופז - זהב טוב ומזוקק מסיגיו ומבהיק ודומה לפז, זהב שקוף הדומה לקריסטל (קריסטל - אבן הדומה לזכוכית לבנה), ומבהיק כמרגלית (ולפי הגמרא מרגלית זה יהלום). זהב מופז אינו מצוי כיום, זהו הזהב אשר הראה הקדוש-ברוך-הוא לדוד המלך, כאשר הראה לו את מזמור התהלים בצורת מנורה כתוב על טס של זהב. זהב מופז שהיה דומה לגפרית כשהיא מוצתת באש והוא כנגד הקנה האמצעי. שלמה המלך ציפה את כסאו בזהב מופז: "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז".
דוד המלך מכין משמרות כהונה ולוִיה
דוד המלך מעמיד 24 משמרות כהונה ולוִיה כנגד 24 ספרים שבתורה. ובדברי הימים נכתב "דויד" בכתיב מלא שהוא בגימטריה 24, כנגד 24 משמרות שהעמיד דויד. "וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם"
(דברי הימים א', כ''ג, א').
המלבי"ם: לאחר שכבר המליך את שלמה, מסופר מה שעשה דוד לפני מותו לאחר שהמליך את שלמה, והכין את עצמו ללכת בדרך כל הארץ: שאז סידר את משמרות הכהונה והלוִיה, כדי שיהיו מוכנים לשלמה בנו, "וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיְיָ וְכֵן לָעָרֶב" (דברי הימים א', כ''ג), ואח"כ ציווה את שלמה ונאסף אל עמיו.
הרד"ק: דוד הבדיל את בני אסף והימן וידותון להיות משוררים, והאחרים להיות שוערים, והאחרים להיות גזברים על אוצרות בית ה' "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם, וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם"
(דברי הימים א', כ''ה, א').
בני אסף היו מנגנים בכלי שיר, ואסף שורָה עליו רוח הקודש והיה משורר בפיו לקול הכנורות, וכן הימן וידותון כולם היו נביאים עם כלי השיר, כי ספר התהלים נאמר ברוח הקודש ויש בו נבואות ועתידוֹת הגלות והגאולה. ואסף היה המורה אותם בשיר וניבא ואמר מזמורי נעים זמירות ישראל.
והיו בני אסף ארבעה, ובני ידותון ששה, ובני הימן היו ארבעה עשר, והנה בין שלושתם היו עשרים וארבעה ראשי משמרות כנגד הכהנים שהיו גם כן עשרים וארבע, ויוסף בן אסף ראש משמרות הלוים עם יהויריב ראש משמרות הכהנים וכן כלם, ואלה עשרים וארבע משמרות הלוים היה כל אחד מהם עם אחיו ובניו שנים עשר, הנה בין כולם היו מאתים ושמונים ושמונה...
"וַיְהִי מִסְפָּרָם (של ראשי המשמרות הנזכרים עם חבריהם המלומדים בדבר שיר) עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַיְיָ כָּל הַמֵּבִין (בדבר שיר) מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה" (דברי הימים א', כ''ה). ולא חישב את כל אלה המבינים ביותר בדבר הניגון, ומספר כולם היה ארבעת אלפים.
דוד המלך ממנה את משרתי המלך
דוד המלך חילק את ישראל ל-12 חלקים, שכל חלק מהם ישרתו ויכלכלו את בית המלוכה במשך חודש בשנה, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִסְפָּרָם, רָאשֵׁי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשֹׁטְרֵיהֶם הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת, הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, הַמַּחֲלֹקֶת הָאַחַת (כל חודש מחלקה אחרת, כלומר: אחד חלקי שנים עשר מישראל) עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף" (דברי הימים א', כ''ז, א').
כעת הכל מוכן לבניית בית המקדש!
דוד המלך אומר: "עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַיְיָ אֱלֹקֵיכֶם, וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הָאֱלֹקִים, לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹקִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם יְיָ" (דברי הימים א', כ''ב).
במדרש תהלים מובא:
"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" - לדוד? והרי שלמה בנאו (שלמה בנה את בית המקדש)? אלא הואיל ודוד חשב לבנותו ומסר נפשו עליו, אף על פי ששלמה בְּנוֹ בונהו, נקרא על שמו של דוד.
דוד המלך מקהיל את שרי ישראל ומשיחת שלמה בשנית
דוד המלך מקהיל את כל שרי ישראל לירושלים
בדברי הימים א', כ''ח מתואר: כיצד לקראת סיום תקופת מלכותו, דוד המלך מקהיל את כל שרי ישראל לירושלים ונושא לפניהם דברים. דוד המלך מקהיל אליו את שרי השבטים, שרי המחלקות המשרתים את המלך, שרי האלפים ושרי המאות, שרי כל רכוש ומקנה למלך ולבניו שהם: השרים על אוצרות המלך, על הכרמים, הזיתים, המקנֶה, הבקר, הגמלים, הפרדים והצאן, הסריסים והגיבורים, וכל גיבור חיל.
דוד המלך מודיע לקהל: שלמה הוא בחיר ה' והוא יבנה את בית המקדש
דוד המלך קם על רגליו לפני כל שרי ישראל והנכבדים אשר הקהיל לירושלים, ולמרות הזיקנה התחזק לעמוד על רגליו לכבוד שרי ישראל הנאספים אליו, כדי לשאת בפניהם דברים.
דוד המלך אומר להם: שלמרות שחשב בלבו לבנות את בית המקדש, ואף על פי שעשה את ההכנות הדרושות לכך, לא הוא יבנה את בית המקדש כיון שכך אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, כי דמים רבים שפך במלחמות על אוייבי ישראל. "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי! אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית יְיָ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹקֵינוּ, וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת, וְהָאֱלֹקִים אָמַר לִי: לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה, וְדָמִים שָׁפָכְתָּ". הרד''ק: מאחר שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעו ה' מלבנות את בית המקדש, שהוא בית לשלום ולכפרת עוון ולעטרת תפילה, כפי שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש. מאחר שבדרך כלל עושים מהברזל כלֵי הריגה ולא כלֵי שלום.
דוד המלך ממשיך בדבריו אל המוזמנים החשובים ואומר למתקהלים הנכבדים: הקדוש-ברוך-הוא בחר בשבט יהודה מכל השבטים, ובחר בדוד מכל בני שבטו ומשפחתו למלך על כל ישראל – לעולם! ומכל בניו, ודוד המלך מדגיש: שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו בנים רבים – ומכולם בחר ה' בשלמה בנו למלוך על ישראל ולבנות את בית המקדש. שלמה הוא בחיר ה'. ה"מצודות דוד" מביא: דוד המלך בא לרמז כאן שלא נשא את בת-שבע בחטא, אחרת שלמה בנה לא היה ניבחר למלוכה. ובמיוחד לאור העובדה שבניו של דוד המלך מרובים, והיה מי שימלוך זולת שלמה. אך למרות הכל - שלמה הוא זה שנבחר ע''י ה'. "וּמִכָּל בָּנַי, כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי יְיָ, וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לִי: שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי, כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב". (דברי הימים א', כ''ח, ה'). גם עצם העובדה שנתן הנביא הוא שהמליך את שלמה בן בת-שבע, מוכיחה שגם הנביא לא חשב שיש פה עוון אשת איש, ואפילו אינו חוסך בשום מאמץ כדי ששלמה הוא שיהיה המלך ולא אדוניה אחיו הגדול ממנו בשנים.
שלמה הוא בחיר ה' למלוך אחרי דוד המלך על כל ישראל, והוא בחיר ה' לבנות את בית המקדש הראשון. "וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם, אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה". ואם יקפיד ללכת בדרך ה', מלכותו תיכון עד עולם.
ועתה מבקש דוד המלך מכל הקהל: לשמור ולדרוש את כל מצוות ה' למען ירשו את הארץ הטובה, "וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד עוֹלָם". דוד המלך מצווה את שלמה בנו לעיני כל הקהל לשמור את מצוות ה': "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי, דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה... "רְאֵה עַתָּה כִּי יְיָ בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ, חֲזַק וַעֲשֵׂה"! (דברי הימים א', כ''ח, ט'-י'). רש"י: בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ - לא לבנות לו לַדוּר בו, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. אלא לַמִּקְדָּשׁ - לצורך הארון שנקרא מקדש.
דוד המלך מנדב את העם לבניין בית המקדש
דוד המלך נותן לשלמה בנו את התוכניות לבניית בית המקדש... הוא מתאר בפני המוזמנים את החומרים אשר הכין בכל כוחו לבניית בית המקדש, הכל מוכן אך "שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר בּוֹ אֱלֹקִים, נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה"... דוד המלך פונה אל הקהל: "וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַיְיָ?" לפי המלבי''ם: לתנאי המקדש שתחול בו קדושה, צריך עוד דבר אחד והוא: נדבת לב העם והכנתם, שעל ידי כך תחול הקדושה.
והקהל מתנדב בשמחה ובלב שלם: "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ, וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹקִים": 5,000 כיכרי זהב (כל כיכר = כ-43 קילוגרם, כלומר: הקהל נידב כ-215 אלף קילוגרם זהב! 10,000 אֲדַרְכֹּנִים (מטבעות), 10,000 כיכרי כסף (כלומר כ-430 אלף קילוגרם כסף!), 18,000 כיכרי נחושת (כלומר: כ-774 אלף קילוגרם נחושת), ו-100,000 כיכרי ברזל (כלומר: כ-4 מיליון ו-300 אלף קילוגרם ברזל!) ). "וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים (יקרות), נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית יְיָ... וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיְיָ, וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א', כ''ט, ו'-י').
"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל"... וכל הקהל מברכים את ה' ומשתחווים לה' ולדוד המלך. דוד המלך מודה לה' ואומר: כל החומרים הרבים אשר הכינו לבניין בית המקדש הם משל הקדוש-ברוך-הוא: "יְיָ אֱלֹקֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, מִיָּדְךָ הוּא, וּלְךָ הַכֹּל" (דברי הימים א', כ''ט, ט''ז).
ויזבחו לה' זבחים ולמחרת היום ההוא העלו עולות לה' 1,000 פרים, 1,000 אלים ו-1,000 כבשים. ובאותו מעמד חשוב גם ממליכים את שלמה המלך בפעם השניה, למלך על כל ישראל.
שלמה המלך הומלך ונמשח – בשנית
בפעם הראשונה המליכו את שלמה ומשחו אותו למלך - בגיחון, בפני קהל מצומצם מאנשי ירושלים, והפעם - "ברוב עם הדרת מלך". כעת ממליכים את שלמה ומושחים אותו למלך בפעם השניה, לעיני כל שרי ישראל המייצגים את כל שבטי ישראל והמתכנסים בירושלים. לעיני שרי האלפים ושרי המאות, ולעיני כל הקהל, ומושחים גם את צדוק לכהן גדול. שמחים שמחה גדולה וזובחים זבחים לרוב: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַיְיָ לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן" (דברי הימים א, כ''ט, כ''ב).
שלמה המלך מצליח במלכותו: "וַיַּצְלַח, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל". והקדוש-ברוך-הוא גידל את שלמה למעלה בעיני כל ישראל, "וַיְגַדֵּל יְיָ אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת, אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל".
דוד המלך מוסר לשלמה את תוכניות הבניה לבית המקדש ומצווה לשלמה
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת"
דוד המלך מוסר לשלמה בנו את תוכניות הבנייה לבית המקדש
דוד קורא לשלמה בנו ומצווהו לבנות את בית המקדש. דוד המלך התכוון לבנות את בית המקדש בעצמו, אך הקדוש-ברוך-הוא אמר לו: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". ולמרות שהדמים ששפך דוד היו בפקודת ה' ולמען עם ישראל וגאולתו - דוד המלך לא יבנה את בית המקדש, אך שלמה בנו כן יבנה: "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ (שמו מרמז על שלום), וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".
דוד המלך אומר לשלמה בנו, שהמפתח להצלחה הוא: לשמור את תורת ה'. לשמור ולעשות את החוקים והמשפטים אשר ציווה ה' את משה על ישראל. "חֲזַק וֶאֱמָץ! אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת!"
תוכניות הבנייה לבית המקדש ואופן הכנת כלי הקודש
דוד המלך מוסר לשלמה בנו את תוכניות הבנייה לבית המקדש וכלי הקודש (מלמדו ומוסרם בידו): "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם, וְאֶת בָּתָּיו, וְגַנְזַכָּיו (מקום האוצרות), וַעֲלִיֹּתָיו, וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים, וּבֵית הַכַּפֹּרֶת" (בית קודש הקודשים).
דוד המלך יודע ברוח הקודש את כל תבנית בית המקדש. וכפי שהראה לו שמואל הנביא כאשר ברח דוד משאול ובא אל שמואל לנָיוֹת ברמה, והיו עוסקים שם בבניינו של עולם, הוא בית המקדש. ובאותה שעה לימד אותו שמואל הנביא, מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה.
"וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ", שראה דוד ברוח הקודש את כל תבנית בית המקדש, וכל חצרותיו ולשכותיו, "לְחַצְרוֹת בֵּית יְיָ וּלְכָל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹקִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים. וּלְמַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּלְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְיָ וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית יְיָ". ומסר דוד המלך לשלמה את סדר חלוקת משמרות הכהונה והלוִיה, ואת סדר העבודה והשיר ומעמד משרתי העבודה, ואת ענייני הכנת כלי המקדש.
ומסר דוד המלך לשלמה בנו את משקל הזהב הראוי לכלי-הזהב, לכל כלי וכלי, "לַזָּהָב בַּמִּשְׁקָל לַזָּהָב לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה" ואת משקל הכסף הראוי לכל כלי הכסף, לכל כלי וכלי, "לְכֹל כְּלֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה".
"וּמִשְׁקָל לִמְנֹרוֹת הַזָּהָב וְנֵרֹתֵיהֶם זָהָב - משקל כל נר ונר, בְּמִשְׁקַל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ - שעשה שלמה המלך עשר מנורות, וְלִמְנֹרוֹת הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ כַּעֲבוֹדַת מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה (משקל המנורה וגם משקל כלי עבודת המנורה שהם: מלקחיה ומחתותיה), וְאֶת הַזָּהָב מִשְׁקָל לְשֻׁלְחֲנוֹת הַמַּעֲרֶכֶת לְשֻׁלְחָן וְשֻׁלְחָן" לערוך עליו את לחם הפנים, ועשה בהיכל עשרָה שולחנות של זהב, "וְכֶסֶף לְשֻׁלְחֲנוֹת הַכָּסֶף", ואת משקל הכסף לַשלחנות אשר בעזרה שמפשיטין עליהם את הקורבנות.
שלמה המלך לא עשה בסופו של דבר מנורות כסף, כי אין כסף נחשב בימי שלמה, ודוד לא ידע מראש שבנו שלמה המלך יתעשר כל כך.
דוד המלך מוסר לשלמה גם את תבנית הכלים הבאים ומשקלם: "הַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר, וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר, וְלִכְפוֹרֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר. וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִשְׁקָל (ומסר לו כמה יהיה משקלו של המזבח), וּלְתַבְנִית הַמֶרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְיָ", שהם הכרובים שעמדו בארץ להיות פורשים כנפיהם לסכך על הארון, והיו דומים למעשה חיות המרכבה אשר פני אדם להנה כפי שראה יחזקאל הנביא, כי גם לכרובים היה פני תינוק - "מצודות ציון" ומלבי''ם.
דוד המלך מסר לשלמה המלך הכל מסודר ומפורט בכתב: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְיָ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית". רש''י: נתן לו סכום משקל ומשקל של כל כלי וכלי, כל תבנית הבית: אורך, רוחב, גובה, הכל כפי שקיבל שמואל הנביא בנבואה ברוח הקודש, ולימדם לדוד המלך בנָיוֹת ברמה, כאשר ברח דוד משאול והגיע אל שמואל הנביא.
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ: חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת כִּי יְיָ אֱלֹקִים אֱלֹקַי עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ עַד לִכְלוֹת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְיָ" (דברי הימים א', כ''ח, כ').
דוד המלך אומר לשלמה המלך בנו: שהוא ערך וסידר הכל, ואפילו זימן מחלקות ופועלים וכולם מוכנים לכל ציווי. ואין לעכב את המלאכה, יש לבנות מיד את בית המקדש. "וְהִנֵּה מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכָל עֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹקִים, וְעִמְּךָ בְכָל מְלָאכָה לְכָל נָדִיב בַּחָכְמָה לְכָל עֲבוֹדָה, וְהַשָּׂרִים וְכָל הָעָם לְכָל דְּבָרֶיךָ".
דוד המלך מצווה לשלמה בנו
דוד חש שכוחותיו נחלשים ואוזלים והוא לא יאריך ימים, הוא קורא לבנו שלמה המלך, ומודיע לו: שבקרוב הוא הולך בדרך כל הארץ, ועליו להתחזק.
דוד המלך מצווה לשלמה בנו לפני מותו:
* שילך בדרך ה' וישמור תורה ומצוות, כי עיקר ההצלחה תלויה בזה: "אָז תַּצְלִיחַ - אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל".
* דוד מצווהו על יואב בן צרויה אשר הרג שני שרי צבא: את אבנר בן נר ועמשא בן יתר (והרג את אבשלום): "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".
* דוד מצווהו לכבד את בני ברזילי הגלעדי "וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ", על הכבוד שעשה אביהם עם דוד, כאשר ברח מפני אבשלום בנו.
* דוד מצווהו אודות שמעי בן גרא אשר קילל את דוד, כאשר ברח מפני אבשלום בנו, "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".
פטירת דוד המלך
"וְדָוִיד בֶּן יִשָׁי מָלַךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל... וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו..."וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד"
דוד המלך מַלַךְ מגיל 30, ובמשך 40 שנה:
"בְּחֶבְרוֹן - מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים
וּבִירוּשָׁלַם - מָלַךְ שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה".
אמרו חז''ל במסכת שבת ל': דוד המלך היה משתוקק לדעת מתי ימות. אמר לפני הקב''ה: "הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי, וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא? אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי"... אמר לו: גזירה היא מלפני שאין מודיעים קיצו של בשר ודם ומידת ימיו של אדם, אמר לו: בשבת תמות. כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אמר לו (דוד): אמות בערב שבת. אמר לו: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף", כי טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
בכל יום שבת היה דוד המלך יושב ועוסק בתורה במשך כל היום, ומלאך המוות לא יכול לנגוע בו בשעת לימודו.
כאשר הגיעה שעתו למות, באותו יום - שבת היה וגם חג השבועות, עמד מלאך המוות לפניו ולא יכול לו, שלא פסק דוד מלימוד התורה. אמר מלאך המוות: מה אעשה לו? היה שם גן מאחורי הבית, בא מלאך המוות וניער באילנות. יצא דוד המלך לראות מהו פשר הניעור באילנות, ופסק לרגע מלימודו. היה עולה במדרגה, לפתע נשברה המדרגה תחתיו ונפל, יצאה נשמתו ומת. היה דוד המלך מוטל בחמה, קרא שלמה בנו לנשרים ופרשו עליו כנפיהם, שלא תרד עליו השמש. (שבת ל', קהלת רבה ה', רות רבה ג')
אמרו חכמים: דוד נולד בעצרת וניפטר מן העולם בעצרת, כלומר ב-ו' בסיון בחג השבועות, זמן מתן תורתנו בסיני. וביום פטירתו אנו נוהגים לקרוא את כל ספר התהלים. וכשם שלידתו וסילוקו מן העולם בתורה היה, כך כל שירתו ותשבחותיו לקב''ה כל ימיו אשר חי עלי אדמות, הכל היה תורה.
חמישה ספרים בספר תהלים כנגד חמישה חומשי תורה. ללמדך שכל שירתו של דוד המלך היא התורה מסיני, וספר תהלים שאמר דוד הוא גילוי הפנים של השירה שיש בתורה זו. ומהיכן בא לו הכח הזה? מרות סבתו. מה היא צלולה היתה בעמקי תהום ועלתה לשחקים, אף שירתו של דוד חובקת כל זרועות עולם: מן התהום ועד כסא הכבוד וכל היקום שבאמצע. שאין הנפש יכולה לומר שירה אלא כשהיא מתעלה מן המעמקים ומגעת עד למרומים.
ומובא בזוהר חדש: שאילו היה דוד חי מאה שנה - היה מתקן את העולם, ובית המקדש לא היה נחרב, והוא היה המשיח.
מדוע לא ניקבר דוד המלך עם האבות במערת המכפלה?
דוד המלך נקבר בירושלים בעיר דוד.
בזוהר ח''א, קס''ח מובא שדוד המלך קיבל את חייו גם מן האבות הקדושים: חוץ ממה שאדם הראשון נתן לדוד - האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד, ודוד חי בכל אלו השנים שהניחו לו האבות (ראה פירוט לעיל). בזוהר ח''א, רמ''ח נשאלת השאלה: דוד שהתחבר עם האבות בתחילת מלכותו להיות מרכבה שלמה, מדוע כשמת - לא נקבר עימהם במערת המכפלה?
אלא, דוד המלך מקום מתוקן היה לו כראוי, ומה הוא? ציון. וכן, מכיוון שמשיח בן דוד שהוא דוד עצמו יבוא קודם תחיית המתים (כלומר: לפני האבות), לכן הוכרח להיותו קבור במקום אחר. שאם היה קבור במערת המכפלה, אינו כבוד שיקום לתחיה הוא - קודם האבות. ואם יחייהו במקום אחר, אין להם הקפדה.
ואדם הראשון שניקבר עם האבות, המה נקברו עמו משום שהוא היה המלך הראשון שנעברה ממנו המלכות וניתנה לדוד המלך, שמיָמַיו של אדם הראשון (משנות חייו שנתן לדוד) נתקיים דוד המלך, כי אדם נגזר עליו שיחיה 1000 שנים ונעברו ממנו 70 שנה לימיו של דוד המלך שהוא נתן לו (אדם הראשון נתן לדוד 70 שנה מחייו). על כן נחשב אדם הראשון לבחינת מלכות והוא השלים המרכבה דאבות למספר ארבעה, שאם לא כן, איך יקומו האבות מטרם שיבוא דוד המלך? אלא בהכרח שאדם הראשון השלים אותם ודוד לא ניקבר עמהם, אלא זכה למקומו כראוי לו שהוא ציון, ועל כן לא נקבר עם האבות.
שלמה המלך "סוגר מעגלים" לאחר מות דוד אביו
"וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד".
"סגירת מעגל" עם אדוניה אחיו
מלבד העובדה שאדוניה מרד בדוד המלך עוד בחייו, ימים מועטים לאחר מות דוד המלך, בא אדוניה אל בת-שבע ומבקש ממנה שתדבר עם שלמה ותבקש ממנו שיתן לו את אבישג השונמית לאשה. שלמה מבין מיד במה המדובר: הוא מבין שאדוניה רוצה למרוד בו, ובבקשתו את אבישג הוא רוצה בעצם את כל המלוכה. שלמה נשבע כי בנפשו דיבר אדוניהו את הדבר הזה... היום יומת אדוניהו. "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת".
"סגירת מעגל" עם אביתר הכהן
אביתר הכהן מרד בדוד בחייו, כאשר הלך עם אדוניה המורד במלכות דוד. שלמה המלך מגרש את אביתר הכהן מן הכהונה הגדולה, וצדוק נמשח לכהן גדול במקומו. שלמה לא רוצה לפגוע בו בהיות אביתר כהן גדול שנשא את ארון ה' לפני דוד, אך הוא מגרש אותו לענתות שהיתה עיר כהנים, "וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה".
"סגירת מעגל" עם יואב בן צרויה
כאשר שומע יואב שלא רק אדוניהו נענש אלא גם מי שנטה אחרי אדוניהו נענש, התחיל יואב לחשוש לחייו, כיון שהוא עצמו - שר צְבא דוד המלך - נטה אחרי אדוניה ובכך מרד במלכות דוד, וגם הרג בעבר את אבנר בן נר שר צבא ישראל אשר בא לכרות ברית שלום עם דוד המלך, והרג את עמשא בן יתר שר צבא אבשלום, ואת אבשלום בן דוד המורד.
ויואב נס אל המזבח כי ידע ששלמה המלך יהרגנו, "וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְיָ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח... וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ... וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר", במקומו מינה שלמה המלך את בניהו בן יהוידע לשר הצבא.
"סגירת מעגל" עם שמעי בן גרא
כאשר בא דוד עם אנשיו וכל הגיבורים עמו עד מקום בשם "בחורים", יצא משם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא והחל לקלל את דוד המלך ולביישו, ולסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם אשר אתו. אך דוד המלך כבש את כעסו ולא נתן לפגוע בשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא. מובא בזוהר פרשת משפטים: ששִׁמְעִי בֶן גֵּרָא היה רבו של שלמה המלך. שלמה המלך קורא לשמעי בן גרא ואומר לו שיבנה בית בירושלים ויֵשב שם ולא יֵצא משם לשום מקום. שלמה מזהירו: שביום אשר יצא מירושלים - ימות: "וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ". יש כאן מידה כנגד מידה: שמעי אמר לדוד - צא צא איש הדמים, ושלמה אמר לשמעי - לא תצא... והיה ביום צאתך.
לאחר שלוש שנים ברחו שני עבדי שמעי אל אכיש מלך גת, שמעי חובש את חמורו, הולך לגת ומשיב את עבדיו. כאשר נודע הדבר לשלמה המלך הוא קורא לשמעי ואומר לו: "הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַיְיָ וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר: בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת. וַתֹּאמֶר אֵלַי: טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת יְיָ וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ? וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת. וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה".
ארץ ישראל בימי מלכות דוד
ארץ ישראל היתה אז בערך פי-3 מגודל מדינת ישראל כיום!
שלמה המלך בונה את בית המקדש
לאחר "סגירת המעגלים" ומילוי אחר ציווי דוד אביו, אשר השאיר לשלמה ממלכה גדולה ושקט מהאוייבים סביב, החל שלמה המלך לבנות את בית המקדש בהר המוריה בירושלים: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְיָ בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"
(דברי הימים ב', ג').
דוד מלך ישראל "חי וקיים" עד עולם
כאשר עלה בלב דוד המלך לבנות את בית ה', שלח ה' בידי נתן הנביא לאמור: "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" (שמואל ב', ז' י''ב). ושם הבטיחו ה' שיכונן לבנו אשר יֵצֵא ממעיו כסא מלכות עד עולם: "וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם".
מובא בדברי הימים א' כ''ב: "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה. וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".
תהלים פ''ט ד': ..."כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי, נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי. עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה"...
דברי הימים א' כ''ח: "וַיִּבְחַר יְיָ אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד, וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי, וּבִבְנֵי אָבִי - בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל".
"חי וקיים" זה תואר המתאים לדוד המלך שיש לו חיים, אשר יָדַע להעריך ולמצות את החיים שקיבל במתנה, כי לא היו לו חיים משלו. דוד המלך חי וקיים ומלכותו קיימת עד עולם, למרות שלא היו לו חיים משלו והוא חי רק 70 שנה ממה שנתן לו אדם הראשון, הוא חי וקיים.
מובא בזוהר: והקב''ה לא נוח לפניו מכל בניו של יעקב שולט במלכות לעולם - אלא ליהודה ולא לשאר בניו של יעקב. שנאמר: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה... וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ''ט, י'). ומה ראה הקב''ה לתת שלטון ליהודה מכל שאר אחיו? אלא הסתכל הקב''ה בשמו הגדול שהיה רשום בשמו של יהודה (אם מורידים מיהודה את האות ד' מקבלים את שמו של הקדוש-ברוך-הוא, שם ה-ו-י-ה הקדוש), ובשבילו השליטוֹ על הכל ושלטונו לא יפסק.
"יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם"
"יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם" אומרת בת-שבע לאחר שדוד המלך מבטיח לה כי בנה שלמה הוא אשר ימלוך אחריו וישב על כסאו, וְלא אדוניהו אחיו הגדול ממנו. היא אומרת זאת למרות שברור לָכֹּל שאף בן אדם לא יכול לחיות לעולם.
בגמרא מובא: שבת-שבע היתה צדקת גדולה ובעלת רוח הקודש וכאשר אמרה "לעולם" - היא ידעה ברוח הקודש שמלכות דוד תהיה לעולם, ולכן זכתה ששלמה בנה ימלוך אחרי דוד.
העוסק בתורה נקרא "חי"
דוד המלך נקרא זקן כשהיה בסך הכל בן 70 שנה. אמרו רבותינו ש"זקן" הכוונה לאדם תלמיד חכם שקנה חכמה. ונאמר: והמלך דוד זקן כיון שדוד המלך היה גדול בתורה, קנה חכמה ועסק בתורה כל הזמן, וגם בעולם הבא יקָרא חי. מי שלומד תורה לעולם לא נקרא מת. כך עם ישראל - חי וקיים לעולם. התורה נקראת חיים, ולכן החכם העוסק בתורה נקרא חכם והוא נקרא חי. כל מלכות דוד שואבת את כוחה מכך שדוד למד תורה בעולם הזה. מהות התורה היא החיים, והחיים בעיקר בעולם הבא. כל מלכות בית דוד עומדת על התורה.
בכל התנ''ך - "זקן" מובא רק לגבי שלושה אנשים: אברהם, יהושע ודוד:
אברהם - היה ראש לכל אומות העולם.
יהושע - היה ראש לישראל, שכבש וחילק את הארץ לַשבטים.
דוד - היה ראש למלכות.
"חי וקיים" - ששפתותיו דובבות בקבר
"אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהילים קט''ז, ט'). "אַרְצוֹת" - הכוונה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
בגמרא ביבמות מובא - דוד המלך אומר: "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים" (תהילים ס''א, ה'). "עוֹלָמִים" הכוונה לעולם הזה ולעולם הבא.
אמר לו הקב''ה: וכי יכול אדם לגור בשני עולמות? אמר דוד לפני הקב''ה: יהי רצון שאחרי שיפטר מן העולם, יגידו דברי תורה בשמו, ובאותה שעה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, וילמד זכות על עם ישראל. ואכן, זכה דוד המלך שיקראו תהלים כל הזמן, כל הימים, בכל שעות היממה, בכל העולם ובכל הדורות, זכותו תגן עלינו, אמן.
לפי חכמי הקבלה: כשהצדיק נפטר הוא כאדם ישן (ישני עפר), וכאשר מזכירים דברי תורה בשמם של צדיקים, הם מתעוררים. וכאשר לומדים דברי תורה, חשוב להוציאם בפה ולבטא בשפתיים ואז - ההבל היוצא מפי לומד התורה מעיר את הצדיק בקבר, ושפתותיו דובבות בקבר והוא יכול ללמד זכות על אומר התהלים ועל משפחתו ועל כלל ישראל.
בזוהר מובא: שכל צדיק שהיה בעולם הזה ואמר דברי תורה, וכל מי שלמד דברי תורה והשמיע דברי תורה הקול לא נאבד, הקול מצוי בעולם הזה, והדיבורים הללו, דברי התורה הללו ישארו בעולם הזה. באויר הרקיע מצויים כל אותם קולות של כל אלה מישראל, שלמדו תורה במשך כל הדורות. ואם אדם לומד תורה ואומר איזה מאמר של צדיק, אז אותו קול מתחבר עם קולך והוא הצדיק חי.
הקול עושה פעולות עצומות בעולם הזה ובכל העולמות, לכן חשוב לבטא לימוד תורה, תהלים, תפילה וכו' - בשפתיים - בקול ואפילו בלחש, והעיקר להוציא את הדברים בפה, ובשום אופן לא להסתפק ב"קריאה" בעיניים.
ומאחר שלדיבור ולקול יש עוצמות לטוב ולמוטב שאנו לא יכולים אפילו לדמיין ולשער, אזי חשוב ביותר להתרחק מכל דיבור של לשון הרע ואפילו מאבק לשון הרע. (ראה פירוט "כח הדיבור" בפרק: עוצמת התהלים).
"חי וקיים" בזכות התהלים החובקים עולם
דוד המלך זכה להיות "חי וקיים". "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים", וכי עלה בדעתו של דוד לחיות לעולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא: יהי רצון מלפניך, שיהיו שירות ותשבחות שלי נאמרות בבתי כנסת ובתי מדרש לעולם (פרק שירה). דוד המלך זכה למה שרבים מאוד מבני אנוש לא זכו: זכה שבכל העולם, בכל רגע ורגע קוראים תהלים, כל הזמן ובכל שעות היממה (וכאשר כאן יום, בחצי השני של כדור הארץ - לילה וההיפך). זכה שיהודים בכל הדורות קראו וקוראים תהלים.
דוד המלך זכה שהתהלים משולבים בכל אורח חיינו היהודים: התהלים של דוד המלך הוכנסו ושולבו ע''י גדולי ישראל בכל הדורות, בכל הזמנים והמועדים, ומקיפים את היהודי בקביעות, ביומיום ובכל אורח חייו, דוד המלך חי וקיים כל הזמן ובכל ימות השנה. פסוקי תהלים ומזמורי תהלים נמצאים בכל התפילות: שחרית, מנחה וערבית, פסוקי דזמרה, בברכת המזון, בנוסח ה"קידוש", בנוסח קריאת "שמע" שעל המיטה, ב"הלל", ב"סליחות", בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים, בהגדה של פסח, בשמחות, בתפילה לרפואת החולה, ולהבדיל - בעת צרה וצער (שלא יהיה) לַכלל ולַפרט, בהלווית המת כדי לגרש המקטרגים והמזיקים, בתעניות, בתיקונים רבים, בתפילה לעצירת הגשמים, בחג השבועות שהוא יום לידתו ופטירתו של דוד המלך, בתענית דיבור, חתן וכלה ביום חופתם, ליד הכותל המערבי, ליד קברי צדיקים ועוד.
שכר התהלים - כשכר העוסק בתורה
דוד המלך ביקש מהקב''ה שכאשר יקראו תהלים ייחשב להם כעוסקים בנגעים ואהלות, כלומר: כאילו עוסקים בלימוד מסכת עם פלפולים וחידושים. שכר לימוד התורה הוא במעלה הכי גבוהה ואי אפשר להשוותו לשום דבר. ספר תהלים הוא אחד מספרי התנ''ך ומופיע בכתובים, וכל התנ''ך הוא קודש.