דבש תמר - ב (ראש)· רבי דוד טיטלבוים
מסכת חולין
פרק ראשון
רא"ש סי' יד מעדני יום טוב ד"ה דאינו מומחין לא שכיח דנהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ מיעוטא דאין מומחין שכיח טובא. דבדי חמודות ד"ה ואי לא בדיק הסכין כו' ואם לא עשאן פסול אפי' דיעבד ומדקאמרי דאי לא עשאם משמע דהבדיקה. רא"ש סי' כד מעדני יום טוב ד"ה ותמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל הך דרבינא כו' סמוך לסה"ד ולי נראה דמש"ה פסק כלישנא קמא לפי שהוא סתמא דגמרא נ"ב וגם רב אשי סבר כלישנא קמא ע' רש"י ורש"א ורש"ל. סי' כה דברי חמודות ד"ה השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנים נ"ב וגם איכא צער בעלי חיים:
פרק שני
רא"ש סי' י דברי חמודות ד"ה פסולה דיותר יש לתלות ולומר דנשמטה מחיי העוף ע"י שאנסה עצמה. סי' יא מעיו"ט ד"ה וממתין לה עד שתצא נפשה בפ"ג דביצה סי' ד לענין בהמה מסוכנת:
פרק שלישי
מעיו"ט סי' ג ד"ה לספק דרוסה דאף ודאי דרוסה יש לו בדיקה. סי' יא מעיו"ט ד"ה חייתא דמתנח כו' סמוך לסה"ד לפי שסובר דסימנא דרשב"נ לאו להכי אתא למיתב סימנא אלא דהלכתא כלישנא בתרא וכדפרישית:
סי' טז ברא"ש וה"מ מגואי אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא:
סי' כב דברי חמודות ד"ה אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה שאם כל גג האומה מהשלמת האונות ולמעלה דבוק בשדרה כו':
סי' לב דברי חמודות ד"ה והר"ר יונה ז"ל כתב דברובו אבל הר"נ פי' ג"כ לעיל ברובו לא מתסר אא"כ ניקב רובו:
סי' לד דברי חמודות ד"ה קורט דם כיון שהעלתה חלודה יש הוכחה דזה ימים עברה שני הצדדים:
א"נ האי חלודה אם נמצאת סביבות פי הנקב:
סי' לט מעיו"ט ד"ה אינו דורס עיין בד"ח סוף סעיף רטו:
סי' מב ד"ח ד"ה ניטל לחי התחתון והלשון אצל המפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנים:
ד"ה עד דמיעכול עכולי אמנם אם מצאה שמוטה לאחר שחיטה ואין ידוע אם בשעת שחיטה או לאחר שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת:
סי' מו ד"ה בידי שמים והכי קי"ל ע"כ נ"ב ע' לחם משנה פ"ח הל' ט:
סי' מט רא"ש ירוקין פסולין. ויש לברר ספיקא זו מהא דאמר ריב"ל כבד שהוריקה:
ורואין אנו אותם שלא נשתנו ומאחר ששלטה:
סי' ד"ח ד"ה שמוטת ירך בבהמה טריפה ומכיון שלא הזכירו חכמים פיסול דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה אלא סי' נה ד"ה כשרה והא דאמר לעיל דף כט במוקצה לעבודת כוכבים דנעשה מוקצה הוא דאסור אבל כשיאכלוה כרשיני עבודת כוכבים דלאו מוקצה הוא לא אלא תנא:
סי' נח מעיו"ט ד"ה משום דתלת סימנים הדרי בי"ט עופות כו' בגמ' דף סג מסקינן דכ' כתיבי בפרשת ויקרא כתיב בהו למינה למינו למינהו למינה הרי כאן כ"ד:
סי' נט מעדיו"ט ד"ה אמר אמימר הלכתא סמוך לסה"ד עכ"ל הר"ן נ"ב לפי שיטת הרמבר"י לא זכיתי להבין שאלת רב אשי ותשובת אמימר. סי' סא מעדיו"ט ד"ה לוקחים ביצים בכל מקום אלא לפי שהרמב"ם לא כתב מן הכותים נ"ב בתוספתא מקור הברייתא זאת ואין שם השתי תיבות מן הכותים. סי' סב מעדיו"ט ד"ה פירש בערוך כגון שהכה את התרנגולת כו' ועוד דבתוספתא תני להו בתרתי דתני ביצים טהורות ששלקן כו' והדר תני גיעולי ביצים וכו'. סי' סח ד"ח לא לישפי אינש שיכרא כו' שמצויין בהם תולעים ומכאן למד הרמב"ם שאם לא סננן שרי שהרי אין לחוש שפירשו:
מעי"ט ד"ה ופירשו התוספות כו' ולא פליגי במידי אמאי תני טעמא דמרבה בורות שיחין ומערות להתירא לפי שהם עצורים:
פרק רביעי
מעיו"ט סי' ה ד"ה ונראה דאית ליה שפיר הא דרבא וכו' כיון דהחצי הגוף של ולד הבא מכח אביו (ב"ח) לא נשחט כלל ע"כ נ"ב אמת כי החצי הגוף הבא מכח אביו לא נשחט כלל אבל אחר שהחצי הזאת מותר בלא שחיטה והחצי הצריך שחיטה שוחט שייך מאד להתיר כולה ע"כ מסביר לנו רש"י בטוב טעם הלא אינו מותר בלא שחיטה החצי רק מפני שנשחטה כבר ע"י אם אם אביו ועתה בא לשחוט החצי השנית לא מצטרפין מפני השהייה שהיה ביניהם ודברי רש"י אינם מגומגמים אבל המה שרירים וקיימים:
ד"ח (נשמט וצ"ל קודם הפרק ד) ד"ח ד"ה גרסינן בגמ' בעי רבא כרכתו בסיב כו' מי מקדש בהא יציאה אחרונה או לא הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ק נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא עכ"ל רש"י:
ותו גרס בגמ' בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי הרחם ותלו ליה בצואריה מאי:
(ע"כ ההשמטה). סי' ו ד"ח ד"ה כל מעשה דתמיה מדכר כו'. שרב שרירא גאון אבי רב האי גאון שהיו לו שני בני פקועות. סי' ז מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין וכן שניטל:
מעיו"ט ד"ה הא בארכובה עצמה טרפה וראיתי לרבינו אבי העזרי שכתב בספרו וז"ל בין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן ונקרא קופץ התחתון ובלשון משנה בבכורות ערקוב (וע' תי"ט) והיינו ארכובה:
סי' ח נשבר העצם וכו' פרש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה רוב הקיפו (וע"ש):
ד"ח ד"ה אבר אסור. והשיב דהיינו ספיקא דידי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד לא גרע:
פרק חמישי
סי' ה ת"ש ושנים הנותרים אסור לשוחטן כו' וצריך לחלק ולומר דדוקא בדבר איסור החמירו אבל הכא נ"ב וכן מחלק נמי הים של שלמה:
שם ברא"ש ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות ואפשר שהתנא קמא לא דבר בפירוש במוכר בעי"ט דוקא נ"ב ולענ"ד נוכל לפרש דברי ת"ק במוכר בעי"ט דוקא וגם ר' יהודה בא לפרש דוקא דברי ת"ק ובכל זאת נצא ממצר פי' הרמב"ם ונעמוד במרחב בפי' רש"י כי זאת מובן אשר בשעה שמוכר הראשונה אינו צריך להודיע כי מה יודיע ונמצא קאי דברי הת"ק שבשעה שמוכר השניה צריך להודיע ללוקח היינו כשמכר השניה בארבעה עיו"ט הללו אז צריך להודיע ללוקח שכבר מכר הראשונה ויכול להיות מתי שמכרה לראשונה אם היום או אתמול או שלשום תמיד צריך להודיעו בשעה שמוכר השנית בעיו"ט שכבר מכר הראשונה וע"ז בא ר' יהודה לפרש שההודעה תלוי ג"כ בזמן מכירת הראשונה אם מכרה גם כן באותו יום אז צריך להודיעו ללוקח השניה אבל אם מכר לראשונה אתמול אינו צריך להודיע ללוקח השניה ממכירת הראשונה כלל:
פרק ששי
סי' י (אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו) מאי דליתא בגמ' ורי"ף הקפתי ובמקומו איתא במאי קמיפלגי. ד"ח ד"ה לאפוקי עפר המדבר מדאמרינן בס"פ אלו עוברין דמתונתא (לאו) בר זריעה הוא ע"ש דף מז: בגמ' וע' בב"י והגהת מהרל"ח:
פרק שביעי
מעיו"ט סי' ז ד"ה לפי שהקרום מפסיק כו' תמה אני גדולה מזו שהקדרה מפסיק והוא עצם הגלגולת נ"ב וענ"ד איני מבין שמתהלל בגדולה מזו עם העצם שהוא הפסק אמיץ וחזק יותר מהקרום א"כ אין ראייתו של הרא"ש מרישא לחוטין שביד ראיה כלל כי בראש מפסיק העצם ע"כ רישא גופיה שרי אבל בחוטין שביד שהוא רק קרום עב ולא עצם שיפסיק ע"כ נ"ל כי העצם אינו מקיף כל המוח כמו הקרום ע"כ מדויק לשון הרא"ש לפי שהקרום וגם הר"נ קורא להקרום קדרה שהמוח אינו נראה חוץ ממנו כאלו מונח בקדרה וע"כ אידך בישרא שרי ומה שכתב הר"נ ד"ה רישא בכיבשא ויש לחוש למוח שבתוכו וכו' מפני עצם הקדירה היינו לאסור המוח שבתוך הקדירה כשמניח רישא בכבשא אצדדין ושם ישנו לעצם המוח והדם מקוו קוו לשם ומפסיק העצם:
סי' ח ד"ח ד"ה ונראה דמדאורייתא כו' חדא דחלב אמר רחמנא כו' אבל הרמב"ם אסר להו משום דם נ"ב תמה אני הלא לשון הרא"ש כלשון הגמ' ועל פרש"י כתב המגיד ואין לשון הגמ' מתיישב לזה וכן אין מתיישב לשון הרא"ש כרש"י כי מתחלה אומר חוטין שבעוקץ אסורין ואח"כ חמשה חוטי איכא בכפלי ואם הן הם חוטין שבעוקץ היה לו לומר וחמשה חוטי איכא בו ואם כן אם גם לשון הרא"ש אינו מתיישב כפרש"י הלא יש לאל ידינו לפרש בו כפי' הרמב"ם שחוטי העוקץ הוא דבר בעצמו והוא אסור משום דמא וחמשה חוטי איכא בכפלי הוא דבר בפני עצמו ואסור משום חלב וגם ראשית הלשון בד"ח מגומגם מאד שמציין דבריו על ד"ה ונראה דמדאורייתא שקאי על החמשה חוטין שבכפלי ועל זה אומר אבל הרמב"ם אסר להו משום דם ובאמת גם הרמב"ם אסר להו משום חלב רק חוטין שבעוקץ אוסר משום דם ועל חוטין שבעוקץ היה לו לד"ח לציין דבריו ולומר אבל הרמב"ם אוסר אותן משום דם:
מעי"ט ד"ה תלתא משום תרבא ואין חייבין עליהן כמו בחוטי העוקץ דלעיל יב"י:
ד"ה דידא ודלועא משום דמא ולפיכך כיון שהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל שני חוטין הללו:
סי' יב האי אומצא דאסמיק הוא נחליי אסור פרש"י מוהל היוצא ממנו כשחתכו ולא גרסינן הוא ולא נהירא דהיכי דמי נ"ב הן הם דברי ר"י בתוס' ד"ה אסמיק פסחים עד ע"ב ע"ש ותבין בטוב דברי הרא"ש כי הלשון משונה מעט בכאן מבשם:
סי' טו ד"ח ד"ה ובלבד שיסיר הטלפים כו'. דהתם המקום דחוק מלצאת אבל רגלים מונחים דרך ארכן:
ד"ה שנמצא אחריו חלב כו' חלב אמרה תורה ולא חוטין ואי היו החוטין בכלל היו אומרים בגמ' כן לרבותא כצ"ל (מ"מ):
סי' יז סמוך לסוף הסימן דכשרה היא אבל חתוכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד נ"ב בכאן שייך הגה"ה מן אע"ג עד סופו:
סי' כה מעי"ט ד"ה מדפריך נפל לקדירה כו' והא דלא דייק ממאי דפריך עלה נפל לקדירה כו':
סי' כז ד"ח ציון (קיח) סמוך לסופו ואם אינו יכול לבררו מותר רק בשרץ אסור כדלקמן סי' לה סעיף קמט:
סי' לו ד"ח ד"ה כיון שאחר תיקונה ובישולה וכתב מהרא"י וכן נוהגין וטעמא משום שמחוסר מעשה גדול נ"ב ע' ש"כ סי' קא ס"ק ז:
סי' לז ודוקא גיד וחתיכה דהתם התערובות השני מותר משום ספק ספיקא דאימר איתא לאיסורא בתערובות הראשון:
ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד נ"ב כלומר שלא נהנה מהטבעות כולן כאחד ולא הקריב כל הראשים כאחד ותימא על המעי"ט שכאן לא פירש כלום ונטר עד לקמן בסמוך על לשון הרא"ש "שיאכלם" מפרש בסעיף [ג]:
ברא"ש שם ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה נ"ב לכל הדחק הזה צריך רק לפי' הר"ש ע"פ הירושלמי וגם על פי התוספתא לפי' הר"ש אבל לפי' הרמב"ם המשנה ע"פ התוספתא לפי' הרמב"ם רבנן אסרי רק בלא ידע בה תחלה וכשנודע לו הנפילה מתירים ור"ש תמיד להיתר אף בלא ידע בה ופלוגתייהו כדבעי למימר בגמ' שבת קמב ע"א מרווח לנו שהראי' ממשנה פ"ה דתרומות מרבנן שהמה מחלקים בין קודם ידיעה לאחר ידיעה והרמב"ם פוסק כמותם ואעתיק לכל מעיין מה שכתב על גליון הרמב"ם תרומות פ' י"ג הל' ו ד"ה סאה תרומה וע' שם לשון הרמב"ם ולשון הראב"ד כי הם תמצא בכל אתר ואתר ולא אעתיק רק מה שיצא מעטי הראב"ד על הל' ראשית דע קורא נעים כי טעות סופר נמצא כאן כי מתחיל ואומר בההוא פירקא והוא תוספתא פרק חמישי שם הפלוגתא של ת"ק ור' שמעון ואח"כ מסיים בפ"ז דתרומות תוספתא אשר שם לא נמצא כלל אלו ענינים אבל גדולה מזאת מצאתי אשר גם בתוספתא פ' חמישי לא נמצא כזאת סאה תרומה שנפלה למאתים רק סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת והוא סתם תוספתא והוא הת"ק של ר"ש דלעיל מיניה וראיה גדולה לפסק הרמב"ם כשם שערלה שדינו במאתים אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת כן בתרומה שדינו במאה אם נפלה סאה תרומה למאה אם ידע בה ונפלה אחרת מותרת והרמב"ם מפרש שדברי ר"א בר"ש מדמתחיל בד"א שאסור בזמן שלא ידע הלא קאי על ת"ק שאוסר הוא רק בלא ידע אבל בידע מותר ור"ש מתיר אף בלא ידע ופלוגתייהו מפורש שבת קמב וכן תמצא מפורש בפי' המשניות להרמב"ם שמפרש כן וסובר שהתוספתא חולק עם הירושלמי והרמב"ם פוסק כת"ק ורב גובריה שפוסק כחכמים וכן כותב בפי' המשנה ואין הלכה כר' שמעון ונראה, בעליל כי לפני הראב"ד היה תוספתא מוטעת סאה תרומה שנפלה למאתים כי מה ענין מאתים לתרומה אבל בתוספתא שלפנינו איתא ערלה והוא אמיתית. ועתה אעתיק לך גם מה שכתבתי על המשנה ח פרק ה תרומות ע"ש בר"ש עד סוף המשנה ניתי תוספתא ונחזי והנה המשנה הזאת כמו כאן מביא כ"כ התוספתא ומסיים בה עוד כמו שמעתיק הר"ש אמר ר' אלעזר בר"ש בד"א בזמן דלא ידע בה וכל בר בי רב דחד יומא יודע פירושו בד"א שאסור בזמן דלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת שכבר היה לה להעלות ומה שמסיים הר"ש וח"א וכו' אין שם בהתוספתא ונראה בעליל מדמתחיל ר"א בר"ש באיסור קאי על הח"ק מה שאוסר הת"ק רק בלא ידע בה וגם בזה מתיר ר"ש ופלוגתייהו מפורש שבת קמ"ב דת"ק סבר אע"ג דנפלו בזה אחר זה כמאן דנפל בב"א דמי (כיון דלא ידע בה) והא לחמשין נפלה והא לחמשין נפלה ור"ש סבר קמייתא בטל במאה והא תבטל במאה וחד וכן מפרש הרמב"ם התוספתא וכן מפרש בפי' המשנה ומסיים ואין הלכה כר' שמעון וכן פוסק בהלכות כת"ק לחלק בין ידע ללא ידע ועוד ראיה גדולה להרמב"ם שמפרש שהת"ק מחלק בין ידע ללא ידע בה לפי התוספתא כי סמוך לזה המשנה שבתוספתא מביא התוספתא עוד בסתם. סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת לפחות מכן הרי זו אסורה והוא סתם תוספתא והוא דברי חכמים בהם ת"ק של ר' שמעון וכשם שערלה שדינו במאתים מחלק בין ידע בה ללא ידע בה כן מחלק בתרומה שדינו במאה בין ידע בה ללא ידע בה וחולק התוספתא על הירושלמי ופוסק הרמב"ם מהתוספתא נגד הירושלמי וכחכמים נגד ר"ש ולפני הראב"ד היה תוספתא מוטעת שכתב שם סאה תרומה שנפלה למאתים ע"כ מקשה על הרמב"ם מה שמקשה ע"ש אבל התוספתא שלפנינו הגירסא סאה ערלה למאתים ולפי זה לא די שלא קשה על הרמב"ם אך גם ראיה לפירושו בהמשנה ולפסק הלכה שלו כמו שכתבנו ברוך א' ה' ל' ח'. והנה מבואר כי שתי דעות בפי' ראב"ש בתוספתא אחת פי' הרא"ש והר"ש ע"פ הירושלמי שראב"ש מפרש דברי ר' שמעון שמתיר רק בידע וחכמים אוסרין אף בידע והשנית פי' הרמב"ם שאינו הולך אחר הירושלמי ואומר שר"א בר"ש מפרש דברי חכמים שחכמים אוסרין רק בלא ידע ור"ש מתיר אף בלא ידע והבאתי ראיה לרמב"ם מלשון ראבר"ש שמתחיל בד"א בלא ידע משמע שקאי על החכמים ורציתי להביא עוד ראיה מדאיתא שם בתוספתא אצל ערלה במאתים בידע מותר ובלא ידע אסור ש"מ שהם דברי חכמים וכערלה למאתים כן תרומה למאה. והראה לי נכדי הרב הגאון בק"ק קנישין מוהר"ד פא אנס נ"י לדעת לחלק בין ערלה לתרומה שתרומה צריך להרים מה שאין כן ערלה אבל עוד דעה ג' והוא הראב"ד אשר החכמים אוסרין בין לא ידע בין ידע ור"ש מתיר בשתיהן וראבר"ש מכריע ומדבר בעד עצמו ומחלק בין לא ידע לידע ופוסק כחכמים לאיסור בין ידע או לא והאחרונים הולכים אחריו להלכה ולמעשה כהיום הזה:
ברא"ש כדתנן בפ"ה דתרומות ההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאתי לעיל ואף ר' שמעון שמתיר נ"ב גם זאת הוא רק לפי' הירושלמי אבל לפי' הגמ' בבלי שבת קמב ע"א ור"ש סבר קמייתא בטיל במאה והא תיבטל במאה וחד הרי ר"ש מצטרף הראשון שנפל למאה של היתר ונעשה מאה וחד של היתר ויכול להיות שכן הדין אף באיסור דלא בעי הרמה לר"ש אבל די לנו ראיה מחכמים שהרמב"ם פסק כותייהו:
סי' לח אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דרב סבר דמין במינו בכל שהו דוקא בשנתנה בו טעם של איסור אז מיקריא:
ד"ח ד"ה א"צ ששים אלא כנגד הכזית. ומה שכתב הב"י שמתשובה דכ"ט זיתים כו' שהעתקתי בסעיף קפב הכריח:
פרק שמיני
סי' ה ד"ח ד"ה גבינה מותר לאכול בשר. אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפי לגבי אינון דלעילא נ"ב גדי מקולס ונצלה בעורו לקטרג למעלה לפני מדת הדין זה הפירוש מן דרך אמת אשר על הזוהר והוא אומר על או בשעתא ס"א לא גריס מן או עד חדא ולא ידעתי חדא ראשון או שני:
בא"ד לית לן למשבק מימרא או ברייתא מפורשת הקבועה בגמ' שלנו מפני ספר הזהר נ"ב גם בזוהר לא נמצא איסור על עוף אחר גבינה כי הלא ר' ייסא שרי לאכלן יחד וע"ז אמר לו ר"ש אסור לך אבל לא זה אחר זה גם לפי הס"א שהביא הדרך אמת דלא גרסי מן או עד חדא ואולי עד חדא תניינא הלא אינו מחמיר הזוהר כלל אפילו בבשרא דתורא כי רק האי מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא לפי ס"א שאין בהם יותר וכן משמע מזוהר שם וז"ל תאנא במה זכו ד' ח' מ' וע' דאשתזבו מאינון נסיוני אלא בגין דלא אשתאשו במיכליהון אר"י כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו' ותאנא בסתימא דמתניתין מיכלא דההוא רשע בישרא בחלבא הוה וגבינה עם בשרא בר מיכלן אחרנין ודא סליק ליה בפתורי' בכל יומא ודניאל דאסתמר מהאי כד רמו יתיה לגובא דאריותא אשתלי בצולמי' דמאריה ולא שני צולמיה לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריותא מניה ולא חבולהו וכו' ע"ש הרי בפירוש דזכו ד' ח' מ' וע' רק מפני שלא אכלו בבית אותו רשע בשר בחלב ממש יחד:
סי' ח ד"ח ד"ה לשון הב"י. דיש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד ע"כ ולכאורה משמע דלדבריו ממעט כל אלו. מה שהעתיק הב"י מלת עפר לפום ריהטיה לא דק נ"ב הגהת מהרל"ח אומר שתיבת עפר הוא שגגת הדפוס אבל לא יצא הטעות חלילה מהב"י:
סי' יד ד"ח ד"ה אבל לא החזיר הברזא. ודעת רב יהודאי גאון כת"ק:
סי' טז ד"ח ד"ה ולא יתן לחבירו בחפניו. אבל הרמב"ם כתב ברכות פו הל' יג נוטל ידו אחת וצק בזו על זו:
סי' יח מעיו"ט ד"ה נעקר מן העולם. ובפ' עושין פסין דף כא ע"ב אמרינן שעונשו:
ד"ה והשניים מטהרין את הראשונים. ואחר שמים הראשונים מקבלין טומאה מן הידים האיך המים השניים מטהרים המים שעל הידים ולכך צריך שיפסיק בהם כי המים השניים מדיחים את המשטוש. והב"י סי' קסב כתב שהכל בו:
סי' יח ת"ש ד"ה תניא נמי הכי סמוך לסה"ד ואפילו שם לא מקבלי טומאה נ"ב ע' מעי"ט סעי' ה וע' אליהו רבה על המשנה:
סי' כ ד"ח ד"ה הדחה מי לא בעי. והכי איתא בירושלמי הדין דאכיל חוביץ וכו' וכתבתי לעיל סעיף לב ועיין שם מדינים דשייכי להכא:
ד"ה עד שיוסק התנור. ושרי לדברי מי שסובר דדגים אפילו נתבשלו בקערה מותר לאכלם בכותח אלא איכא למימר שאין התנור מתקנח יפה אלא ע"י היסק אי נמי משום דאורחא סי' כה ד"ח ד"ה לא קרעו אינו עובר עליו. כתב הטור די"א דכל החתיכה נ"נ וצריך ששים כנגד כולו:
נשמט ד"ה פי' אף עם בשר. א"כ אף לדידן דמחמירין שלא לנהוג כן מ"מ:
מעיו"ט ד"ה אמאי אסור והא תניא כו' אבל התם שפירש אסור אפילו לא כינסו:
סי' כז ולכך כתב בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלייה מכאן עד ופשיטא ליתא בתוס':
מעיו"ט ד"ה אע"ג דדם שמלחו אין עובר עליו. ובתוספות בדיבור דמא משריק כו' צריך שיתחיל דיבור דם דאורייתא כו' נ"ב כן הוא בספרים שלפנינו:
ד"ה מ"מ מתחלה היה דאורייתא מה שאין אתה מוצא בחלב דשחוטה כלל ויתכן דמה"ט כתב רבינו דקצת משמע:
ד"ה ודלמא התם כבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא. ופירש הרמב"ם דר"ע אמר אפילו המבושלים במי הזרעים וזולתם כשמבשלים תרומה עם חולין:
ד"ח ד"ה כתב הטור אם נמצא הכבד בעוף:
וכתב הב"י סי' עה דמ"ש הטור דבקדירה צריך ס' נראה מפשט דבריו שאפי' דבוק הכבד בעוף ונתבשל עמו בס' נגד הכבד סגי והמרדכי חולק ע"ז שכתב בפ' כ"ה כתב ראבי"ה אם הכבד דבוק בעוף ונתבשל עמו אוסר הכבד כל העוף. ואוסר הכל אא"כ יש ששים של היתר (מהרל"ח). וכתב עוד רמ"א סי' עג סמי' ט שכתב א"ו כלל יז בשם האגודה:
סי' כח ואמר רב נחמן אמר שמואל נ"ב בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר:
מעיו"ט ד"ה כמה יהיר וכן הוא בגמ' וברי"ף הגי' כמה זהיר לפנינו גם ברי"ף יהיר:
סי' לג וכן משמע פרק הקומץ רבה דקאמר טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי ה"א ליבעי מליחה:
(השמטה מסי' לא ד"ח ד"ה ואם פתך בהו דליפתא שרי. דהא בגמ' נקט לישנא דדיעבד נ"ב וע' יש"ש שכתב לפי הגי' שבגמ' ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי הוי לשנא דלכתחלה):
מעיו"ט ד"ה וה"מ דשרי בנאכל מחמת מלחו:
סי' לו מעי"ט ד"ה לא נשאר סה"ד בקיאין בדבר ומותר (ב"ח):
ד"ח ד"ה שמלחן זה עם זה. להניח מלח בכלי אסור וכמדומה שכן הסכימו התוס' סי' לז ד"ח ד"ה בשלמא כל חתיכה מלוחה דעלמא כו'. דאף להאוסר בעובדא דרש"י לקמן סעיף קצז מותר:
סי' מח ד"ח ד"ה מ"מ בשומן הדבק כו'. דהיכא דנמלחה החלחולית מבפנים שאסור:
סי' נב כתב רש"י דחלב נ"ב ברש"י איתא דחלב קרוש והרא"ש מדלגו דס"ל כר"ת שמחלק בין קרוש לצלול (יש"ש סי' קה) וע"ש סי' קז:
מעי"ט ד"ה ולא משמע כן דכשרה שינקה כו' מדאקשינן בגמ' רישא דמתניתין דקתני קיבת העכו"ם ושל נבלה אסורה אסיפא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה:
פרק עשירי
סי' ב ד"ח ד"ה הלכך הלכה כלישנא בתרא דמשמע אין ב"ד מחייבין אותו עכ"ל ולי נראה אי משום:
פרק אחד עשר
סי' ב מעי"ט ד"ה וה"ל כמו מזיק כו' אבל מכל מקום צריך להחזיר לו דמים אפילו הכי הכא מהני שינוי לפוטרו:
פרק שנים עשר
מעי"ט ד"ה שנאמר שלח תשלח:
וכתב ב"י כלומר מפני שהוא נ"ב לשון פי' המשניות להרמב"ם וכן מביא בתי"ט בשם הרמב"ם:
סליקא לה מסכת חולין ישראל במהרה במהרה יהיו עולין: