אור ברסלב
דובר צדק קונטרס נר המצות

דובר צדק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

קונטרס נר המצות

קונטרס דובר צדק

פרק א

מצינו בלשון הכתוב סור מרע קודם ואחר כך ועשה טוב. כי יש במצוות לא תעשה קדימת המעלה כמו שכתוב יבמות (ו' א') וגם קדימת הזמן כמו שכתוב במקום אחר. אמנם בתורה מצינו אנכי קודם ללא יהיה לך [שהם כוללים כל עשין ולא תעשה כידוע]. ונראה כי ידוע בכל התורה כולה הלילה אחר כך היום חוץ מקדשים. פירוש כי איתא בעירובין (ס"ה א') אנן אגורי דיממא ובשבת (פ"ט ב') דל פלגא דלילתא כמאן דאמר בעירובין שם לא אברי לילא אלא לשינתא. מה שאין כן ביום איתא (בע"ז י"ח ב') יכול יגרה עצמו בשינה דצריך להיות גם כן עשה טוב אבל בלילה די רק סור מרע [ומה שכתוב (שמות רבה פמ"ז) אין רנה של תורה כו' אתאן למאן דאמר (עירובין שם) לא אברי לילה אלא לגירסא ויעוין מה שכתבתי במקום אחר דאלו ואלו דברי אלוקים חיים ואין כאן מקומו] וכמו שכתוב הלילה למשמר והיום למלאכה על דרך שנאמר בבראשית רבה (ובזוהר הקדוש חלק א' כ"ז.) לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצוות לא תעשה. והיינו טעמא דלילה לאו זמן תפילין (מנחות ל"ו:) שהתפילין להיות הכרת קריאת שם ד' עליו בפועל במעשה. תפילין של ראש לאות לאחרים וראו כל עמי וגו' כמו שכתוב בסוף פרק קמא דמגילה (ט"ז:). ותפילין של יד לעצמו נגד הלב לשעבד כו' בפועל גמור ולא בכח ובמחשבה לבד. ולכך היא רק בימי המעשה ולא בשבתות וימים טובים אז צריך להיות ההכרה בלב ברורה בלי שום מעשה ולכ"א ז"ל (שם) שהם עצמם אות. דוגמת עולם הבא שהוא יום [הארה שכלית הברורה כיום] שכולו שבת שביתה ממעשים כמו שכתוב ריש (עבודה זרה ג' א') היום לעשותם ולא למחר וכן בלילה שהיא חושך מהארת אנכי וגו' שהוא יסוד כל המצות עשה לכך אינו עת המעשה על אנכי. ולכן בעולם הזה בגלות שדומה ללילה כמו שכתוב (פסחים ב' ב') ששעבוד מלכיות מעכב על מצות עשה [מה שאין כן על מצות לא תעשה כמו שכתוב באורח חיים סימן תרנ"ו ויורה דעה סי' קנ"ז] מצות תפילין מרופה בידינו (שבת ק"ל ע"א) שאין הכרת אנכי מבוררת לכל העמים כי כביכול בהסתר פנים. ולכך בשוב ד' שיבת ציון היינו כחולמים וכישינים כל הזמן ההוא. שהגרוי בשינה הוא העדר הרע ואף על פי שאנו מסגלים מצות ומעשים טובים עם כל זה בהכרת אנכי לכלום יחשב נגד הארה שיהיה אז עד שאור הלבנה שהיא המאירה בחשכת הלילה והיא העדר האור כזמן השינה דאז יהיה כאור החמה של עכשיו ביום בעת העבודה ונמצא יום דעכשיו כלילה דאז, ונהיה כחולמים וישינים. וזה שאמר חוני בתענית (כ"ג.) מי איכא דניים שבעים שנין פירוש כל ימי חייו דימי שנותינו שבעים שנה עד שהראו לו ואין כאן מקומו ביאורו:

וזה שכתוב מכות (כ"ג א') בא חבקוק כו'. כמו שכתוב להגיד וגו' ואמונתך בלילות כי בבוקר כשיצא אדם לפעלו העיקר הם המדות אהבה ויראה כמו שכתוב בתיקונים (תי' י') פקודא דלא איהו בדחילו ורחימו וכו'. וזהו על ידי זכירת חסדך כמו שכתב הרמב"ם רפ"ב מיסודי התורה כיצד הדרך לאהבה ויראה כו' ע"ש. ואהבה ויראה הם המעוררים הפעולות אבל בעת השכיבה וגרוי השינה שצריך גם כן לידע לפני מי הוא שוכב העיקר האמונה. שכל מה שרואה שמים וארץ וכל אשר בם הכל להשם יתברך והוא המנהיג והמשגיח ובבטול כל דבר למקורן שהוא על ידי אמונה והקיווי לישועה שעל ידי זה היא שביתת הפעולות כולן. וזהו בלילות בעולם הזה בגלות ולכך חבקוק שהיה רואה ומתאונן על אריכת ותוקף הגלות הוא שהעמידן על אחת והוא אמונה. ואמרו אצל החסד בבוקר ולא ביום דוגמת בלילות. למעשה די אתערותא דלתתא באהבה ויראה רק בתחלת המעשה ואחר כך המעשה כולה ממשכת הקדושה עליו כמו שכתוב ביומא (ל"ט ב') דמקדשין אותו מלמעלה. והיינו על ידי מעשה המצוה כמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו [וכן הדין לענין לשמה דגיטין וספר תורה ומזוזה דדי בתחלת הכתיבה ואחר כך סתמיה לשמה קאי כמו שכתוב בתשובה בס"ד] מה שאין כן בהעדר קדושת המעשה כולה לילה זמן להמשכת אמונת הלב. [ובזה מתיישב טעם קריאת שמע של שחרית דרשינן בקומך תחלת קימה ושל ערבית זמנה כל הלילה דדרשינן בשכבך כל זמן ששוכבים ולא בתחלת הלילה ודו"ק]:

ובברכות (י"ב א') כל שלא אמר אמת ויציב שחרית כו'. פירוש לא יצא ידי חובת גברא מה שחייב לבוראו בעלמא הדין. ופירוש ויציב כתרגום האזרח יציבא רצה לומר שיש לדבריו יתברך בעולם בית נכון ומקוים כאזרח בארץ ולא דרך ארעי ומקרה. והיינו חסדך שכבר היה ועבר. והיום הוא ההוה היום לעשותם שגם זה היא בישועת ד' והארתו עת שכר. והערב היא קיווי העתיד כמו שכתוב שומר מה מליל וגו' והיינו אמונה [והארכנו בזה במקום אחר גם כן בהמשך כל המימרות דרבה בר בר חנה סבא דשם ואין כאן מקומו]. ויש צורך לשניהם כמו שכתוב בבראשית רבה (פ"ט) טוב מאוד זה שינה כו' יעויין שם וכידוע על פסוק שבע יפול צדיק וקם דירידה צורך עליה. וכמו שרואים באילנות שלחדש כנשר נעורים צריך החורף להשיר עליו ולייבשן ואחר כך יחזור ויפריח כשיבוא הקיץ. וכן המסתכל בשמש הרבה עיניו כהות רק מסתכל מעט וחוטף עיניו ממנו ואז יכול לחזור ולהסתכל ועוד יש למצוא הרבה משלים. וכן השינה בלעדה היה עיף כמו שכתוב בבראשית רבה (שם) לפיכך תקנו ברכת יוצר אור ומעריב ערבים להודות לד' על שניהם כי טוב. [והיינו כדרך שאמרו (קידושין פ"ב:) א"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אבל אשרי כו' והבן] ואיתא ברכות (י"א ב') שצריך להזכיר מדת כו' רצה לומר כי אז ניכר הטובה זה לעומת זה [כי יתרון האור מן החושך] כי אין טובת היום שלימה אלא על ידי הלילה שגורם לטוב מאוד. רצה לומר טובה יתירה ליום המחרת כידוע שעל ידי הנפילה עולה למדרגה יותר גדולה ובלאו הכי ליאה כנ"ל. וכן אין טובת הלילה כלום אלא על ידי היום שאחריה כנ"ל. וביום מקדים יוצר אור כו' ובלילה להיפך גולל אור כו' דכל חד מרבה דידיה ולגבי הלילה שהוא החושך יש קדימה לשביתה וחושך על היום וכברייתו של עולם ברישא חשוכא כו' (שבת ע"ז:) כי העומד בחושך אצלו החושך קודם ואחר כך האור. וכן היה ב' אלפים תוהו ואחר כך ב' אלפים תורה (סנהדרין צ"ז.) אבל העומד ביום אצלו היום קודם ואחר כך הלילה לנוח מיגיעתו וכן משנתנה התורה היה לעולם אור. וחושך ואור אור קודם.((ובבראשית רבה פרשה א') חושך זה מעשיהם של רשעים כו' והנה ברשע נאמר מה לך לספר חוקי ונאמר זבח רשעים תועבה ואין יכול להביא דורון ממצות ומעשים טובים עד שיסיר מרע קודם. ושביתה מעבירות מדת לילה כי ההולך בחושך צריך לראות מקודם שלא יכשל בפחתים וינזק ואחר כך יראה הדרך הראויה. מה שאין כן אור זה מעשיהם של צדיקים שלבן ברשותן (בראשית רבה פרשה ל"ד) צריכין מקודם לבחור בטוב והסור מרע אצלן להשליך הרע שבטוב ומדת יום קודמת אצלן:

ובזה יובן הפלוגתות (שבת ס"ט ב') אם מונה ו' ומקדש ז' או להיפך אי ילפינן מברייתו של עולם או מאדם הראשון. ובקידושין (כ"ט ב') אם ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה או להיפך ואסיק הא לן והא להו ע"ש. כי ידוע כל דבר בעולם שנה נפש כמו שכתוב בספר יצירה והנה מדת יום ומדת לילה בעולם הם אור החמה ואור הלבנה. [וכוכבים דנמי אור הוא כמו שכתוב פסחים (ב' א') מועיל לסור מרע כמו שכתוב ברכות (מ"ג ב') לבנה כשלשה דאין נראה ואין מזיק ולא חושך גמור כמעשיהם של רשעים] ובשנה הוא ששת ימי המעשה [נגדם ששת אלפים שנה דעולם הזה שקרואים לילה נגד אלף השביעי דעולם הבא שקרוי יום בריש פסחים וריש ע"ז] ושבת דוגמת עולם הבא כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ז:) וכולו יום [ולכן כתב האריז"ל דמותר ללמוד תורה שבכתב בליל שבת וכמו שכתבתי במקום אחר] ובנפש הם בכלל הגוף ונפש חומר יצירה שהם כחות המעשה בפועל וכחות המחשבה שבכח כי נר ד' נשמת אדם ומאיר כיום והגוף יסודו מעפר וכמו שכתוב במסכת דרך ארץ פרק ג' מאין באת ממקום חושך ואפילה כו':

והנה התורה היא דפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבה פרשה א' וכוללת הכל, גם בה נמצא ב' אלה והם מצות עשה ומצות לא תעשה וכמו שנתבאר לעיל. ולמוד התורה תיקון הנפש כמו שכתוב בה משיבת נפש ולישא אשה תיקון הגוף דבלאו הכי הוא פלג הגוף. והפלוגתא היה קדום וקאמר הא לן כו' כמו שכתוב בנדרים (כ"ב ב') לב רגז בבבל כתיב ושהלב רגז ומושל עליו ואין לבו ברשותו כמו מעשיהם של צדיקים מצד הגלות לבבל לזה לישא אשה. אבל לבני ארץ ישראל דלית להם לב רגז כמו שכתוב בנדרים שם ובשלהי כתובות (ק"י.) דכמי שיש לו אלוק' פירוש אף בלתי יגיעת בשר ניכר עליו שיש לו אלוק' בתולדה וטבע דאוירה מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב) ומאיר לכך ארץ אשר ד' אלקיך דורש וגו' וכמו שכתבתי במקום אחר לכך ילמוד תורה קודם. ואיתא (קידושין שם) רחיים בצוארו פירוש דתיקון הגוף על ידי כחות המעשה מטריד ומביא חושך ולא יוכל להאיר אור תורה שהוא כח המחשבה כמו שכתוב והגית וגו' דרצה לומר הגיון הלב מדת שבת. וזהו במי שיודע ובקי בכחות נפשו אבל מי שאינו בקי בעצמו כמו שכתוב בסוף פרק ב' דנגעים דאין אדם רואה נגעי [חסרון] עצמו ולא בכורות [קדושת הגוף] עצמו. והיינו דאדם נוגע והשוחד שהוא חד מעוור עיניו ועיקר הידיעה הוא מזולתו כמו שכתוב פרק א' דאבות קנה לך חבר והסתלק מן הספק. ומי שהוא במדבר והוא במבוכה אם לבו ברשותו [ואין לו למי לשאול עצה כמו שכתוב (ב"ב ע"ח:) ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון כמו שכתבתי במקום אחר] מר יליף מברייתו של עולם. פירוש אוקי גברא אחזקת תולדתו וברייתו ככל העולם ברישא חשוכא כו' (שבת שם). ומר יליף מאדם הראשון רצה לומר דאדם הראשון נברא באחרונה לפי שהוא תכלית הבריאה ומסתמא השלים תכליתו. ואף על גב דיצר הרע קודם בטבע האדם כמו שכתוב בפרק חלק (צ"א:) מכל מקום קיימא לן דיש לכל אחד חזקת כשרות גם כן נגד היצר. ובמקום אחר ביארנו בזה ענין הסתירות בגמ' פעם אחד אל תהיה רשע בפני עצמך (אבות פ"ב) ופעם אחד היה בעיניך כרשע (נדה ל':) והוא פלוגתא הנזכר לעיל.ושם ביארנו דחזקת כשרות היינו לענין אחרים אבל לגבי עצמו אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה כו'. ולכן קיימא לן מונה ששה ומקדש שביעי. ושמעתי על פלוגתא הנזכר לעיל דאלו ואלו דברי אלוקים חיים כאן קודם ארבעים כאן לאחר ארבעים. ויש לפרש גם על פי דרכינו [הגם שהוא בהיפך ממה ששמעתי] כמו שכתוב (שבת קנ"ב.) עד ארבעים שנה מיכלי מעלו כו'. אכילה רומזת למצות ומעשים טובים כמו שכתוב בשיר השירים רבה והשתיה לד"תשנמשלה למשקין כמו שכתוב בתענית (ו'.) ואיתא בפרק קמא דמגילה (י"ב.) דת של תורה אכילה מרובה משתיה. רצה לומר מה שאמרו באבות (פ"ג) כל שמעשיו מרובים מחכמתו כו'. והנה התורה תיקון הנפש ועיקרה במחשבה כמו שכתוב והגית ובתורתו יהגה וההגיון בלב כמו שכתוב רש"י ורד"ק והמעשים לתקן אברי הגוף. [ובזה יש לבאר פלוגתת סוף פרק קמא דקדושין (מ':) אי תלמוד גדול או מעשה ואין כאן מקום להאריך] ואיתא באבות (פ"ה) בן ארבעים לבינה ושמעתי בינה רצה לומר הכרה הברורה כמו שכתוב אני בינה לכך בן ארבעים שכבר עברו רוב שנותיו ולא חטא דלאו בשופטני עסקינן אז לבו ברשותו דבטוח ששוב אין חוטא. אז עת הבינה ההכרה הברורה על ידי אור היום. ובינה הוא בלב כמו שכתוב בזוהר ותיקונים ואז משתי מעלי ומקדש שביעי ואחר כך מונה ששה. ועד ארבעים אינו ברור עדיין ומיכלי בקדושת המעשים מעלי ומונה ששת ימי המעשה ואחר כך מקדש המחשבה:

וזהו דבכל התורה כולה בחולין הלילה קודמת רק בקדשים כשבא אל הקודש במקום קדושה ובהירות אז יום קודם כנ"ל. [ויש לעיין בזה דבתלמוד תורה הלילה אחר היום עיין בתלמידי רבינו יונה פרק קמא דברכות (דף ח' ע"א) יעויין שם בטעמו ולפי מה שכתב נכון] ובזה יתיישב דבקריאת שמע הקדים של ערבית מה שאין כן בברכת קריאת שמע ע' ברכות (ב' א') וכן בתפלה עיין בריש פרק תפילת השחר [ולא פריך בריש ברכות מזה כלל] רק קריאת שמע היא שורש סור מרע דקבלת עול הוא במדרגת עבד דהיינו יראה כמו שכתוב ואם אדונים אני איה מוראי. ויראה היא מקור לסור מרע כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ט) והמרב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א מ"ג). וברכת קריאת שמע שהם נגד שבע ביום הללתיך כמו שכתוב בירושלמי הובא בתוס' (ברכות ב'.) וכן תפלה היא בנוכח וכן כל הברכות מתחילין לנוכח שהוא הכרת האנכי נוכח עיניו כנזכר לעיל כמה פעמים [ועיין ברש"י ברכות כ"ה א'] וזהו שורש לעשה טוב וכך היום קודם כנ"ל. ולפיכך בספר תילים דקאי אמצהות מעשיות ולכל אדם כמו שכתוב נצור לשונך מרע וגו' רק העדר הרע לכן הקדים סור מרע. מה שאין כן בשעת מעמד הר סיני נעקר מהם יצר הרע ושמענו ב' אלה מפי הגבורה הכוללת כל תרי"ג מצות בכח כפי רמיזתן שהם תרי"ג עטין להגיע על ידם להכרת אנכי ולא יהיה. הכרה חזקה וברורה בלב בקנין גמור לפיכך אנכי קודם כנ"ל:

רמיזת המצות במחשבת הלב וכחות הנפשיים ואיך עצתם ינחו להכרת אנכי וגו' יש להקדים העשין ללאוין כנ"ל:

פרק ב

מצות עשה א'

פרשת בראשית מצות עשה א' בראשית פ"א ויברך וגו' פרו ורבו ומלאו וגו'. החינוך ורוב מוני המצות הנמשכים אחריו למדו מצות עשה דפריה ורביה מקרא זה. וכן הוא לשון הגמ' גיטין (מ"ב ב') קידושין (ל"ה א'). אך הרמב"ם בספר הנצוות מצות עשה רי"ב כתב קרא דנח ואתם פר"ו וכן הוא לשון הגמ' סנהדרין נ"ט ב'. ונראה דתליא בפלוגתא (עיין יבמות ס"ה ב' ובתוספות ד"ה ולא) דלחכמים קרא דפרו ורבו, לברכה. [וכן קרי ליה בפרק קמא דכתובות (ה'.) ברכה דאדם] ולפי זה על כרחך ילפינן למצוה מקרא דנח. ויש לומר מה דלא אמרו באמת לאדם הראשון לצווי דההוא קודם חטא הוה ולא היה מת ואין צריך לחיוב פריה ורביה דיהיה קיים באישות ואין צריך לו קיום המין דעיקר פריה ורביה משום לא תוהו ועיין ע"ז (ה' א'). ואחר החטא כבר הוליד קין והבל ותאומותיהם וקיים פריה ורביה. ולבניו עד נח לא מצינו שנתייחד הדבור אליהם בצווי [כי צריך לזה אדם מיוחד לקבלת מצות כמו שהיה משה רבינו ע"ה מיוחד לקבלת התורה כמו שכתוב בשבת (פ"ח.) אוריין תליתאי על יד תליתאי. כך נתייחדו אדם ונח ואבות לקבלת קצת מצות]. אי נמי על פרו ורבו היה די על ידי הטבעת הכח באיש ואשה והתשוקה אז ממילא גם בלא צווי יעשו כמו הבהמות והעכו"ם. אבל בדור המבול שהיו משקים כוס של עקרים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פכ"ג) [רק מי שהיה מוצא ובידו לישא ב' נשים כמו שאמרו ז"ל (שם)]. אי נמי לפי שהיה נח פרוש בתיבה כדרז"ל (סנהדרין ק"ח: בראשית רבה פל"ד) לכך הוצרך לצותו על פרו ורבו. ויש לעיין דכפל המאמר בנח ע"ש ברש"י די"ל בחד הוה אמינא להתירא אתי [דס"ד לאסור משום דיוליד בנין דלא מעלי וכדרך שאמר חזקי' בברכות (י' א'). או שלא יוליד לריק כדרך שאמרו בב"ב ס' ב' מוטב יכלו מאליהם ולא יצטרך למבול. או שיפרוש מפני הצער כמו בתיבה] וכדרך שאמרו בסנהדרין שם (נ"ט:) אקרא דשובו לכך צריך פעם שני למצוה. אמנם דברי התוס' הנזכר לעיל צריך עיון דהא הך פרה ורבה דמייתי הגמ' ראיתא לחכמים ודאי דרק לברכה דהא למצוה הוא בכלל בן נח. אלא ודאי דמכל מקום מתוך ברכותיו של הקב"ה למדין דמצוה בכך. מה שאין כן היא שלא נצטוית אין שייך לה ברכה בפני עצמה וכמו שכתוב ברכות (נ"א ב') פרי בטנה של אשה מתברך מפרי כו' [ואף על גב דבהאי קרא עדיין לא נשא יעקב והי' לבדו צריך לומר דדייק דהיה ליה להמתין עד אחר הנישואין ולברך שניהם]:

ולכן נראה כשנבין טעמא דחכמים. והנה מצינו נשים חייבות בכל מצות לא תעשה ובמצות עשה יש חילוק בין שהזמן גרמא (קידושין כ"ט.). וביאור זה כמו ששמעתי דמדרגת אשה בכ"מ רצה לומר דבר החסר ומבקש השלמה. והשתוקקות לדבר המשלימה היא נקראת חכמות נשים בנתה וגו' והיא האשת חיל ששבח שלמה המלך ע"ה. ושמעתי בזה מה שמרו בנדה (ל"א.) כשאשה מזרעת תחלה שהתשוקה ממנה להשלמת חסרונה אז וילדה זכר שהוא ההשלמה. כי ההשתוקקות להשלמת החסרון מוליד שלימות המעלה כמו שכתוב בזאת יבוא אהרן אל הקודש לכנס לקדושה של מעלה בפר בן בקר לחטאת שידע שהוא חוטא והבאת הפר הוא ההשתוקקות להשלמתו. כי כל אחד הוא חסר בטבעו מיצירה שנולד מאדמה והוא יליד אשה והוא כמוה שהיא בעלת חסרון. רק כשיודע זה ומשתוקק השלמתו אז משיג שלימות המעלה המכונה לידת זכר. וזהו השאלה ברכות (י"ז א') הני נשי במאי זכיין [ועל דרך הפשט ע' סוטה כ"א א' ותבין] כי הזכות רצה לומר שלימות המעלה וזה אין להם. ואמר לו באקרוי' כו' שמקבלת שלימות על ידי בעלה ובנה שמשלימים חסרונה. הבעל חייב בשרא כסות ועונה והבן חייב בכבודה ומוראה וכמו שכתוב בכתובות (ס"ד א') דאמרה בעינא חוטרא לידה כו' ע"ש. רצה לומר שמשלים חסרונה בזה ולפיכך מושכת גם כן מעלה מהם על ידי כך והיינו כי המעלה הוא הממשלה ולכן אמר והוא ימשל בך שלו יש הממשלה. אבל האשה איתא בפרק קמא דקדושין (ל':) דלעולם רשות אחרים עליה ואין לה שום ממשלה ושום כח וכל מה שקנתה אשה קנה בעלה. ורק כח זה יש לה שהבעל משועבד לה למלאות חסרונה וכן הבן כנזכר למעלה. נמצא יש בה כח השליטה והממשלה על השלמת החסרון בבן ובעל. ולכך בענין השלמת החסרון היא גדולה מהם. וז"ש יבמות (ס"ג א') דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא הרי היא מצלת הבעל מן החסרון וכן גידול הבן הוא השלמת החסרון כי הקטן חסר ונחשב בהדי חרש ושוטה. ולפי שיש לה ממשלה עליהם בהשלמת חסרונה נמצא יש לה כח ומעלה זו של השלמת החסרון עליהם לכך היא משלמת חסרונם. ולפיכך היא מקבלת גם כן שלימות המעלה מהם על ידי ממשלה זו שהיא ממלאה חסרונם:

ובזה יש להבין מ"ש בן חכם ישמח אב וגו' כי תואר אב ואם הוא רק לכחם המתפשט בבן וכמו שכתבתי לעיל בביאור הגמ' אין קורין אבות אלא כו' שהאמונה המושרשת בלב כל איש ישראלי מורשה מהאבות. עיין בהרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש (דברים י"א) ולכן אמרו בנדרים (ל"א.) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא עשיו וישמעאל דאין קרוים זרע אברהם אף שהולידם והוא אב ההולדה אין כחו ניכר בהם אחר ההולדה אם לא שנתגייר דנקרא בן אברהם שאז"ל (ברכות י"ג.) בסוף אב לכל העולם כולו שהוא ראשון לגרים כמו שכתוב חגיגה (ג' א') וכח ההתגיירות נמשך ממנו וגם זה נקרא אב כענין זה בנה אב ואבוהון דכלהו דם בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב.) והתלמידים נקראים בנים כמ"ש הרמב"ם פרק א' מהלכות תלמוד תורה ובפרק חלק (צ"ט.) כל המלמד בן חבירו כו' וכן אלישע מצעק אבי אבי. ואיתא בנדה (ל"א א') אביו מזריע לובן כו' רצה לומר כי כח העשה טוב שהוא משלמת המעלה הוא מן האבות. וזהו לובן כמו בהיר הוא בשחקים שלבן מעלה. ועצמות כו' דברים הקשים כענין רך כקנה וקשה כארז (תענית כ'.) שהקשה שלם במעלה ורך היא החסר שמכיר חסרונו וכן רמזו בסוטה (ה' א') בשר על השלמת החסרון וזה מן האשה והאמהות אבל עצם ממנו וכן המוח. [כמו שכתבנו במקום אחר בסוד מוח ולב] ולובן שבעין כי בעין יש השלמת החסרון כי הסומא הוא חסר וכן איתא בירושלמי מכות עינא ולבא תרין סרסורי דעבירה עין רואה ולב חומד [ואיתא ע"ז כ"ח א' שוריינא דעינא בלבא]. ונגד זה השחור שבעין הוא חסרון כענין שחורה אני כי החסרון בתולדה [רק האשה מזרעת אודם הוא השלמת החסרון כענין האי שחור אדום אלא שלקה (סוכה ל"ג ע"ב) ואדום הוא השלמת ותיקון הלקותא] ויש גם כן מעלה בעין כענין שאמרו (תמיד ל"ב ע"א) איזה חכם הרואה את הנולד וכן לבי ראה הרבה חכמה. ונגד זה הלובן שבעין וזה ממנו אבל אשה מזרעת כל מיני חסרון והשלמת חסרון וכח לסור מרע. ובזה יש ליישב קושית תשובות הרי"ף סי' א' מה שכתוב אם למקרא ולמסורות ולא אב כמו בנין אב. כי איתא במגילה י"ג א' וסנהדרין ס"ט א' דמיד שנתעברה קרוי אב. ואם עד שתלד. כמו שכתוב סנהדרין (צ"א ב') דנשמה [משלמת המעלות] משעת הריון שאז נגמרה פעולת האב. אבל יצר הרע [שהוא החסרון] משעת לידה שאז גמור פעולת האם. וקאמר דאם לא כן בועט במעי אמו ויצא היינו לבקשת ההשלמה לחסרון וזה אי אפשר כשהוא בכח עד שיצא לפועל. כי השלמת החסרונות לא סגי בכח בלבד רק במעשה בפועל כמו ששמעתי שעל זה הם הנסיונות להוציא מן הכח לפועל לפי שעה מן האם שהולדתה היא בפועל ממש אבל המעלה מן האב שמוליד בכח ואין ניכר עדיין ויצא לפועל בעת הריון. וכך שלימות המעלה די בכח [וכמו שכתוב פרק קמא דקדושין (מ'.) מחשבה טובה כו' מחשבה רעה אין כו' וזה מבואר]:

והקדמונים המשילו איש ואשה לחומר וצורה גוף ונפש. וכן החסרון מן הגוף וצריך לתקנו במעשה הגוף שהוא בפועל אבל המעלות מן הנפש ולפיכך המעלה בכח כמו הנפש שהיא בכח ואין ניכרת לפועל. וכמו ששמעתי בשם חכם אחד עמ"ש ברכות (י' ב') איש קדוש כו' מנא ידעה דרצה לומר כמ"ש אנשי כנסת הגדולה, בפי כו' בקרב קדושים כו' שפעולות נכרות בגוף פוחתין והולכים עד שאצל הקדושים הוא רק בקרב ואין שום היכר בפועל על אברי הגוף. ולכך שאל שקראתו בתואר קדוש ואז מדרגתו בקרב ומנא ידעה דאין כאן ידיעה חושיית להזולת כעצמים בבטן המלאה בעת הריון שגם אז קרוי אב ששלימותו של אב [שהוא במעלה נוספת לידת הבן לו כי בלאו הכי גם כן אינו חסר. מה שאין כן אצל האשה היא השלמת חסרונה כמו שנתבאר לעיל לכך צריך לצאת בפועל] גם כשעדיין בכח ולא יצא לפועל. ולפיכך בנין אב שהלמוד למקומות אחרים שאין מפורשים כאן, זה הלמוד קרוי אב שמוליד כמותם בהעלם. אבל אם למקרא ולמסורות שהלמוד למקומו שניכר ונגלה בפועל:

וזה גם כן במדרש [עיין רקאנטי פרשת יתרו ובתרגום שיר השירים ה' פסוק דודי צח ואיכה ב' פסוק קומי רוני] כשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום כו'. כי אור יממא והוא מעלה לכן לשון זכר ולילה חסרון לשון נקבה [וכך איתא (בנדה י"ז ב') מלאך הממונה על הריון לילה שמו] ותורה שבכתב נעלם מבני אדם. מה שאין כן תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלב בני אדם כמו שכתבתי במקום אחר על שמות רבה פרשה ו' הלוחות ארכן ששה טפחים ב' בידו של הקב"ה הוא הנעלם מתורה שבכתב. וב' בידיו של משה הוא תורה שבעל פה וב' באמצע הוא הנגלה מתורה שבכתב ואין כאן מקום להאריך עוד. ועיין בתוס' יבמות (כ"ב ב') דבן אקרי אף פסול ממזרות וכן בני בנים מה שאין כן זרע ע"ש. ונראה דבן הוא ההולדה בכח כמו שהתלמידים נקראים בנים ולא זרעו, דזרע רצה לומר בפועל לאפוקי בני בנים ולאפוקי פסול דנקראים תולדה בכח ולא בפועל שהאב כשר והבן ממזר. אבל פסול שלא נשתמד נראה דלא אקרי בנו [עיין בפרשת דרכים דרוש ז' בשם מהר"י באסן בזה ומ"ש במקום אחר]דוגמת עשו וישמעאל. ועל דרך שאמרו ברכות (ס' א') על ופוקד עון אבות דוקא שאוחזין מעשה אבות. והיינו טעמה דגר אין לו ייחס למעלה אף למאן דאמר דעכו"ם יש לו ייחס ביבמות (ס"ב א'). [וההבדל בין עכו"ם לעבד דאין לו ייחס לפי שאין לו שום כח בפני עצמו אף השליטה על השלמת החסרון דיכול הרב לומר לו צאי מעשה ידיך במזונות לכולי עלמא מה שאין כן באשה כמו שכתוב בגיטין י"ג א'] והיינו טעמא דבנך הבא מן השפחה ונכרית אין קרוי בנך (יבמות י"ז.) לפי שאין קדושין תופסין בהן מצד עצמן. ולא כחייבי כריתות שעל כל פנים יש בהם שייכות תפיסת קדושין לאחרים ואם כן הם חסרים גמורים שאין להם משלים החסרון ומולידים חסרים גמורים שאין לו שום השלמה כי יסיר מאחרי ד'. אם לא כשמתגייר ואז הוא כקטן שנולד (יבמות כ"ב.) ואין לו אב אבל מכח תולדתו הוא חסר לפיכך אין קרוי בנך. ולכך בן חכם ושלם במעלה ישמח אב שהוא מכחו ובן כסיל ובעל חסרון תוגת אמו שהוא מכחה ונטעה בו כח החסרון ולא נטעה כח ההשלמה [רצה לומר ההשתוקקות להשלמה בזה עצמו בא ההשלמה כנ"ל] ולפיכך מצות לא תעשה שהוא להשלים חסרונותיו שבתולדה השוה הכתוב אשה לאיש. והמצות עשה הם בקשת תוספות שלימות אמנם יש בהם גם כן השלמת החסרון שנולד בו כמו שכתוב במקום אחר שם ביארתי כי המצות חלוקות בעולם שנה ונפש. התלוית בקניני העולם וחובת קרקע בעולם. וחובת הגוף בנפש. ומצות הזמנים בשנה:

והנה החסרון שבתולדה היא לכל חומריי שכל חומר מורכב וכל מורכב עתיד להפרד וא"כ הוא חסר. וזה הראיה על חסרון כל החומריים כי הכל למיתה עומד ומתבטל בהמשך הזמן. והשלמת תיקון החסרון אינו אלא על ידי המיתה כמו שכתוב בכלי חרס שבירתן זוהי טהרתן ואיתא בב"ק (ג' א') שבירתן של כלים הוא מיתתן. וזהו בעם הארץ שנמשל לכלי חרס וכמו שכתוב ברעיא מהימנא וכמו שכתוב במתחבר לעם הארץ דומה לכלי חרס וכלי חרס שנשבר אין לו תקנה (סנהדרין נ"ב:) כמו דכתיב שלהי כתובות דאין חיים לעתיד לבוא אם לא שמתחברין לתלמיד חכם. דהוי [התלמיד חכם] מעמידו של מתכות והכל הולך אחר המעמיד (כמו שכתוב שבת ט"ו ע"ב). דתלמיד חכם הוא דוגמת כלי שטף שיש לו תקנה במקוה שרומזות כמו שכתוב בספר החינוך מצוה קע"ג וקע"ד כאלו אינו בעולם ועכשיו יצא לאויר העולם. וזהו המיתה ותחיית המתים עך דרך שנאמר בתנחומא ויחי יעקב אתה נטמן ואין אתה מת [והוא מדרגה יותר גדולה כי הנטמן עדיין ישנו בעולם רק טמון. וזה כמו שכתוב תענית (ה' ב') יעקב אבינו לא מת אף על גב דקברו קבריא ועל כל פנים נטמן ולא כאליהו ואין כאן מקומו] וזהו במים אין מים אלא תורה דהיינו התלמיד חכם. וזהו הכל לטמאים ובעלי חסרון אחר שנשלמו [דבלאו הכי הוי טובל ושרץ בידו] אבל הטהור מעיקרו שלא נטמא מעולם אין לו שום בטול אף לפי שעה כמו שהיה עומד אדם הראשון קודם החטא. וכן המלאכים בעלי צורה בלא חומר אין בהם חסרון. והנה עולם וגוף גשמיים ועתידים להתבטל גם שמים וארץ כמו שאמרו חז"ל [בראשית רבה פרשה מ"ב] מה שאין כן שנה דהיינו סדר זמנים אין לו תפיסה בגשם. ולכן אמרו בבראשית רבה שהיה סדר זמנים קודם לכן וכמו שכתוב (בב"ר פ"ח) תורה קדמה לעולם שני אלפים שנה שהוא סדר זמנים. דמיד שנבראו הרוחניים נברא הזמן שהוא רוחני כמוהם [שגם לרוחניים כל שהוא נברא הרי יש לו זמן שהתחיל להברא ויש לו סדר זמנים] ולפיכך הזמן אין בו חסרון ואין לו בטול לעולם כמו נפשות הצדיקים וכל נבראים הרוחניים. ואם כן מצות שבזמן אין צריך לתקן הזמן שאין בו חסרון. וגם יום החול אין בו חסרון מצדו רק שבשבת ויום טוב יש תוספת קדושה ומעלה לכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ולכך כל מצות עשה דבכהונה אין נוהג בנשים [דרק הלאווין שבהם נתרבו ביבמות (פ"ד ב') ולא אעשין] לפי שכל מצות עשה היא תוספת על מה שנולד. ומה שנתייחדו הכהנים בהם על כרחך היא מצד הוספת המעלה דהרי אין בהם חסרון יותר מישראלים כלל [ורבוי הלאווין היינו שדבר זה גורם חסרון עוצם מעלתם ועוד דברים בגו ואין כן מקומו] ולכך אין נוהגין בנשים:

ובזה יובן מה דמצות אכילות מצאנו או בזמן והתלוי בו או בכהנים [באכילת תרומה וקדשים]. והיינו כי אכילה היא מחסרונות האדם כי ד"ז נמשך מן החומר שהרי למעלה אין אכילה ואין שתיה (בראשית רבה פמ"ח). ואם כן אי אפשר לומר שנברא האכילה באדם שיש בו תועלת לתקן איזה חסרון דאם כן מה הועיל בתקנתו והרי עדיין יש בו חסרון זה ואי אפשר לחסרון שיבוא לתקן חסרון. רק שיש בו תוספת מעלה לאדם ואז ניחא אף על פי שהוא עצמו חסרון נברא לצורך תוספת מעלה שיגיע על ידו. [דוגמת מה דקיימא לן עשה דוחה לא תעשה ואין עשה דוחה עשה או עשה ולא תעשה דמאי אולמיה דהאי מהאי והבן] ולפיכך מצות שבאכילה שהם תיקוני האכילה שלצרכם נבראת האכילה באדם הם מצות תוספת מעלה ולא מלוי והשלמת חסרון והם מצות הזמנים ומצות הכהונה כנ"ל. וזה גם כן הטעם דנשים אין מציוות בפריה ורביה כי גם פריה ורביה מחסרונות האדם שאינו במלאכים ולכך שייך רק באיש לתוספת מעלה ולא לאשה שצריכה להשלמת חסרון וכנ"ל. ולפי זה לא קשה כלל מויברך אותם דאומר על שניהם פרו ורבו (ע' יבמות ס"ה:) דרק כשנתקללה בקללת והוא ימשול בה שעל ידי זה היא חסרה כנזכר למעלה. [והוא בעבור שגרמה להביא חסרון בעולם שהיא המיתה שזה חסרון בצורת אדם כמו שנתבאר לעיל. מה שאין כן אכילה ופרו ורבו היא רק חסרון החומר לפיכך נתקללה מדה כנגד מדה שתהיה חסרה] אבל קודם הקללה היתה גם כן בעל שלימות מעלה כמו האיש [ותדע שהיא גם כן לא היתה עומדת למות] לפיכך גם היא היתה מצווה על פרו ורבו. [ולמאן דליף מוכבשה (יבמות שם) ולא פריך פרו ורבו תרתי משמע דעל זה לא מצי לשנויי כלום. צריך לומר כיון דאי אפשר לאיש בלא אשה לפיכך על שניהם הוא אומר פרו ורבו גם לה שעל ידה יקיים האיש ועיין בחידושי הר"ן ריש פרק ב' דקדושין ע"ש] וא"א בלתה. וסיים וכבשה לומר שתכלית הפרו ורבו וכבשה. וזהו לשון יחיד שרק הוא הכובש והוא המכוון במצוה שיהיה הכובש רק היא הכנה ואמצעית לכך כי אי אפשר בלעדה:

והנה ד"ז מבואר מן הכתוב שתכלית פרו ורבו הכבישה לארץ כמו שכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' וכן בפרשת נח הסמיך לפרו ורבו ומלאו וגו' ומוראכם וגו' ובפעם שניה שם בפרשת נח לא נאמר זה עיין פירוש רש"י שם דפעם ראשונה לברכה ופעם שניה למצוה ולברכה שייך רדיה בבעלי חיים אבל לא למצוה על כך דאדרבה ורחמיו על כל מעשיו כתיב ואין על האדם לרדות בהם ולהטיל אימתו עליהם דאסור לצער בעלי חיים רק הבטחת השם יתברך שיהיה ממילא אימתו עליהם וכמו שכתוב שילהי שבת אין חיה רעה נופלת כו'. [וכן הוא בנפש אדם על הגוף הבהמיי דאמר רר' אלעזר הקפר (נדרים י'.) ומה כו' המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה דנקרא חוטא. וכן איתא בפרק קמא דתענית (י"א.) היושב בתענית נקרא חוטא. ואיתא שם בפ"ג (כ"ב.) נשמה שנתתי בך החיה דלצעורי נפשיה אסור רק בברכה נאמר (תורת כהנים בחוקתי) אוכל קמעא ומתברך במעיו. ואיתא סוף פרק ב' דברכות חנינא בני די לו בקב כו' שדי לו בזה ואין צריך יותר ועל זה אמר בפרק קמא דתענית (שם) דנקרא קדוש בדמצי לצעורי נפשיה רצה לומר שיהיה מושל על הגוף עד שהגוף מעצמו מאימת הנפש המוטלת עליו בל יצטרך לצרכי זה העולם רק מה שהוא צורך הנפש. ודבר זה אינו ביד האדם רק בברכת השם יתברך ועזרתו בקודש אחרי שהאדם מסגל כפי כחו ומה שבידו ואפשרותו לחזק כח הצלם אדם אז ממילא צלם אדם הוא רודה בגוף הבהמיי ומושל. וז"ש הכזה צום אבחרהו וגו' שאין הצום דעינוי הגוף נבחר רק בבואו אחר מעשה המשפט. ודוגמת יום הכיפורים שביום שהוא כפור לעונות והנפש מתחזקת ומתתקנת וממילא הגוף נמשך אחריו ואז שייך התענית]. ולכן אמר גם כן ומלאו הארץ דלמצוה די בזכר ונקבה כמו שכתוב בפרק הבא על יבימתו (ס"ה:) וא"צ למלאות הארץ רק לברכה. ועל דרך זה באשה הרוחנית איתא (במנחות צ"ט ב') דפסוק לא ימוש כו' היינו לברכה אבל למצוה די בפעם אחת שחרית [מדת יום לשון זכר] ופעם אחת ערבית [מדת לילה ל' נקבה] שהוא זכר ונקבה. כמו שכתוב בסוף פרק המפלת זכר זה בא וככרו עמו נקבה נקיה באה. וכן היום יום המעשה כמו שכתוב יצא אדם לפעלו וגו' ושכרו עמו מה שאין כן בלילה שם ינוחו יגיעי כח. וכן אז ממשלת הלבנה שלית לה מגרמה כלום רק מקבלת אורה מהשמש המאור הגדול לממשלת היום כאשה מן האיש [וסדר הלימוד ביום תורה שבכתב המשפיע ובלילה תורה שבעל פה המקבלת (עיין שמות רבה תשא) כנודע כי תורה שבעל פה נבנית על תורה שבכתב ומקבלת הימנה. ואיתא בעירובין (ס"ה.) מחדדן שמעתתך דיממא נינהו ומנהרא כאור החמה דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא (שם). שהוא הקבלה ולהיות כלי קבול לדבר תורה. ואיתא (שבת ס"ג.) לגרוס איניש והדר לסבור כמו שכתוב בבבא בתרא (קמ"א.) בת תחלה סימן יפה לבנים [ולזה אין צריך הרחבת הדעת כל כך רק מנוחה והעדר טרדות כמו שכתוב שם בעירובין אי קרצתן כינה לא תנאי וזהו בלילה]. ולכן אמרו (שמות רבה פרשה מ"ז) אין רינה של תורה דהיינו צעקה בקול אלא בלילה זמן הגירסא. מה שאין כן העיון הוא בלב וזהו ביום שאין קולו של אדם נשמע כבלילה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד:) [כי בלילה הוא עת הרינה וצעקה בקול ונשמע וכמו שכתוב ויאנחו וגו' ויזעקו ותעל וגו' בגלות הדומה ללילה כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פס"ה) אז כשהקול קול יעקב כו']. וזה שאמרו בסוף פרק המפלת שקולו של אשה ערב משל איש ואין כאן מקום להאריך עוד:

והנה יש להבין באמת מה ענין הסמיכות וההתלות מלוי הארץ ורדו וגו' לפרו ורבו. וגם שינוי הסדר שבפרשת בראשית הקדים רדיה בדגים ואחר כך בעופות ואחר כך בחיות ובפרשת נח להיפך. ויבואר כי הנה הסמיך בפרשת בראשית שם מקודם בצלם אלקים כו' הוא להורות דאין הממשלה מן האדם על הבעלי חיים רק כאשר הוא בצורת אדם הראויה שהוא בצלם אלקים. מה שאין כן זולת זה כמו שכתוב שילהי שבת אין חיה רעה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וביאור זה כי גוף האדם בהמיי ככל הבעלי חיים וגם בבעלי חיים נמצא חכמה ודעת כמטוה העכביש ודומיהם אשר יסופרו בנפלאות טבע הברואים מה שהם בטבעם ונהימת הבהמות וצפצופי עופות לדבור יחשב אצלם כמו שאמרו רז"ל בענין שיחת עופות. ובאיכה רבתי מגעיית השור ואין הבדל בין אדם לבהמה אלא בין רב למעט שזה אינו הבדל עצמי. ואין מותר האדם מן הבהמה אלא על ידי הנפש נשמת חיים שהוא הצלם אלקים הניכר על הגוף. פירוש שם אלקים מורה שליט על הכחות כולם כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן ה' רצה לומר מושל על כל כחות הטבע דלכן אלקים בגימטריא הטבע ועיין בתשובות חכם צבי סימן (י"ח). וכמו שהדיין ומושל בעירו נקרא אלהים וכן שרי מעלה המושלים על דבר פרטי. וזהו ממשלה על הכל בכלל ובפרט. וכן האדם יש לו צלם ודמות זה רצה לומר שבידו להיות מושל על כל כחותיו וטבעיים הנכללים להטותם ולשנותם כאשר ירצה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פל"ד) הצדיקים לבן ברשותן. מה שאין כן הבעל חי הכל מוטבע אצלו מתולדתו ואין בידו לשנות טבעו. וכאשר יש לאדם צלם אלקים רצה לומר שכח הנפש מאיר בגוף שהוא כח הממשלה על כל כחות גופו הבהמיי אז ממילא מושל על כל בהמיות של כל הבעל חי כמו שמושל על בהמיות עצמו. כי כך יסד השם יתברך גם זה בכח הטבעי עצמו שיהיה נכפף ומקבל מרות מצלם אלקי שזה הרצון כדרשת רבותינו ז"ל (בראשית רבה פ"ה) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים וכו', וזהו הנרצה בהשתוות הגימטריא שזכרנו שגם זה עצמו כח טבעי להיות נכנע להנהגה אלקיית ולכך זהו בטבעי הבהמיות להיות נכנע לאלקיות וצורת אדם שהוא בצלם אלקים. אבל כאשר נדמה כבהמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פל"ד) ברשעים שאין לבן ברשותן רק מתנהג על פי טבע שרירות לבו מתולדתו ככל הבעלי חיים אשר על פני האדמה ואין ממשלת צורתו על הבהמיות רק ממשלת הבהמיות עליו אז חיות רעות שולטות עליו. ובזה יובן טעם למה שכתב התוס' פרק הבא על יבימתו (ס"א א') ושאר דוכתיה בשם ר"ת לחלק בין אדם להאדם דממעט עכו"ם. והיינו כי אדם רצה לומר הנפש וצורת האדם האמיתית בזה לאפיקי עכו"ם דאינם בצלם אלקים. מה שאין כן האדם הידוע וניכר לכ"זו על ידי הגוף דהנפש רואה ואינה נראית כמו שכתוב בפרק קמא דברכות. רק ההכרה מצד בריאת הגוף בפועל ממש זה שוה בכל וגם עכו"ם בכלל. כי כן יסד השם יתברך מטעם הבחירה שזה יסוד הנפש שבידו להטות כחות גופו או לא והרי גם עכו"ם היה בכלל אלא שכבר בחרו ברע ונתנה תורה ונתחדשה הלכה ראה ויתר גוים כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) ואין כאן מקום להאריך:

והנה הדרך שיגיע האדם לצורתו וצלמו האלקיי כאמור והכח אשר שם בו השם יתברך אשר בו ינצח טבע תולדתו. הוא מה שסיים הכתוב אחר כך זכר ונקבה ברא אותם וגו' שהצלם אלקים הם ב' כחות נפרדות זכר ונקבה. והם הנרמזות בכתוב ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן. יבואר זה כי איתא ב"ב (ט"ז א') ברא יצר הרע ברא תורה תבלין רצה לומר יצר הרע הוא טבע תולדתו כמו שכתוב יצר לב האדם רע מנעוריו ומצד הגוף הבהמיי דלכן מצינו גם בבהמה יצר הרע כמו שאמרו רז"ל (ברכות ס"א.) והא חזינן דנשכה ובעטה כו' ועל זה אמר שם איוב בראת צדיקים כו' שהי' סבור שהכל תלוי בתולדת טבעו ואין בחירה לשנות תחלת בריאתו. ועל זה אמרו לו דיש תורה תבלין רצה לומר החכמה שברא השם יתברך באדם [כדרך שנאמר (בראשית רבה פס"א) באברהם אבינו ע"ה שהיה קודם מתן תורה דנעשו ב' כליותיו כשני מעינות ונובעות חכמה [ולכמה מאן דאמר היה איוב גם כן קודם מתן תורה (ב"ב שם)]. אלא דדרך זה קשה מאוד להגיע אליה וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פ"ב) ע"פ אחד מאלף מצאתי זה אברהם והיה ב' אלפים אלו תוהו עד שנתנה תורה ונתרחב הדרך לכל באי עולם] שבכח חכמה שבמוחו יכול להתבונן ולמצוא דרך ד' ולנצח כחות גופו מצד שמבין ויודע שזה רע לו ומטה אותם לדרך אחר. ועל זה אמר ברכות (ח' א') אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה זהו משכן הקב"ה שהוא הצלם אלקי חופף עליו ושוכן בקרב מוחו בהתבוננו בהלכה ותורת ד'. ואיתא משחרב בית המקדש רצה לומר דשם היתה השראת שכינתו ית"ש בעולם עדיין היא נמצאת בנפש שהיא בכל חלקיה דוגמת בית המקדש כמו שכתוב בזוהר. ועל ידי זה חוזרת להיות בעולם שהנפש מוגבלת בגוף שהוא מוגבל במקום והמקום הוא בעולם ואמרו רז"ל ד' אמות הוא מקומו של אדם בכל מקום ולכן אמרו ד' אמות של הלכה רצה לומר הלכה ההילוך והנהגה על פי התורה [וכך קבלתי דד' אמות של הלכה אין רצה לומר לימוד הלכה דוקא אלא ההתנהגות על פי הלכה]. והנה בפרק במה מדליקין (ל"א ב') איתא אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד ויליף שם מקרא דיחידה היא היראה בעולם. וצריך לומר דמאן דאמר דברכות ר"ל סבירא ליה כאידך מאן דאמר בפרק במה מדליקין שם דבר אוריין עדיף ע"ש. וענין פלוגתתם דבאמת זה בלא זה לא סגי כמו שכתוב (פרקי אבות פרק ג' י"ז) אם אין יראה אין חכמה אם אין כו'. וביאור זה דהיראה בלב כמו שכתוב ביומא (ע"ב ב') על פסוק ולב אין עיין שם וכיוצא בו בפ' חלק (קל וחומר:) בדואג ואחיתופל קודשא בריך הוא ליבא בעי עיין שם. פירוש הלב ממשיך ליראת שמים וכמו שכתוב בפרק במה מדליקין (שם) אפילו הכי אי כו' ואי לא לא והיינו כי היראה נמשך מן ההכרה הברורה שהשם יתברך נוכח עיניו כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים. וההכרה הברורה אינו בחכמה שבמוח [דשם משכן המדמה ומלא דמיונות גם כן]. והבירור הוא רק בלב ששם כח המרגיש. וההרגשה הוא בדבר ברור נוכח עיניו שאינו בדמיון וכמו שכתוב באבות (פ"ו) בבינת הלב שהבינה תלויה בלב. וכמו שכתוב בפרק קמא דברכות (י'.) דדים במקום בינה פירוש במקום הלב כמו שקבלתי על פסוק אני בינה וחכמי קדם אחכמה הוא מושכל ראשון ובינה מושכל שני. וכן סדר בנין האדם לידת המחשבה היא במוח והוא מושכל ראשון [והוא מכוון גם לדברי רש"י פרשת תשא חכמה מה שלמד מאחרים שזה נולד מעצמו ואין כאן מקום להאריך בזה] ואחר כך מתבונן בלבו אם כשר הדבר לפניו. ואחר כך בא לפועל המעשה על ידי האברים שמשכן חיותם נמשך מן הלב כמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים. ועל ידי רצון הלב כלי המעשים גומרים כמו שאמרו רז"ל עין רואה [רומז לחכמה שבמוח] ולב חומד כו'. ולכן איתא ברכות (ס' א') דמשכן יצר הרע על מפתחות הלב שהוא מקור למעשה. וכל פעולה שאינה על ידי רצון הלב הרי זה שוגג ואונס ומתעסק בעלמא ולאו כלום הוא רק כמעשה קוף בעלמא. רצה לומר שאין בם ב' כחות אלו נטועות להטות המעשה לכל אשר ירצה על פיהם רק מפי כח טבעי הנטוע באברים לבד וזהו מעשה בהמה. ומי שעשה על פי רצון הלב אבל בלא התבוננות המוח הוא נקרא מזיד [עיין יומא (ל"ו ב') ג' שמות אלו וביאורם לדעתי כמ"ש] אבל מי שעשה בהסכמת החכמה שבמוח והרצון שבלב זה נקרא מורד וכמו שאמרו רז"ל יודע רבונו ומתכוון למרוד בו:

ומשכן צלם אלקים הוא בב' כחות אלה המעוררים המעשה ואינו מעשה קוף רק בבחירתו וביתרון האדם מן הבהמה. והאלקות השוכן בהם הוא התורה והיראה התורה והחכמה במוח והיראה בלב כמו שנתבאר. ועל ידי שניהם בידו לכפות כלי המעשה וגופניים להיות נמשכים אחר רצון השם יתברך. שהירא שמים שהוא הלב טוב על זה אמרו באבות (פרק ב') שבכלל דבריו דבריכם שזה כולל כל המדות טובות ממדות הגוף להטותם. ובלא תורה שהיא החכמה והידיעה בטוב ורע לא סגי, דלא ידע מה הטוב כמו שכתוב (אבות פ"ב מ"ו) אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. וכן בתורה וחכמה לבד לא סגי כמו שכתוב סוף פרק קמא דקדושין תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הוא על ידי הלב כנ"ל. ובלאו הכי לא סגי כמו שכתוב בירושלמי פרק קמא דברכות בלמד שלא על מנת לעשות רצה לומר ע"ש וכמו שכתוב בברכות (י"ז א') שלא יהא אדם וביומא (פ"ו א') וזה בא מן הלב רע. ועל זה אמרו בפרק במה מדליקין (ל"א:) ואי לא לא פירוש ואין בידו כלום כמו שכתוב ביבמות (ק"ט ב') דאף תורה אין לו ע"ש. והיינו דאף על פי שהבריאה המוח ואחר כך הלב וכנזכר לעיל שבתחלה ראשית המחשבה והחכמה ואחריה בינת הלב מכל מקום הרי מן הלב תוצאות חיים לכל האברים וגם למוח עצמו נמשך התעוררות למחשבה מכח הרצון שבלב. וזהו אם אין יראה כו' שחוזרים חלילה זה קודם לזה וזה קודם לזה לעולם לכל רצון הלב קודמת מחשבה במוח ולכל מחשבה קודם רצון בלב שרוצה לחשוב כך ולעולם זה נמשך מזה. וזה בכל מחשבות ורצונות שבאדם הן לרע והן לטוב במחשבות דצלם אלקיי דקדושה שבלב ומוח על ידי תורה ויראת שמים [ולפי שמקור החיים בלב לכן איתא שם ביומא בלב למשמאילים סמא דמותא העדר החיים. מה שאין כן בהעדר התורה]. וזהו גם כן ב' המשלים בפרק במה מדליקין שם למפתחות פנימיות וחיצונית ולתרעא ודרתא שהם לכאורה שני הפכים. ורצה לומר שמפתח חיצוני רצון הלב להתעורר לחכמה על ידי יראת שמים שבלב ואז כשהחכמה נמשכת מצד היראת שמים המתעורר בלב אז הוא מגיע לפתח שני שהוא התרעא והוא תורה וחכמה שבמוח. ואחר כך לדרתא שהוא יראת הלב ששם הדירה קבועה לחיי האברים שהוא חיות כל האדם ומשם יוצאת לפועל המעשה טובה שזהו תכלית חכמה כמו שכתוב בסוף פרק ב' דברכות. [וזה גם כן מה שכתב בתנא דבי אליהו רבה פ"ג אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. השמחה היא בתורה כמו שכתוב פקודי ד' ישרים משמחי לב] וביומא שם יראת ד' טהורה עומדת לעד זה הלומד תורה בטהרה מאי הוא נושא אשה ואחר כך לומד תורה. פירוש שהתורה הנמשכת מן היראה היא תורה של טהרה כי דבר שיש בו נגיעה לגוף הבהמיי נקרא טומאה. כמו שכתוב במקום אחר בביאור ג' מיני טומאות הנשלחים מג' מחנות שהם כוללים ראשי המדות רעות שבגוף האדם. שהם הקנאה נגדו בגוף טומאת צרעת שדרשו רז"ל (ערכין ט"ו: ויקרא רבה פרשה ט"ז) המוציא רע ויסודו הקנאה והוא הרע לבריות ולכן נשלח חוץ למחנה הבריות ובפרט מחנה ישראל שטבע תולדתם היפך זה רק רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט.) וזב הוא בעל תאות שידוע שזה טוב לבריות על פי רוב והוא מכלל הבריות וגם הכלל ישראל שחטא זה רגיל בהם כמו שכתוב בסנהדרין (ס"ג:) לא פקרו אלא להתיר עריות ובסוף פרק חבית (קמ"ז:), חמרא כו' קפחו י' שבטים. ונאמר וישמן ישורון ויבעט. אבל אינו במחנה לויה שהם המקודשים לשמים שכל מקום שאתה מוצא קדושה שם גדר התאות וכמו שכתוב ברכות (י' ב') כי איש קדוש הוא שלא מצאה זבוב העדר תאות אכילה ולא ראתה קרי העדר תאות זנות. ונגד טמא מת הוא הכבוד שכל הרודף אחריו בורח כמו שכתוב בעירובין (י"ג ב') וההתנשאות בתכלית בלב היא השפלות בתכלית עד שנפשו כעפר לכל תהיה. וז"ש בסוטה (ה' א') דהמתגאה אין עפרו ננער שאין בו שום חיות. כי זה כל האדם החיות הנופח בעפר מן האדמה וההתנשאות היא יתרון החיות וכל המוסיף גורע גמלא אזיל כו' אודנא דהוה ליה כו' (סנהדרין קל וחומר.) מדה כנגד מדה גם זה שיש לו אינו שלו והוא נעדר החיות מכל וכל ונשאר עפר לבד שאין ננער וזהו טומאת מת שהוא השפלות הגמור במיתה והעדר החיות. וכמו שכתוב בתמיד (ל"ב.) מה יעשה ויהיה כו' וימות כו' הוא ממש מכוון למאמר הרודף אחר הכבוד כו' הבורח כו' דאם יהיה כמת שאם הוכה וקולל לא ירגיש וכעפר לכל שהיא מדרגת המיתה השב אל העפר כשהיה אז מחיה עצמו והכבוד רודף אחריו. ולהיפך כשיהיה אז ימות ונעשה טומאת מת או מת עצמו שגם הוא מותר במחנה לויה שהם התלמידי חכמים עובדי ד' וכמו שכתוב (סוטה שם) בשמתא מאן דלית ביה. ואיתא כתובות (ק"ג ב') נהוג נשיאותך ברמים [וגם שם הוא משכן טומאה זו דאין אומרים אל תתנשא אלא למי שראוי להתנשאות]. אבל אסור במחנה שכינה דאין כבוד נגד ד' כמו שכתוב בדוד המלך ע"ה (ברכות ד'.) וכמו שכתוב בריש פרק ב'דקדושין וכמו שכתוב (ברכות י"ט: וש"ד) במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכמו שכתוב בשלהי סוטה שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב:

ואלו הג' הם שורש כל המדות רעות שכולם ענפים להם והם בטבעי תולדות הגוף. ומקביל להם בצלם אלקיי שבאדם החכמה שבמוח נגד כבוד כמו שאמרו רז"ל בעירובין (נ"ה.) שלא תמצא תורה בגסי הרוח. ובסוף פרק במה אשה הסנה הסנה כו' ובכ"מ בדרז"ל דמשכנה אצל נמוכי הרוח ולכך הכבוד רודף אחריהם כמו שכתוב כבוד חכמים ינחלו וכנ"ל דהוא רק לתלמיד חכם. וחכמה היא מחנה שכינה כמו שכתוב בזוהר אורייתא וקודשא בריך הוא חד. ובבראשית רבה ריש פרשה א' דתורה היתה אצלו אמון במחנהו. [ובמקום אחר ביארנו זה באורך על מה שכתוב אלקי נשמה שנתת בי טהורה דנשמה היא שבמוח והיא טהורה לגמרי. והיא הסיוע של השם יתברך שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נ"ב.) אלמלא הקב"ה עוזרו. ואיתא ביומא (ל"ט:) דמסייעין אותו וזה על ידי ד' השוכן אתם בתוך טומאותם זהו מחנה שכינה ואין כאן מקומו] ובינת הלב נגד תאוה שבאה מלב כמו שכתוב תאות לבו וא' הלב חומד והיראה מצלת כמו שכתוב בריש פרק כל היד ע"ש. ומשכנה במחנה לויה הם עובדי עבודת ד' כמו שכתוב אם אדונים אני איה מוראי שהיראה מאדון לעבד שאימת רבו עליו. מה שאין כן מאן דאחיד באורייתא כאלו אחיד בקודשא בריך הוא והוא מדרגת בן וכדרך שאמרו רבן גמליאל על רבי חנינא בן דוסא ברכות (ל"ד ב') שהוא כעבד וכו', כידוע רבי חנינא בן דוסא. בעל עבודה שבלב זו תפלה ומעט מימרות בדינים נמצא ממנו בגמ' ורבן גמליאל נשיא וראש ישיבה עיקר עסקו בתורה. וגמר היציאה לפועל בכלי המעשה הוא נגד הקנאה דלא שייך אלא כאשר יוציא לפועל ניכר לזולת. שזהו שורש הקנאה במה שבין אדם לחבירו ומילי דנזיקין שהיא במעשה מפעולת הרע ולעומתו בטוב פעולת הטוב והוא במחנה ישראל כמו שאמרו רז"ל (עירובין י"ט א' וש"ד) אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון [וסתם מצוה בדברי חז"ל היא צדקה (עיין רש"י שבת קנ"ו.)כנודע שהוא ההטבה לחבירו. וא' בבראשית רבה (פ"ח) חסד אומר יברא שכולו חסדים. [והן הם ג' מדרגות מאן דבעי למהוי חסידא שבדברי חז"ל בבא קמא (ל'.) ואין כאן מקומו]. וכך הוא סדרן במשנה (פ"א) דאבות על שלשה דברים העולם עומד תורה וחכמה שבמוח ועבודה שבלב [והוא עבודת הכהנים והלוים גם כן בפועל במקדש] וגמילות חסדים שבמעשה כנ"ל. אלא שהיפך כאן הסדר ובכל חד נקט כסדרו מלמעלה למטה. וכך הוא סדר המקיים העולם סדר הליכת מדרגותיו מוח ואחריו לב ואחר כך כלי המעשה גומרים וחלופיהן בגולם שהיא המשנה סדר היצירה שאינו מתבונן על כל מעשה ורצון מקודם אם יעשה זה. ואצלם הוא מתחלה מעשה ואחריו הלב ואחריו המוח [שזה נרמז בדברי חז"ל (בראשית רבה פל"ד) הרשעים הן ברשות לבן. הן רצה לומר עיקר צורת האדם שהוא על החכמה שבמוח שזהו מותר האדם מן הבהמה]:

והנה הסדר הנזכר הוא בכל פרט מעשה וכן בדרך כלל למי שהוא בקודש שהוא חכם וירא וידע שכאשר יתבונן במוחו לא יטעה לומר על רע טוב וכן לבבו אחר כך לא יטנו. אבל סדר הכניסה לקודש למי שהוא בא להתקדש ולטהר כחותיו אז מתחלה נכנס למחנה ישראל ואחר כך למחנה לויה ואחר כך לחדר היותר פנימי שהיא מחנה שכינה שנטהר מכל הטומאות כסדרן עד שהגיע לטהרה הגמורה שהיא מחנה שכינה שהוא הלומד תורה כדברי חז"ל (יומא ע"ב:). שאין טומאות של הלומד לקנטר שהוא הקנאה הגרוע מכולם שאינו בכלל מחנה ישראל שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז.) נוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו רצה לומר ולא בא לכלל מחנה ישראל כלל. והלומד לעשות קורדום להתפרנס שהוא תאוה וכן הלומד לשם חכמה ככל החכמות שזה ממש דוגמת תאות עריות וזה אינו בגדר תלמיד חכם אבל הוא בכלל ישראל. אבל הלומד להתייהר ולעשות עטרה להתגדל שהוא הכבוד הוא בכלל מחנה לויה התלמידי חכמים כמו שכתב התוס' (שם) דעל זה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה כו'. אבל אינו במחנה שכינה שהוא לעשות דברים לשם פעלן לבד ולא כוונה אחרת. וזה הוא רק על ידי יראת ד' מקור החיים על ידי זה נעשה מיימין בה שהוא סמא דחיי למיימינים (יומא שם) כמש"ל שעל ידי בינת הלב שהוא נקי מתאות הלב שהיא עיקר כל הטומאות כי חיות הכל נמשך מן הלב כנ"ל. וכן הקנאה והכבוד שורשם התאוה שמתאוה לכבוד ומתאוה לקנאה. והיוצא דרך מחנה לויה בשלום יכול לכנס גם כן למחנה שכינה שעל ידי זה נכנס טהרה לכל מיני הטומאות כאשר הלב טהור [שלכן ביקש דוד המלך ע"ה רק לב טהור וגו' וכמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים] כמו שכתוב בפרק חלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי. וזהו עומדת לעד לפי שאין הלימוד תלוי בדבר מדברי הגוף שאז בטל דבר בטלה אהבה מה שאין כן זה שהוא לשם שמים סופה להתקיים כמו שהשם יתברך קיים לעד.

ומ"ש (יומא שם) הנושא אשה כו' ירמוז כי ידוע מה שכתוב בבראשית רבה (פנ"ח) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכן איתא בסוטה (מ"ו א') מאי פירות אילימא פריה ורביה כו' אלא מצות. וכמו שכתוב (נדה ל"א.) ג' שותפים בתולדה הגשמיות הקב"ה ואביו ואמו כך ג' שותפים בתולדות המעשים טובים. ב' כחות מן האדם לנצח היצר והם חכמה שבמוח דוגמת ההריון ומוליד ראשית המחשבה שהיא בהעלם עדיין ושולח לבב להתבונן והיא המולדת המעשה שהיא ההולדה הנגלית. וזה שאמרו בהמפלת (שם) אביו מזריע לובן והאם אודם כידוע בזוהר [ע"ש בריש ההקדמה ב' א'. פנחס רט"ו א'] שגוון הלובן רומז לחסד והאודם על דין. כענין אם יהיה חטאכם כשנים [אדומים כדם] כשלג ילבינו. וזהו התורה שנקראת תורת חסד שהיא מדרגת בן כמו שכתבנו לעיל והיראה במדרגת עבד כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתוב אלקים מורה דין שהוא אדון שופט ומושל. ואי אפשר לשניהם בלא הקב"ה כמו שכתוב בקדושין (ל':) אלמלא הקב"ה עוזרו כו' אחר כל הסיגול שהאדם עושה בחכמתו ובינתו ויראת חטאו הקודמת לחכמתו אינו כלום בלא הקב"ה, כמו שכתוב (ויקרא רבה פי"ד) אבי ואמי עזבני כל אחד זה פונה לכאן כו' ועדיין אין מציאת התולדה לפועל אלא על ידי הקב"ה שהוא נותן נשמה כו'. כך גמר המעשה אינו בידו של אדם כמו שכתוב בפרק קמא דמגילה (ו':) לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא ובמ"ק (ט"ז:) וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. שכל מעשה היוצאות על ידי חכמתו ובינתו היתה כהלכה וכראוי וזהו רק על ידי שד' עמו שדבר זה אינו אלא ביד הקב"ה להיות מוליד מעשה טובה [שבלאו הכי אין קרוי תולדה]. וזה שכתוב בירושלמי דברכות (סוף פרק קמא) אין את יהיב עינא [והיא חכמה כמו שכתוב החכם עיניו בראשו ואמרו רז"ל (תמיד ל"ב.) איזהו חכם הרואה את הנולד] ולבא [היא בינת הלב. והופכו הסדר מן הכתוב דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מטעם שנתבאר לעיל בהיפוך הסדר דקנאה תאוה וכבוד נגד תורה ועבודה וגמילות חסדים] לי כו' דצריך למיהב להשם יתברך רק כל אלה. שהתורה תבלין ליצר כמו שכתוב בפרק קמא דב"ב (ו'.) ובקדושין (ל':) וכן היראה כמו שכתוב בספרי אם באת למרוד דע שאתה ירא כו'. וכמו שכתוב בפרק עקביא הסתכל כו' ולפני מי אתה עומד כו' ואין אתה בא כו' שהיא יראת העונש. [וכמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזה ביד האדם. אבל התורה היא מתנת ד' לאדם כמו שכתוב ממדבר מתנה כי היא של השם יתברך כי לו החכמה מה שאין כן היראה אין שייך אצל השם יתברך והוא רק בידי אדם ואין כאן מקום להאריך] והתשלום הוא מסיוע השם יתברך כאשר האדם מצדו למיהב לו ב' אלה:

וזה סוד מ"ש בזוהר יתרו פ"ה א' ושאר דוכתיה דחכמה ובינה הם אבא ואמא. ובתיקונים דאבא מוחא ובינה לבא ואין כאן מקום להאריך בביאור הדברים למה שהם. אבל הוא מבואר בתולדות המעשים טובים של האדם כמו שנתבאר לעיל כי החכמה שהיא ראשית המחשבה היא כמו האב. וזה שאמרו בן חכם ישמח אב שהחכמה נמשכת ממנו. והבינה באם כמו שאמרו רז"ל (נדה מ"ה:) ויבן שנתן בה בינה יתירה והיא היראה שמיוחס לאשה כמו שכתוב אשה יראת ד' ונאמר יראת ד' היא אוצרו ואז"ל (ברכות ס"א.) שהאשה כאוצר רחבה כו' וכמו שנתבאר לעיל שהאשה מדרגת השלמת החסרון וכן יראה יסוד למצות לא תעשה כמו שכתבו הקדמונים. ואיתא בשמות רבה היכן החכמה מצויה בראש ר' אליעזר אומר בלב שנאמר וכל אשה חכמת לב אמרו ליה אין חכמה לאשה אלא בפלך. פירוש חכמת האשה רק השלמת חסרונה כמשנת"ל [וכמו ששמעתי באורך על פסוק חכמת נשים] והוא בפלך שהיא המלאכה שהאשה עושה לבעלה שהוא להשלים כדתנן התם (כתובות נ"ט:) שהבטלה מביאה לידי שעמום ולידי זימה. והיא היראה כמו שכתוב באבות (פ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה היא עמוד העבודה שהיא היראה כמו שנתבאר לעיל וכמו שכתוב ולעבדו בכל לבבכם שהעבודה שבלב וכמו שכתוב בשבת (קי"ט ב') שהדבור מלאכה וכמעשה. ומצינו דבור בלב כמו שנאמר ודובר אמת בלבבו מה שאין כן במוח לא מצינו דבור כי ג' מדרגות מחשבה דבור ומעשה כך סדורן מחשבה במוח ודבור בלב כנ"ל וכלי מעשים גומרין כמו שנתבאר אצלינו במקום אחר. וכשאין עמה מלאכה שהיא הלב סופה בטלה כנ"ל שאינה עומדת לעד. [וזה גם כן מה שאמרו (אבות שם) טוב תורה עם דרך ארץ. פירוש דרך ארץ היא היראה כמו שכתוב והארץ נתן לבני אדם וכמו שכתוב (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שזה נתן לבני אדם. וזהו דרך ארץ ודרך גבר בעלמא הדין ויגיעת שניהם משכחת עון כנ"ל. וכמו שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) נצחו [בטבע תולדתו שנוטה במדה זו להיטב] מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים. שהוא ההכרה הברורה מעול מלך והוא עבדו ומתיירא ממנו. ותורה קודמת ואחריה היראה ואחריהן יזכור יום המיתה היא בקשת הסיוע מהשם יתברך כשרואה שיגע ולא מצא התועלת לזה לעורר רחמי שמים עליו שמן השמים ירחמו ויעזרוהו. והוא על ידי זכירת יום המיתה שהנפש נפרדת מן הגוף ועולה למקורה ומתאחדת עם המקור וכידוע מהבעל שם טוב כי המתקת הדינים הוא על ידי ביטול נפשו למקורה. דשם היא תרעא דחירו ואין כאן מקומו בביאור זה]. ולפיכך חכמת נשים היא בלב משכן היראה המשלמת החסרון זהו עיקר חכמתן שמשתוקקת להשלמת חסרונם כמו שנתבאר לעיל אבל אינן לומדות תורה שהיא חכמה שבראש:

ולכן אמרו בפרק הבא על יבימתו (ס"ב:) כל מי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה ברכה טובה ואחר כך הוסיפו עוד תורה חומה שלום. והם ג' נגד ג' אשר בחסרון האשה יראת ד' שלשתם חסרים. ואמר בראשונה חסרון דמעלה בלא שמחה הוא חסרון מעלת התורה כמו שכתוב פקודי ד' ישרים משמחי לב רק כשישרים. והישרות בלב כמו שכתוב ביושר לבב ואז משמחי לב אבל בלאו הכי אין השמחה נמשכת מן התורה והיינו שאין מעלת התורה אצלו בשלימות. ואחר כך הוסיף עוד דאין תורה כלל וכמו שכתוב ביבמות (ק"ד ב') כל האומר כו' אף תורה אין לו. ובלא ברכה הוא מקביל נגד בלא חומה שהוא מעצור למדות רעות ותאות וכמו שכתוב בריש פרק כל היד ונאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. ונגדו בלא ברכה היא על חסרון שלימות מעלת היראה [כנ"ל על בלא שמחה נגד בלא תורה] כי ברכה ענינו בפועל ממש שזה נראה לעין גשמי ומה שאינו עדיין בכח הלב רק במחשבה שבמוח זה נראה לעין רוחני כמו שאמרו חז"ל הכל בידי שמים, שייך לכך שם ברכה ורבוי דזה שייך רק כשיש מעשה האדם כמו שכתוב בזוהר (ח"ב פ"ז) באלישע וכמו שכתוב יוסף עליכם ככם דייקא ככם. וז"ש בהזהב (נ"ט.) אין הברכה מצויה אלא בשביל אשתו כידוע ברכה מלשון בריכה ומעין מים שהוא שלימות הברכה ששלימותה הוא כאשר יהיה נהרא מכיפיה מיברך (שבת ס"ה:) עד אין קץ ואין פוסק לעולם ומקור מים לא יכזבו מימיו. וכן הלב מקור החיים ומקור הוא שלימות הברכה. וזהו הסמיכות יהיה מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך כמו שכתוב בע"ז (י"ט ב') אשרי שעושה תשובה כשהוא איש זהו אשת נעורים. ובלא טובה נגד בלא שלום על שלימות המעשים בלא טובה על העדר תיקונם בתוספות ורבוי [וכדשז"ל בנדרים (נ':) על אבותינו אמרו נשינו טובה כמו שכתוב עושה שלום ובורא רע. [כי רע הוא רע לבריות כידוע וכמו שכתוב בזוהר ושלום הוא היפוכו וזהו עמוד גמילות חסדים] והוא על החסרון כמו שכתוב אין שלום בעצמי מפני חטאתי. וזה שכתוב בשילהי עוצקין דכלי מחזיק ברכה שהוא הוספת החיים שבלב ביראת ד' כנ"ל אינו אלא השלום בעצמיו של אדם. כשאינו חסר המדות ושלימות המעשים על כל פנים אין בו חסרון אז יוכל להחזיק ברכה מהכרת הנוכח של השם יתברך וכי יפול לא יוטל וגו' שגם בעת הנפילה שהוא לצורך תוספות ברכה כידוע ד' לא יעזבנו בידו. והוא קל כשאינו חסר במדות ומעשים. וגם טוב הוא היפך רע כמו שכתוב (תענית ל"א.) דלא מוסיף יאסף תקבריה אמיה. ועל ידי היראת שמים יסלק המעשה שאין בה תוספות קדושה ויזכך עצמו עד שכל מעשיו יהיה בלתי לד' לבדו וכמו שכתוב בכל דרכיך דעהו ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וזה שכתוב ותזנח משלום נפשי על ידי החטא [ורז"ל דרשו בפרק במה מדליקין (כ"ה:) הדלקת הנר שהוא הגנת והרחקת הנזק באישון לילה ואפילה שנכשל בחשיכה וכמו שכתוב בסוטה (כ"א א') דעל ידי הנר ניצל ונר מצוה ע"ש] נשיתי טובה הוספות מעלות ויתירות זה כבר שכח מאחר שעוד הוא חסר. וזה שדרשוהו בפרק במה מדליקין שם על הרחיצה שהוא הוספת תענוג:

ועל זה איתא גם כן בשילהי תענית אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ובכתובות (נ"ט:) הוסיפו אין אשה אלא לתכשיטין. והיינו כי ג' השלימות גם שלשתן תלויות בלב כנ"ל ובאשה יראת ד'. והיופי היא תענוג לבעל אבל אין היא רואה את עצמה וזהו שלימות התורה שיראת ד' הוא אוצרו של תורה כמו שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א.) ואשה דומה לאוצר וכמו שכתוב בהרואה (ס"א.) וכפי יופי ובהירות היראה כך יתרון העונג בתורה שמשיג בחכמתו עונג רב כמו שכתוב מתוקים מדבש וגו'. ותכשיטין הם תענוג עצמה שהיא עצמה מתענגת בהם וכמו שכתוב בפרק במה אשה (נ"ט:) דשלפה ומחוויא שמתפארת בהם והוא שלימות היראה ובינת הלב עצמה. ולבנים היינו תולדותיהם שהיא שלימות המעשים כנ"ל. ומה שכתוב הנושא אשה כו' שנכנס במפתח החיצון דיראה קודם וכנ"ל. ועיין בפרק קמא דקדושין (כ"ט ב') יש בזה פלוגתא אם ישא אשה ואחר כך ילמוד או להיפך וקאמר ולא פליגי הא לן והא להו ע"ש ברש"י ותוספות ב' פירושים. וי"ל לדברי שניהם והיינו כמו שכתוב בברכות (ל"ב:) בחסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות ביום לכוון את לבם למקום בתפלתן שהוא עבודה שבלב כמו שכתוב בריש תענית והיינו היראה כמש"ל. ולכן אמר רבן גמליאל (ברכות ל"ד:) דעבד לפני המלך יכול לפעול בתפלתו יותר שזהו מענינו. וקאמר שם מתוך שחסידים הן תורתם מתקיימת אף שעשו תורתן ארעי. רק על דרך שאמרו באברהם אבינו (בראשית רבה פרשה ס"א) ב' כליותיו כב' מעיינות ונובעת תורה וזה רק מתוך שחסידים ביותר עד שאינם צריכין להתעוררות היראה על ידי החכמה כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ב' מיסודי התורה. רק הגיע למדרגת שלבן ברשותן והיינו שלבו חלל בקרבו מדרגת דוד המלך ע"ה (ב"ב י"ז.) דקרי לנפשיה חסיד בעבור כן שזהו גדר החסידות להיות לבו חלל שהרגו ליצר הרע (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) ואינו מתאוה עוד לשום תאוה מעניני העולם זולת מה שרצון השם יתברך כמו שכתוב (זוה"ק ח"ג רכ"ב:) איזהו חסיד המתחסד עם קונו. ואז אין צריך התעוררות ללב על ידי החכמה. כענין התפלה בצפרא שזכר בזוהר חדש פרשת נח יהי רצון מלפניך שיהיה לבי נכון ומסור בידי כו' והיא אותה התפלה בפרק היה קורא (ט"ז:) ונשכים ונמצא יחול לבבינו כו' היינו שמיד בקומו משנתו בלי שום התעוררות והתבוננות מצד החכמה ימצא הלב מתאוה ליראת שמים ולבו מסור בידו. ואז טועם מעין עולם הבא שאין שם מקום להשתדלות מבני אדם באתערותא דלתתא. והיראה עיקרו התורה נמשכת ממנה כמו שכתוב כי ברא ד' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר ולעתיד התורה תהיה נובעות מכליות דוגמת אברהם אבינו והלב קודם לכליות שהיראה קודמת לה וכן עשו חסידים הראשונים היראה עיקר:

זה השלימות הגמור כמו שכתוב בברכות (ה' ב') גבי אבא בנימין שנצטער על תפלתו סמוך למטתו ע"ש ברש"י שלא ילמוד קודם. ומה נצטער והוא דבר נקל לכאורה לעשות אבל רצה לומר שבקש להגיע למדרגה זו שישכים וימצא לבו נכון ומסור בידו בהכרת הנוכח ומוכן תיכף לילך להתפלל, וידע לפני מי הוא עומד ולא יצטרך להכנה והתעוררות על ידי הלמוד מקודם. שלכן תקנו חכמים לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועיין ברש"י ריש ברכות בשם הירושלמי דגם קריאת שמע דערבית בתפילת ערבית כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר תורה, והיה מצטער להגיע למעלת החסידים הראשונים כנזכר שלא יצטרך לזה, ואמר אחר כך על מטתו שתהא בין צפון לדרום פירוש מטתו הוא כח ועסק ההולדה למעשה לפועל, והיה בין צפון לדרום כמו שכתוב ב"ב (כ"ה:) להעשיר יצפון להחכים ידרים פירוש כי איתא בנדרים (ל"ח:) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. רצה לומר שלימות ג' כחות הנזכר לעיל שבאדם חכם במוח וגבור בגבורת הלב וכמו שכתוב (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו והוא על ידי היראת שמים שהוא מעצור לרוחו כנ"ל. [והרוח הוא בלב כמו שכתוב במקום אחר מענין ג' כחות נפש רוח נשמה שבאדם] ומשכן היצר הוא במפתחי הלב כמו שכתבו בהרואה (ס"א.) ולפיכך עיקר הגבורה הוא גבורת הלב. וככמו שפירש רש"י בריש פרק אין דורשין (י"ב.) וכמו שכתוב בסוטה (מ"ד א') רך הלבב מעבירות שבידו. ועשיר במעשים כמו שכתוב בויקרא רבא (פכ"ב) על אוהב כסף כו' אוהב מצות לא ישבע כו'. ואיזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד) [ובפ' ב"מ (כ"ה:) שינוי הלשון ואמרו שם איזהו עשיר שיש לו נחת רוח בעשרו] היינו כמש"ל דשלימות המעשים הוא בידו של מקום ועני או עשיר קאמר בתחלת היצירה ולפיכך אל תבקש גדולות רק מסתפק במה שחלק לו ד'. [וטעם השמח נגד החכמה כמש"ל על בלא שמחה שהשמחה נמשך מן החכמה. וטעם נחת רוח בלב כמש"ל דהרוח בלב ושם הוא משכן הבחירה לככן אמר בעשרו מה שאין כן בחכמה אמר בחלקו שחלק לו ד' ואין כאן מקום להאריך עוד]:

וטעם שגמר המעשה ביד השם יתברך להורות מהשכתוב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי וגו' שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. פירוש כחי הוא במוח [וזהו פירוש כל אשר וגו' בכחך עשה כידוע] כידוע חכמה היא אותיות כ"ח מ"ה שהוא דבר שהיא בכח לגמרי ואין בו שום יציאה לפועל.[כמו הלב ששיך בו דבור כנ"ל ושייך בו קצת יציאה לפועל לענין שנרגש לעצמו עכמה פעמים] וזהו כח המקיים כענין ואתה מחי' את כולם ואין כאן מקום להאריך בזה. ועוצם ידי היא גבורת הלב שהוא עצמה וגבורה כנ"ל. ומיוחס ליד כי היד כולל האדם כמו שכתוב בריש פרק קמא דשבת (ה'.) ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. וד' על ד' היא שיעור מקומו של אדם כמו שכתוב במי שאחזו (ס"ח:) משח ארבע גרמידי כו' ובב"מ (י'.) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. וכן הלב מקור חיי האדם וכוללו [וכן הזרועות נמשכות מן כלב כנודע] ויחשוב האדם שמעשיו הטובים הוא מצד חכמתו ובינתו להתגבר על יצרו. רק צריך לידע כי הוא הנותן כו' שאלמלא הקב"ה עוזרו אי אתה יכול לו (סוכה נ"ב.) אף אחר ההשתדלות. וגם נותן הכח שהוא החכמה כנ"ל הוא גם כן השם יתברך שנותן לך הכח הזה לעשות חיל במצות ומעשים טובים. והיינו שההתחלה גם כן ממנו [וכמש"ל על הכל בידי שמים כי נותן התורה הוא השם יתברך] כי היראה והתורה נמשכים לעולם זה מזה וכמש"ל על אם אין תורה כו'. ומי הוא המתחיל מאין נצמח ההתחלה ומקור המחשבה והמולידה במוח ולב ומחברם יחד. זהו גם כן הו"א [שהמלה הזו רומזות על מקור המחשבה כידוע ומתבאר אצלינו במקום אחר ביאור ג' מלות אני אתה הוא] המעורר ומוליד המחשבה במוח שהוא הכח והוא ראשון והעד שגם הוא אחרון גם כן בגמר המעשה וידוע כי סוף מעשה במחשבה תחלה:

והנה האדם עולם קטן והעולם הגדול גם הוא דוגמתו. ורוח מזרח בעולם הוא התחלת זריחת האור והוא ההתחלה מהשם יתברך שמוציא חמה ואור המאיר מנרתיקו על פני תבל. וכל פינות שהוא פונה לימין שהוא דרום שהוא מעלה רביבים כמו שכתוב בפ' לא יחפור (כ"ה:) וזהו חכמת התורה כמו שכתוב יערוף כמטר לקחי כרביבים וגו'. ולכך איתא שם בפרק לא יחפור משחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שהוא אחד מן הקללות ואבדה חכמת חכמיו וכמו שכתוב שילהי סוטה משחרב בית המקדש שרו חכימיא כו' כי מציון תצא תורה ודבר ד' זו הלכה מירושלים. ולכן אצל מאמר דאין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח'.) איתא משחרב בית המקדש. ולא אצל מאמר דאוצר של יראת שמים בפ' במה מדליקין (ל"א.) כי לתורה יש שייכות לבית המקדש כנ"ל [וסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית ומשם תורה יוצאת] לפי שהיא מהשם יתברך ובכלל הכל בידי שמים כמו שנתבאר לעיל. לכן תלוי הקרבת השם יתברך אל האדם על ידי בית המקדש ואז היתה מקור החכמה הנתונה מהשם יתברך במקום השראת השכינה שהיא המקדש וירושלים. שמצד משכן השם יתברך בתחתונים על ידי זה נמשך החכמה והתורה שהיא מן העליונים לבני אדם וכמו שכתוב אורייתא וקודשא בריך הוא חד ובמדרש (ויקרא רבה פ"ל) כאלו אותי אתם לוקחים. ולכך כשחרב נתמעט החכמה. ולכך אין למשכן השם יתברך עוד מקום בעולם אלא הד' אמות של הלכה מצד החכמה. אבל מצד היראה אין לו תפיסה במקום כי התפיסה במקום הוא מצד האדם כנ"ל והיראה שבלב קרוי אוצר. ולזה אמרו ד' אמות של אדם כי משכן השם יתברך בתחתונים זה נתפס במקום כמדת התחתונים. אבל היראה היא אדרבה מצד רוממות השם יתברך ושהוא מתנשא מן התחתונים הרי אינו נתפס במקום רק באוצר זה של יראת שמים. ומן הצד הזה במה שהוא מתרומם ומתנשא אין שייך לבית המקדש כי ענין בית המקדש הוא מצד ענותנותו ששוכן בתחתונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל דאם אין כו' והא בהא תליא תורה ויראה והבן זה:

ואחר כך רוח מערבי נגד הלב כמו שכתוב במשנה פרק תפילת השחר (כ"ח:) יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים כמו שכתוב בזוהר דהלב מכוון כנגד בית קדשי הקדשים ששם השראת השכינה כי עיקר היראה על ידי הכרת שויתי וגו' כמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים. [ואף על פי שנתבאר לעיל דיראה היא היפך בית המקדש מכל מקום מבית המקדש נלמד היראה וכמו שכתוב במעשר שני למען תלמד ליראה וגו' ומן התורה בא גם כן ליראה שבלב כמו שנתבאר לעיל וכמו שכתוב בהג"ה דריש אורח חיים הנזכר לעיל. ובית קדשי הקדשים הוא הכח שבבית המקדש להוליד היראה כמו שכתוב מה נורא המקום הזה וגו' וכמו שאמרו ז"ל (יבמות ו':) איזהו מורא מקדש כו'] ושם הוא שקיעת האור היוצא לעולם שיהיה העולם משתמש בו ובכאן הוא נשקע שנשלם ההשתדלות שביד האדם. ומתחיל גמר המעשה שהיא ביד השם יתברך שהיא מדת לילה שאין העבודה בו רק למשמר וכמו שכתבי במקום אחר וזהו רוח צפונית שאז"ל (ב"ב כ"ה:) שהיא פתוחה ומי שאומר שהוא אלוק' יבוא ויגדירנה. היינו כמו שכתוב שגמר המעשה הוא לעד על שהוא ראשון [שהזריחה כבר היא גדורה ואינה ניכרת לאדם והחכמה והבינה הם נראים לאדם והמוח ולב הם מקומות המקיפים להם. וההתחלה גם כן גדורה באיש הישראלי בטבע תולדתו ועל פי התורה המגדירתו אבל רוח צפונית אין לו שום הגדרה מצד האדם רק בידו של הקב"ה] שהגדר הוא המקיף לאיזו דבר שלא יתפשט הלאה מגבולה וזה רצונו. ומי שיאמר שהוא אלוק' פירוש בעל הכחות כולם יבוא ויגדור רוח זו שגם המעשים יהיו בידו לעשות כל דבר כרצונו. וזה מה שאינו. וניכר לכל כי היא ביד השם יתברך ולכך מצפון תפתח הרעה כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה להעניש (קדושין מ'.) אלא על המעשה ומצפון זהב יאתה עשירות במעשים כנ"ל לכך הרוצה להעשיר יצפין (ב"ב שם). וכשתפלתו סמוך למטתו דאז היראה קודם לחכמה. אז גמר המעשה נמשך מן החכמה שהוא גם כן קרוי בידי שמים כנ"ל רצה לומר שהכל בידי שמים ואין עוד מקום לבחירת לבו. רק מעין עולם הבא שלבו חלל בקרבו וכנ"ל ואין היראה אמצעית בין החכמה לגמר המעשה רק אדרבה קודמת לה כנ"ל. וזה מטתו וכח הולדה היא בין צפון לדרום ולא המערב שבנתיים והבן זה. אז אין אשתו מפלת נפלים פירוש שבטוח שהק"ה עוזרו בגמר המעשה וכמו שכתבתי לעיל על וד' עמו שהלכה כמותו וזה מדרגת דוד המלך ע"ה כמו שנתבאר לעיל. [וכמו ששמעתי בארוכה על פסוק ובתבונת כפיו ינחם שבית דוד שמעשה ידיהם כוננה עליהם]:

והווין לו בנים זכרים כמו שכתוב בהמפלת (ל"א.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. פירוש זכר שהלידה הגונה ושלימה וכמו שכתוב בב"ב (ט"ז:) אשרי מי שבניו זכרים כי יש בתולדות המעשים טובים ב' פנים וכמו שכתוב בפרק במה אשה (ס"ג.) העושה מצוה כמאמרה שמע מינה שיש שאינה כמאמרה. ופירוש כמאמרה שהוא שלימה מצד החכמה שהוא כמאמר השם יתברך על ציוויה שלא היתה הכוונה על המצוה הגולמית במעשה שזה מצד האדם הגולמי וגופני. אבל מצד מאמרה המכוון בה ברמיזתה מצד החכמה להודיע כי ד' אחד ושמו אחד אשר זהו מטרת כל המצות ואליה יסובון, תולדה זכר כמו שכתוב בנדה (ל"א:) זה בא וככרו עמו שהככר הוא המקיים ונותן חיים, וחיות המצוה הוא כאשר שלימה מצד החכמה שהוא מדרגת האיש כמו שנתבאר לעיל. ובן חכם רצה לומר שהתולדה מצד החכמה ישמח אב שניתוסף על ידי המעשה חכמה במוח וזה ברא [דוקא כשהוא בשלימות כנ"ל ולא בת] מזכה אבא (סנהדרין ק"ד.) ועל ידי כן חוזר ומתעורר במוח ולב לעשות מצות וזהו שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד.) ושאינה כמאמרה רצה לומר מצוה גולמית שעושה רק גולם המעשה לקיים רצון ד' מצד היראה שבלב וזה נקיבה באה [וכנודע מטעם האר"י ז"ל דתפלה אחת ראויה מעלה עמה כמה תפלות הנדחות. וכן מצוה אחת שעושה מצד החכמה מעלה עמה כמה [דנושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקים בספוקייהו (יבמות ס"ה.)] מצות שאינם מצד החכמה ואין להם חיות בפני עצמם] רק נשי זכיין על ידי גוברייהו ואשה מתברכת בכלל האיש כמו שכתוב בברכות. ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות כמו שכתוב בב"ב (שם) כי אם יעשה הכל מצד החכמה יבוא לבטל כל מעשה המצות בפועל. ובריאת השם יתברך העולם היה שיצאו הדברים לפועל במעשה שזהו תכלית הבריאה בעולם גולמי ואדם הגופני. וזהו רק על ידי הנקבה שרצה לומר מצוה הגולמית כי אם יהיה המעשים רק מצד החכמה אי אפשר שיהיה גולמי המעשים נראים ברורים בפועל מכוונים כמו שכתוב (ברכות ס"ג:) בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה. ואיתא בנזיר (כ"ג.) גדולה עבירה לשמה וכן מצינו בזוהר דחנוך תופר מנעלים ובכל תפירה כו' ע"ש. וכן האבות היו רועי צאן מסתמא לא היה מעשים ריקים כמו שכתב הרמב"ם בסוף ספרו מורה נבוכים, רק שהיה טובים מצד החכמה אבל גולם המעשה לא היה ניכר בבירור טובן. ואשרי מי שבניו זכרים אבל אי אפשר לעולם בלא נקבות שגם הם צורך לעולם שעל ידי רביה [פירש התרבות נפשות המכירים את ד' ועוזו ופרסום אלקותו בתחתונים הגופניים] באה לעולם על ידי שניהם דוקא צריך תולדה מעשה גולמית שהיא ברורה לעין כל למעשה טובה הנמשכת אחר רצון ד' כפי גולמה. וכמו שכתוב (נדה מ"ה:) ויבן שנתן בה בינה יתירה. ופי' בינה הוא דבר הברור כמש"ל. וכמו שכתוב בהפועלים (פ"ד.) שופרך לנשי כי יופי הגולם מיוחד לנשים ולא לאנשים. וכמו ששמעתי גם כן שעל הרוב מה שהוא תאוה לעינים כמצד החכמה שמיוחס לעין כמש"ל אינו נחמד למראה עיני בני אדם. וכמו שכתוב (תענית ז'.) חכמה מפוארה בכלי מכוערה ואי הוו סני במראה הגולם היה גמירי טפי:

תוכן העניינים

דובר צדק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה