דבש תמר - א (תורה)· רבי דוד טיטלבוים
חומש שמות
שמות
(א' כ') וייטב א' למילדות ומה היה ההטבה וירב העם (הסכמה ממעשי ה'):
(ג' ד') וירא ה' כי סר לראות וגו' ויאמר אל תדמה בנפשך אשר מפני רחוק מקום אינך רואה לא כן מראות הנביא שוה ברחוק כמו בקרוב וגם מקומך אדמת קודש הוא רק נעליך מפסיקים בינך ובין הקודש של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו ג"כ אדמת קודש הוא (הסכמה ממעשי ה') שם י' ועתה לכה הכן עצמך ואשלחך. כבר כתבתי כי לכה לשון הזמנה ליחיד כמו לכו לרבים נמצא הרבה:
(ד' כ"ה) רש"י ד"ה כי חתן דמים אתה לי כו' הורג אישי אתה לי. נ"ב שם בגמ' פליג רשב"ג ואומר לא למשה רבינו בקש המלאך להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר כי חתן דמים אתה לי צא וראה מי קרוי חתן הוי אומר זה התינוק ע"כ. ובע"ז כ"ז משמע שפיר כותיה דקאמר התם ואבע"א אתי איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה ע' חדושי אגדות (נדרים ל"ב):
(ה' ג') בעה"ט נקרא בגי' שנה. נ"ב דברי בעה"ט אלו שייך לעיל ג' י"ח ושם כתיב נקרה בה' ושפיר בגי' שנה:
שם י"ט ויראו שוטרי בני ישראל אותם את עצמם ברע שיהיו צריכין לאמר לישראל אחיהם לא תגרעו וגו':
שם כ' רש"י ורבותינו דרשו נצבים דתן ואבירם היו נ"ב ופי' נצבים הנצבים פגעו במשה ואהרן (תוס' ורא"ש נדרים ס"ד):
שם כ"ב לתת חרב בידם להרגנו. פי' במה שאמרתם נלכה נזבחה לה' נתתם בזה חרב בידם שיהיה להם פתחון פה להרגנו כי ביום ההוא שאמרתם לו צוה לנוגשים בלתי ליתן תבן ואמר להם לאשר אנחנו צועקים נלכה נזבחה וכן השיב לנו עתה:
וארא
(ו' ה') וגם פי' לבד הקמת הברית אני שמעתי את נאקת ב"י אשר הזידו מצרים עליהם ומעבידים אותם וא' יבקש את הנרדף ובתוך כך ואזכור את בריתי לכן אמור וגו' שם כ"ו הוא אהרן ומשה הנזכר לעיל תולדותם אהרן קודם משה:
שם כ"ז הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן מקדים משה לאהרן כמו שנאמר בסמוך ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך:
(שם ז' ו') ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם כן עשו אי המקרא הזה אומר אלא דרשוני כי לכאורה אין לו הבנה הלא עדיין לא ציוה אותם ומה היה להם לעשות אבל כך פירושו כי מפסוק ז' א' עד ח' הוא ענין אחד הקדמה טרם שהתחילו משה ואהרן לילך אל פרעה ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך וגו' ואני אקשה וגו' וידעו מצרים וגו' ומספר לנו אשר בשעת מעשה אחר שהלכו אל פרעה כל אשר צוה ה' אחר אשר צוה עשו כן משה ואהרן וגם מגיד לנו שנות משה ואהרן אז בראשית דברם אל פרעה ואח"כ מפסוק ח' מתחיל גוף הענין מה שצוה ה' ואחר כל צווי ויעשו כן:
שם ה' ברש"י את ידי יד ממש. נ"ב מפני שפעמים פי' ידי גבורת מפרש כאן ידי ממש לשבר את האוזן שהמכה את חבירו מכהו בידו ממש אבל לגבי הבית"ש לא נוכל לומר יד ממש כי לא ישיגהו משיגי הגוף:
(ח' ה') אעתיר כו' כך יאמר אעתיר העתירו כצ"ל:
(ט' י"ד) כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך וגו'. ידוע אשר העשר מכות נחלקו לשלשה סדרים כפי הסימנים שנתן ר' יהודה בהם ובכל סדר היה ההתראה למכה ראשונה על שפת היאור וההתראה על המכה שנית בבית פרעה והמכה השלישית בא אל פרעה ועל מצרים בלא שום התראה הסדר הראשון דצ"ח דם התראה על היאור צפרדע בביתו כנים בלא התראה הסדר השני עד"ש ערוב על המים דבר בביתו שחין בלא התראה ועתה בהתחלת הסדר השלישי אמר משה בשם ה' לפרעה כי בפעם הזאת היינו בזה הסדר השלישי אני שולח כל מגפותי תיבת כל לרבות מכות בכורות אשר יצרף לזה הסדר ובו יסיים ועל מכות בכורות שייך שפיר אל לבך כי המכה הזאת לא נגע בגוף פרעה ממש רק לחרדה ומורך בלבו היה שגם הוא היה בכור והיה מפחד שלא יגע גם בו והשי"ת העמידו ככתוב למען ספר שמי בכל הארץ וכן היה בזה הסדר באח"ב המכה הראשונה ברד על המים אף שאין מפורש בקרא אבל מדכתיב בבקר ידוע שבבקר היה פרעה אצל המים מכה השנית ארבה התראה בביתו וחשך היה בלא התראה וגם בכורות צירף לסדר זה לחשך כי לא אמר השי"ת למשה שום התראה על בכורות שיבא לפרעה על המים ואף לא שיבא לביתו רק כאשר נקרא אליו על דבר החשך ובעודו שם בבית פרעה נאמר למשה לבדו ידועה ממכות בכורות ומשה הבין מעצמו שרצון השי"ת שיגיד זאת לפרעה אחר שהודיע לו בעודו בבית פרעה. והנה לפי דברינו בעזהשי"ת האמיתיים נכון וקיים פרש"י ז"ל על כל מגפותי למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות שריר וקים ובטל ומבוטל כל הדחוקים שבא בהם הש"ח:
בא
(י' א' ו' י' א' מ') אם אמנם שראית אשר גם אחר שהתודה פרעה ועשה תשובה ואמר חטאתי ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ובכל זאת אחר אשר חדל הברד שינה את טעמו ולא רצה לשלח את ב"י אל תאמר נואש לבא אל פרעה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' למען שתי וגו' י' ה' וכסה וגו' ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד כגון החטה והכסמת וכדומה ואכל את כל העץ. פי' פרי העץ מאותו העץ אשר כ"כ נשאר יתר הפלטה מן הברד הצומח לכם כמו והצומח לכם מן השדה היינו עשב וכאן מקצר הקרא אבל בשעת מעשה לקמן ט"ו מפרש ויאכל את כל עשב הארץ והיינו הצומח לכם מן השדה שכתוב כאן ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד הוא ואכל את כל העץ שכתוב כאן:
שם י"ב ו' י' א' ג' נטה ידך אין זה יד ממש אלא גבורתך והוא המטה כדכתיב ויט משה את מטהו:
שם י"ג ויט משה את מטהו וגו' נהג רוח קדים וגו' ורות קדים נשא את הארבה ופרש"י רוח מזרחית שבא"י כי מצרים בדרומית מערבית של א"י היתה וכן לקמן י"ט רוח ים ויתקעהו ימה סוף פרש"י אומר אני שים סוף היה מקצתו במערב כו' וגם במזרחה של א"י ומקוצר דעתי לא אוכל להשיג מה דחק לרש"י ז"ל לכל האריכות ומה לנו לידע מקומו של מצרים הלא כל מקום יש לו ד' רוחות ורוח הקדים הוא רוח מזרחה של מצרים הביא הארבה ורוח מערבה של מצרים נשא את הארבה ויתקעהו ימה סוף כי הים סוף מזרחית דרומית של מצרים וארץ ישראל מאי בעי הכא ואין לומר שרש"י מדייק הקדים בה' הידוע הלא תחלה אומר וה' נהג רוח קדים בלא ה' ושפיר קאמר אח"כ הקדים הנזכר המאיר לעולם כולו יאיר עיני:
שם כ"ו לא תשאר פרסה ות"א לא תשאר מדעם מה שמתרגם לא כתיב ומה שכתיב לא מתרגם וטוב ת"י פרסתא חדא:
(י"א ב') דבר נא באזני העם. פרש"י (ברכות ט') אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך ע"כ שם בברכות איתא בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב נראה שדרשו חז"ל האי נא למעלה ולמטה דבר נא בבקשה ממך נא באזני העם שתשים נא באזני העם שאתה תבקש מהם שכן יעשו ולפ"ז צ"ל גם ברש"י בבקשה ממך בקש מהם על כך:
שם ג' בעה"ט גם האיש משה ס"ת ובהפך השם רמז שנכפלה גדולתו כצ"ל:
שם ה' בעה"ט ומת כל בכור ג' פעמים בכור בפסוק חוץ מבכור בהמה כנגד בכור לאיש ובכור לאשה וגדול הבית כצ"ל:
שם ו' סה"ד ואחריו לא תוסיף כצ"ל:
(י"ב ג') ויקחו להם איש שה לבית אבות ואם ימעט הבית אבות שה לבית ואם ימעט הבית שה לו ולשכנו. כן נראה פשטות הקרא כי לפי המכלתא אם ירבה הבית אבות שה לבית מה לו לקרא לחפוש תיקון לאם ימעט הבית יחזור לבית אבות שם ח' ומצות על מרורים יאכלוהו ובפסח שני במדבר ט' כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כי כאן המרור רק בשביל הפסח אבל מצות הוא מצוה בפני עצמו ע"כ כתיב ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו אבל בפסח שני שגם המצה היתה רק בשביל הפסח ובשעה שאוכלין הפסח מחויב לאכול אז גם מצה עמו אבל קודם אכילת הפסח ואחריו רשאין לאכול קמץ ע"כ כתיב שם על מצות ומרורים יאכלהו:
שם י"ב מאדם עד בהמה. וקשה לרש"י ז"ל מאי ועד הלא אין ביניהם דבר ומתרץ שבאדם לבד היו כמה מדרגות ראשון בעבירה שני שלישי והלאה ושפיר כתיב עד שהיה המכה הולכת באדם ממדרגה למדרגה היינו בכור פרעה ראשון ואחריו החשוב חשוב קודם עד בהמה לאשר היתה אלהיה ומאי ובכל אלהי מצרים פרש"י לרבות שאר ע"ז של עץ ואבן שהיה ג"כ במצרים של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת:
בעה"ט שם י"ח בראשון חסר ו' כצ"ל:
שם ל"ד וישא העם כו'. רש"י מביא מכילתא משארתם שירי מצה לפי זה יהיה פי' הקרא את בצקו מה שאפה מן הבצק טרם יחמץ שאפה כל הבצק מצה בעודו במצרים ואכלו מה שאכלו במצרים עם הפסח ומצה הנשארת נשאו צרורות בשמלותם על שכמם וכן כזה כונת הקרא שם ל"ט ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות פירוש שאפו בעודם במצרים כל הבצק אף מה שנשאר אשר הוציאו ממצרים כולו אפו בלילה עגת מצות כי לא חמץ שלא היה עת להתחמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה עד שיתחמץ וגם צדה לא עשו להם. פי' וגם תחלה לא הכינו צדה לדרך ע"כ אפו כולו מצה ויפה ונאה סדר הקרא כי אם נאמר שנשאו הבצק ממש אתם ואפו אותו מצה אחר צאתם לא שייך על זה הטעם כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה אחר שכבר יצאו וגם הלא הבצק נתחמץ ממילא בעודו על כתפיהם ועדיין אינו מובן למה לי הטעם כי גרשו הלא מצווים ועומדים שיאכלו הפסח עם מצות גם על כל שבעת הימים לדורות מצווים וחמץ בבל יראה וימצא וי"ל שהוא נתינת טעם על הצווי על מצות כי באמת אם לא היו רוצים לילך עד שיתחמץ ויאפו חלת חמץ בלילה הזה כמו בכל הלילות וגם חמץ לדרך מי היה מוחה בידם הלא ידם רמה אך למען יהיה לישראל לזכרון אשר אחר כל חוזק וכבדות לב פרעה ויסבול כל המכות וישראל לא רצה לשלח כיון שבא עליו מכה עשירית נלאה מלסבול וגירש אותם ולא רצה הקב"ה להיות כנגדו בזה והן יאכלו בני ישראל מצות לדורותם לזכרון כי גרשו ממצרים ולא הניח להם פרעה להתמהמה כדי שיתחמץ הבצק והיו מוכרחים לאפות אותו כולו מצה אשר גם הנשאר להם לאכול היה מצה ולזכרון, זה לדורות צוה הקב"ה שיאכלו בני ישראל כל משך ימי הגאולה מראשון שיצאו ממצרים עד השביעי שעברו הים ונגמר הגאולה ואכלו אז מצה בהכרח וזהו כ"כ כונת המגיד מצה זו שאנו מצווים עליה ואנו אוכלים כל שבעה על שום מה צונו הקב"ה על שום הזכרון שלא הספיק בצקם של יוצאי מצרים אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו וגו':
שם ל"ו וישאלום פי' רש"י אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד טול שנים ולך משמע שרש"י מפרש וישאלום שמצרים היו ממלאים בקשתם ביתר שאת אף מה שלא היו שואלים פי' מבקשים היו נותנים אתה מבקש ואומר ליתן לך אחד טול שנים וכן משמע מרש"י לעיל י' כ"ב שמפרש רש"י טעם על החשך ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהם והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו וכו' ואם יהיה פי' והיו שואלין לוין כיון ששאלו כבר איך שייך אח"כ והיו אומרים אין בידינו היה לו לרש"י לכתוב וכשיצאו ורצו לשאול מהם והיו אומרים אין בידינו ש"מ והיו שואלין מהם כמו שאלת ובקשת והיו שואלין פי' והיו מבקשים מהם שיתנו להם במתנה והיו אומרים אין בידינו כו' נמצא שרש"י ז"ל מפרש לעיל י"א ב' וישאלו איש מאת רעהו וגו' וישאלו ויבקשו מתנות כלי כסף וכלי זהב וכן כל וישאלו בענין זה ויבקשו וכעין זה פי' הרשב"ם אשר דרכו בכל מקום לפרש ע"פ פשטות המקרא ורש"י כ"כ בהרבה מקומות ואף ת"א נמצא שמפרש פשטות אף שהוא נגד הדרש כמו השסועה:
שם מ"ב ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים עד עתה היה הלילה הזה שמור אצל הקב"ה להוציא באותו הלילה את ב"י מא"מ ומאז והלאה הוא הלילה הזה בעצמו לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם עד שיבא הדור שיזכה לימות המשיח ב"ב:
שם מ"ג אחר אשר יצאו ב"י מא"מ כמפורש בפסוקים הקודמים עד שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מא"מ ו' י' א' וא' למען לא יפנו לב ב"י לבטלה בדרך יחזור עמהם בעודם בדרך חקת הפסח אשר כבר אמר להם פעם אחד ביום י"ד וכן עשו למדו וגמרו והתחילו ב"י להלל ולשבח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו בתפים ומחולות בכנור וקול זמרה ברגש קודש בדבקות רם ונשא ענו ואמרו ויהי בעצם היום הזה לעיני כל הוציא ה' את ב"י מא"מ על צבאתם ובעוד הם מהללים ומפארים וידוע מאמר חז"ל המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה אם אמנם דעל ידי כן מברך שככה לו בעולמו אעפ"כ לא יאות להפסיק ממשנתו על כן ו'י'א'מ' קדש לי כל בכור שילמוד עם ב"י מסכת בכורות בעוד הם הולכים בדרך וירא משה לנפשו לאשר הם ב"י מלאים שמחה ונחת ותגל נפשם ביציאתם ממצרים ופתאם יגיד להם מצות ה' על הבכורים לפדות בכורי אדם וליתן לכהן בכורי בהמה שיש בהם חסרון כיס אולי יכניסם ח"ו משמחה למעט תוגה מה עשה משה התחיל לכנוס עמהם בדברים באותו ענין שהם עוסקים בו ששים ושמחים ועונין ואומרים ויהי בעצם היום הזה וגו' כנ"ל ויאמר משה אל העם אמת עתה אתם ברוכים מה' ואתם שמחים ומהללים ומשבחים הקב"ה על כל הטוב אשר עשה אתנו אבל ברבות הימים תוכלו לשכח ח"ו כל תגמולו ע"כ אחי גם לעולם אל תשכחו זכור את היום הזה וגו' ועוד לא זאת אלא גם זאת בל תשכחו חסדו הטוב אשר הוציא אותנו בכושרות היום אתם יוצאים בחדש האביב ואל תשכחו כל גמוליו הטובות והיה כי יביאך וגו' תשמרו חוקת הפסח שבעת ימים וגו' וגם מבניכם אל תכחדו והגדת לבנך וגו' ותעשו כל התפעלות בל לשכוח כל זה והיה לך לאות וגו' עד שהכניס בלבבם אהבה להבורא גואלם ית"ש לעבדו בנפשם ומאודם וחסרון ממון שבקדושת בכורות כלא יחשב בעיניהם למען עשות רצון צורם וגואלם אז מדי דברו בם אמר להם רצון השי"ת שתקדישו לו הבכורים והיה כי יביאך והעברת גם הגד לבנך כי קנה השי"ת בבכורים ותספר לו כל הנסים אשר השי"ת ביחוד בבכורים עשה:
בשלח
(י"ג י"ז) בתרגום על פן ינחם העם דלמא יזועין עמא אין זה יזועון תרגומו של ינחם כי לפי תרגומו היה לו לומר דלמא תב עמא וכן מתרגם וינחם (בראשית ו' וא"ו) (שמות ל"ב י"ד) ותב אבל כאן אינו מתרגם רק פרושי קמפרש טעמו למה ינחם ומפרש דלמא יזועון:
שם י"ח ים סוף פרש"י סוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים וכן שמו בלשון אשכנז (ריטער מעהר) כי ים סוף הוא לשון הים מהים הגדול הדרומי ומפסיק בין אפריקא ובין אזיא עד רובו של רוח מזרחית מארץ אפריקא ומשם והלאה אטום ואין עוד ים רק יבשה ערך חמשה עשר פרסאות אשר מחבר ארץ אפריקא אשר מצרים בו עם ארץ אזיא אשר ארצנו בו וארץ פלשתים מפסיק בין מצרים לא"י ודרך אותו היבשה היו עוברים ושבים ממצרים לכנען ומכנען למצרים והכל דרך ארץ פלשתים ודרך זה נשאו את יעקב אבינו ממצרים לכנען לחברון ושבו בניו ואנשי מצרים דרך שם לביתם וכן היה הדרך הישר והקרוב לישראל שילכו דרך שם ממצרים לכנען אך המניעה מפורש בקרא וכל הנ"ל היה כן מששת ימי בראשית עד ה' אלפים תחלה היה הים סוף מפסיק בין רוב רוח מזרחית של אפריקא ובין אזיא ומיעוטו של רוח מזרחית אפריקא היה מחובר לאזיא ביבשה עד הים התיכון אשר הוא במערבה של א"י ובדרומה של אפריקא ובימינו בשנת תרל"ד התחברו ממשלת אנגליא וצרפת וחפרו אותו היבשה מן ים סוף עד ים התיכון ועשו מן אותו היבשה ים ועשו שם מהלך לספינות וצי אדיר ילך שמה עוברים ושבים מים הדרומי לים התיכון והוא כולו ים מפסיק בין מזרח אפריקא ובין מערב אזיא ואין ים סוף ואין אגם ואין קנים ואין ריטער מעהר רק זועץ שמו:
(י"ד ב') לפני בעל צפון נכחו תחנו. פרש"י ז"ל בעל צפון הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן כו' ועליו פירש איוב משגיא וגו' וכן מה שיחנו לפני ב"צ ונכחו דוקא היה כ"כ להטעותן שיאמרו הע"ז עיכבן וכן פי' התרגום ירושלמי טעיין אינון במדברא טרד עליהון טעותא דפעור:
שם ג' רש"י לבני ישראל על בני ישראל וכן ה' ילחם לכם עליכם שם פי' רש"י לכם בשבילכם ושפיר יותר:
בא"ד נבוכים הם כלואים ומשוקעים (איינגיאיינגט) כמו בעמק הבכא (תהלים פ"ד) ושם פרש"י הבכא בכי ויללה וכן נראה כונת הפייטן בקבלת שבת מקדש מלך כו' רב לך שבת בעמק הבכא שמפרש לשון בכי ויללה וכן מה שמביא רש"י ז"ל (איוב כ"ח) מבכי נהרות שם פי' בשם ס"א לשון בכי ויללה:
שם י"ד י"ד בשעה שאמר משה ה' ילחם לכם נשא ידיו ולבו לשמים וענה ואמר זאת בדרך תפלה ובקשה על כן אמר לו השי"ת על זה מה תצעק אלי:
שם ט"ו דבר אל בני ישראל ויסעו רש"י ז"ל בשם מכילתא אין להם אלא ליסע (שאין אני מוחקו) הים עומד בפניהם פי' ממהלכו ויעמוד במקומו כחומה מימינם ומשמאלם וכן הוא ברש"י לקמן כ"ו וישובו המים שזקופים ועומדים כחומה ישובו למקומם:
שם ט"ז ואתה הרם את מטך ונטה את ידך ת"א ואת טול ית חוטרך וארים ית ידך וטוב מזה ת"י ארים ית חוטרך וארכין ית ידך ביה על ימא:
שם י"ז בעה"ט ובקעהו קרי ביה בקעוהו שבזה השם נבקעו המים כצ"ל. שם כ"א ויט משה גם כאן ת"א וארים ות"י וארכין:
(ט"ו י"א) מי כמכה באלים ה' ת"א לית בר מנך דאת הוא ועל באלם לא מתרגם ות"י באילי מרומא:
(ט"ז א') בחמשה עשר יום. רש"י נתפרש היום כו' או משירי מצה הוא דעת המכלתא שמביא רש"י לעיל י"ב ל"ד והוא עיקר כמו שכתבתי שם:
שם כ"א בעה"ט וחם השמש ונמס כו' אם נמצא עומר בביתו היה קרוב לה ואם נמצא בבית אביה היה קרוב לו כצ"ל:
(י"ז ט"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור. פי' מדור מכל דורות שיעבדו יברור לו השי"ת דור אחד אשר בימיו יעשה מלחמה בעמלק ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבא שנאמר (במדבר כ"ד) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד וכה"ג מפרש הראב"ד מובא בתי"ט עדיות פ' ב' משנה ט' ד"ה אע"פ שנאמר כו' במספר הדורות היא תחלה לפי שרואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור ע"כ ובזה"ק איתא א"ר יהודה בכל דרא ודרא, בכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא וקב"ה אגר בהו קרבא ע"כ וכן הוא בסדר הגדת פסח שלא אחד כו' אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם:
יתרו
(ח' ו') ויאמר אל משה. פרש"י ע"י שליח פי' לפירושו ששלח מכתב ע"י שליח וכתב למשה אני חותנך יתרו וגו' ובכל מה שמודיעים נקרא אמירה ע' רש"י לקמן י"ט י"ב:
שם י"ב ויקח יתרו ויקח לשון קנין כי מביתו לא הביא בקר וצאן וקנה מיוצאי מצרים להקריב עולה וזבחים לא': שם כ"א ברש"י שרי אלפים שש מאות (סנהדרין י"ח):
שרי מאות ששת אלפים. שרי חמשים י"ב אלף. שרי עשרות ששים אלף (מה שפרש"י כו' נ"ב שם בגמ' מסיים נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות הרי שחושב הפרטים כדי לידע הסך הכל ומה לו לידע הסך הכל ע' תנחומא משפטים: שם כ"ג רש"י וצוך וגו' המלך בגבורה כו' ואם יעכב על ידך פי' שיהיה מי או מה שיעכב על ידך ולא תמלך בגבורה וישאר הדבר כמו שהוא עתה לא תוכל לעמוד כי אי אפשר לפרש ואם יעכב הקב"ה על ידך כי אז בודאי היה יכול לעמוד אם לא יעשה כך: (י"ט ה') רש"י ועתה אם תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך נ"ב רש"י ז"ל דורש אם שמוע עתה תשמע מכאן ואילך: שם ט' רש"י את דברי העם וגו' תשובה על דבר זה אשר אמר לו השי"ת אנכי בא אליך בעב הענן למען לא יראוני רק ישמע העם בדברי עמך והשיב תשובתם אחת רב תודות מהם לך על אשר אמרת להם שישמעו ממך שכן היה רצונם וגם בקשו ממך יתר עז רצוננו לראות את מלכנו והשי"ת ומתרצה להם ואמר למשה לך אל העם וגו' כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם שיראו בעיניהם אף אם אבוא בעב הענן: שם י עד ט"ו רש"י ויאמר ה' אל משה אם כן שמזקיקין לדבר עמם נ"ב פי' פא"פ כביכול כדבר איש אל רעהו לך אל העם וקדשתם משום שנצטוה על הפרישה ג' ימים והפרישה עלול להביא להרהור וקרי צוה כ"כ על הקדושה לקדש המחשבה ממחשבות זרות והרעיון מהרהורים רעים וכבסו שמלתם מכתמי קרי וזבות והיו נכונים שלא יגשו אל אשה וכן עשה משה וירד מן ההר ויקדש לקיים וקדשתם ויכבסו לקיים וכבסו היו נכונים אל תגשו אל אשה לקיים והיו נכונים: שם ט"ו ש"ח אות ש' וא"ת מ"ש כו' כבר תירצו התוס' ברכות כ"א אין זכר מזה שם בתוס' ולא בכל אותו שכונה אבל ברש"י ד"ה מכאן אמרו (דף כ"ב) איתא: (שם כ' ח') בעה"ט זכור זה הפסוק הוא פסוק ז' פי' בעשרת הדברות וכן הוא לפנינו כי פסוק א' אינו מהם:
משפטים
(כ"א ד') אם אדניו יתן לו אשה וגו' והוא יצא בגפו. שמעתי מקשין הלא אינו יוצא בגפו כי אשה הישראלית שהיתה לו יוצאת עמו כי אם לא היה לו אשה ישראלית מקודם לא היה רבו יכול למסור לו שפחה כנענית וכיון שהיתה לו אשה ובנים הלא יוצאת אשתו עמו וי"ל כי בגמ' קדושין (דף כ"ו) איתא אם בגפו יבא בגפו יצא ראב"י אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי יחידי יצא אמר רנב"י הכי קאמר יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ופרש"י ד"ה מוסר לו. בע"כ היינו אף שהעבד אינו רוצה יכול רבו לכופו נמצא למדין שזה החילוק בין יש לו אשה ובין אין לו ביש לו יכול לכופו ובאין לו אינו יכול לכופו אבל ברצון העבד מוסר לו ושפיר מיירי הכא בשאין לו אשה ובנים וברצון העבד נתן לו רבו שפחה כנענית וכשיוצא יוצא בגפו וע' משנה למלך רמב"ם עבדים פ"ג הל' ד':
שם י"א ויצאה חנם אין כסף. פרש"י (קדושין ד' מכלתא) אין כסף לרבות יציאת בוגרת ושם בגמ' איתא ויצאה חנם אלו ימי נערות וכן כתב בעה"ט אין כסף בגימטריא בסימנין וע' בתוס' בגמ' שם:
שם י"ד וכי יזיד איש גו' מעם מזבחי. פרש"י אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות מדייק רש"י ורוצה לעבוד אבל עדיין אינו עובד אז לוקחין אבל בעומד על גבי מזבח ועובד עבודה אין לוקחין אותו משם שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי רש"י (סנהדרין ל"ה יבמות ז'):
שם י"ז בעה"ט ומקלל ב' במסורה הכא ראש פסוק ובשמעי הוא סוף פסוק כו' כצ"ל:
שם כ' וכי יכה איש את עבדו כו' בשבט ת"א בשלטן כלומר במשלו בו וכמו לא יסור שבט מיהודה שם כ"א אם יום או יומים. פרש"י ואיזה זה מעל"ע נ"ב ופירושא דקרא אם יום שלם כשל בראשית וכלילי שבת ויומו או יומים מעל"ע אפילו מחצות יום לחצות יום או מחצות לילה לחצות לילה (רי"ע):
שם כ"ב ונתתה נפש תחת נפש. פרש"י רבותינו חולקים בדבר י"א נפש ממש וי"א ממון נ"ב אף שיש שם עוד דעה שלישית תנא דבי חזקיה שסבר שנתכוון להכות את זה והרג אחר פטור אף מתשלומין וכן הלכה ומוקים להאי קרא ואם אסון יהיה שהיה מתכון לאותו שהרג אך דרכו של רש"י ז"ל לחפש אחר פשטות הקרא ומפשטות הקרא נראה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה משמע שלא נתכון להאשה ע"כ מפרש כן הקרא ומביא שני הדעות הנ"ל ואף שהוא נגד הלכה:
(כ"ב ט' גם י"ג) אצל שומר שכר מקדים ומת קודם נשבר או נשבה כיון שאינו עובד עם הבהמה מיתה שכיח יותר ואצל שואל שעובד בה מקדים ונשבר ואח"כ ומת שאצלו שייך שבירה יותר ונשבה לא כתיב כלל אצלו שאינו שכיח שהשואל שומר בטוב לצורך מלאכתו משא"כ הש"ש:
שם י"ב רש"י בסה"ד אף שבר ושביה וטרפה שאין כו' כצ"ל וכן מעתיק המזרחי:
שם י"ח רש"י ס"א כל שכב עם בהמה מות יומת בסקילה רובע כנרבעת כו' אמת נמצא בס"א אבל מוקף בחצאי לבנה שסימנו למחוק כי כולו שיבוש שוכב בסקילה כתיב אצלו (ויקרא כ') תהרוגו והאי קרא שבכאן יליף באם אינו ענין לשוכב עונש לנשכב ושהוא בסקילה כתב הסמ"ג מדאפקיה לנשכב בלשון שוכב והגמ' יליף מזה (סנהדרין ט"ו) לנשכב שהוא בכ"ג ולאביי נפקא ליה לר' ישמעאל אזהרה לנשכב (סנהדרין נ"ד ע"ב) וגם המזרחי לא כתב על זה דבר:
שם בין פסוק כ"ו ובין פסוק כ"ז הוא חצי הספר בפסוקים:
תרומה
(כ"ה ו') רש"י ד"ה בשמים לשמן המשחה שנעשה למשוח כלי המשכן והמשכן לקדשו ע"כ נ"ב לשונו מוקשה בכפלים מאותו מקום שמסיים כמו שמפורש בכי תשא כי שם מקדים ומשחת בו את אהל מועד והוא המשכן ואח"כ כלי המשכן חושב שם אחד אחד ורש"י מקדים כלי המשכן למשכן עצמו שנית שכתב רש"י והמשכן לקדשו משמע רק המשכן היה המשיחה לקדשו אבל משיחת הכלים לא היה לקדשם ושם בכי תשא מפורש אחר משיחת כלי המשכן וקדשת אותם והיו קודש קדשים. ע"כ לענ"ד ברור אשר האי לקדשו שברש"י שיבוש וצ"ל לקדשם ובזה ניחא שרש"י ז"ל היפך הסדר לשנות המשכן אחר הכלים כי אם היה שונה כסדרן בזה"ל המשכן וכלי המשכן לקדשם היינו טועים שקאי האי לקדשם רק על כלי המשכן כי רבים המה וכמו שמפרש רש"י שם ומה היא קדושתם וכו' ע"כ מקדים כלי המשכן ואח"כ המשכן ומסיים לקדשם וידענו כי אכולהו קאי גם על כלי המשכן שאין לומר לקדשם על משכן שאחד הוא:
שם י"א בעה"ט זהב טהור מבית ומחוץ הנה החכם יהיה תוכו כברו ולכאורה קשה הא ארון לא היה תוכו כברו כי ברו זהב ותוכו עץ ונלענ"ד כי הלא מובן שאין כונת בעה"ט שיהיה החכם תוכו בני מעיו נקיים כעורו בחוץ כי נקיות כזה גם השלשה בנים שאינם חכמים יכולין לעשות שישתו סמים המשלשל וינקו המעיים אבל כונת בעה"ט אמת בטוחות תוכו מחשבתו רוחו ונשמתו כמו שמנקה החכם את בגדו שלא יהיה רבב עליו לא על בגדו ולא על עצמו ובשרו ורוחץ עצמו בחמין ובורית שומן להיות נקי וברה וכן המצות מעשיות והדיבור משפה ולחוץ מיפה ומהדר כן צריך לנקות ולטהר רעיונו ומחשבתו רוחו ונשמתו שיהיו אותם המעשים והדברים יוצאים מן הלב וזמותו לא יעבור פיו ומחשבתו רוחו ונשמתו שהמה תוך תוכו יהיה זהב כמו בארון והאמצעי בשר ודם עצמות וגידין עפר היה ואל עפר תשוב כמו העץ שהוא אמצעי בארון ואינו מדבר מאותם אשר זיככו גם חומרם ועיבדו אותו שיהיה רוחני כמו נשמתם כגון חנוך ואליהו אין דומים לארון רק להלוחות עצמם שהמה כולו ספיר:
שם ט"ז ונתת אל הארון את העדות. נ"ב הא דלא כתיב בארון כמו שמפרש רש"י אפשר לומר כי בארון היה משמע שיתנם בארון על דרך שמירה כמו כל חפץ יקר שמטמינים בארגז לשמירה מעולה ועוד כדי לנושאם בארון כי לנושאם ערומים במוטות יש לחוש שלא יפלו ח"ו וכדי שלא לחשוב כך כי באמת הלוחות אינם צריכין שמירה ולא לנשאם כי הלוחות הן המה נושאים את הארון ואת נושאיו ע"כ כתיב אל משמע לצוותא בעלמא כדי שיתראה לעיני אדם כאלו הם נשואים וכן כתיב אצל האורים ותומים ונתת אל חשן המשפט ולא כתיב בחשן מאותו הטעם עצמו כי האו"ת לא נתנו בחשן כמו שנותנים שטרות בדלוסקמא לשמרם ולתלות בו על הצואר אלא נותן האו"ת בחשן לצוותא בעלמא שיפעלו חד פעולתם להיות חשן המשפט להגיד חיש מהר לשואל בהם משפט הדבר וסוף העסק ששואל עליו שם כ"א רש"י ועשית קערותיו כו' והיה עשוי לו דפוס זהב נ"ב הוא הראשונה שחושב בברייתא במנחות שהיה נותן הלחם בו בעודה בצק ושל זהב היתה ושפרש"י וכשמוציאו מן התנור נותנה בשל זהב הוא הדפוס הג' שחושב שם ומה שכתב רש"י ז"ל ודפוס ברזל בשל ברזל הוא נאפה הוא הדפוס ב' שם בברייתא אך הרמב"ם פליג בזה וסובר שגם הדפוס השני שנאפה בו היה של זהב:
שם כ"ט ברש"י ד"ה ומנקיתיו כו' ומחזיקים אותו שלא ישבר נ"ב הקנים מניחין בין כל חלה וחלה שלא יעפש והמה שלשה קנים רחבן קצר ומונחין על דופני החלות שנים בשני הקצות ואחד בתוך ועליהם שולי החלה אשר מונחת על גביהם וכובד משא החלה אשר על גביהן דוחק את הקנים על דופני החלה אשר תחתיה ובטח ישברו ע"כ נעשו הסניפין שיהיו הקנים סמוכים על הסניפין ויש רוח תחת הקנים ואינם מונחים על דוחני החלה אשר תחתיהן ולא ישברו אבל אם לא היה המיחוש שלא יעפשו לא היו צריכין לקנים והיו מונחים החלות כל אורך החלה העליונה בשוה על דופני חלה שתחתיה ולא היו נשברים כי הלא שומטין הקנים בכל ערב שבת מהחלות הישנים ונותנן ביום א' תחת החדשים נמצא אלו ואלו מונחים זה על זה חצי מעל"ע ויותר ואינם נשברים גם לא יעפשו בהאי פורתא (שבת קכ"ד):
שם ל"ו כפתריהם וקנותם. פי' הקנים של הכפתורים שהכפתורים עליהם וכאלו כתיב והקנים וכפתוריהם (מלבי"ם) ע"ש באורך:
(כ"ו ט"ו) בעה"ט ויהיו ז' בריחים. פי' ז' פעמים נמצא לשון בריח בריחם. בריחם. והבריח מברח לבריחם. הבריחם:
שם י"ז רש"י וכל יד היה רוחב רביעית אמה ואורך חצי אמה וכן כל שפת אדן היה רוחב רביעית אמה כצ"ל. והאדנים גבהן אמה נ"ב וארכן לעובי הקרש אמה ורחבן כחצי רוחב הקרש שלשה רביעי אמה ושפתן סביב צידי הידות רביעית אמה והחור בתוך האדן לרוחב הקרש רבע אמה ולעובי הקרש חצי אמה ויושבים רצופים כו':
(שם כ"ז ה') ברש"י ודקדקנו צ"ל ודקדקו:
שם י' ועמדיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת כאן נראה אשר נחושת קאי גם על עמודיו שעמודי החצר היו כ"כ נחושת כמו כסף שבסוף פסוק שכתיב אחר וחשקיהם קאי גם על ווי העמודים וכן לקמן י"ז סובל כ"כ לפרש ואדניהם נחושת שבסוף פסוק קאי גם על כל עמודי החצר שבריש פסוק אבל בויקהל י"ח י"ז והאדנים וכו' נראה כי רק האדנים היו נחושת ולא העמודים ובפקודי ל"ח ל"א מפורש כי רק האדנים היו נחושת ולא העמודים ועדיין לא ידענו מהות העמודים כי אינו מפורש בקרא ורק בזאת אנחם מה דהוה הוה:
שם ווי העמודים וחשוקיהם כסף. לענ"ד נראה לי וחשוקיהם קאי על הווים ווי העמודים וחשוקיהם של הווים כסף שהיו החשוקים קשורים בווין ואחר שהיו תולין הקונדס על הווים היו חובשים טבעת הנחושת שבקונדסין לאונקליות בהני חשוקים כסף והן הם יתדותם ומיתריהם של עמודים שהיו במשא בני מררי (במדבר ד' ל"ב) ושם פרש"י שהיתדות הם ווי העמודים וחשוקיהם שהם מיתריהם אין ברש"י שם ונוכל לפרש שם כונת רש"י ז"ל כדפרשנו ומפי' רש"י כאן לא משמע הכי אבל אחר שכתב רש"י ז"ל כאן על וחשוקיהם שאינו יודע מקומן רשות לנו לפרש שמקומן על הווים והמה מיתריהם הנזכרים שם במשא בני מררי ומצאתי און לי להאי פי' שע"כ לא היו חשוקים לארבעה עמודי הפרוכת לאשר היו מבפנים ואין רוח שולט בהם ואין לחוש שישמטו טבעות הפרוכת מן הווין כמו שיש לחוש אצל קלעי החצר והא דכתיב לקמן י"ז מחושקים כסף וויהם כסף יהיה פירושו וויהם כסף היו מחושקים כסף:
$$ציור בספר$$ עשרים לאורך החצר ועשרים אוירים כל עמוד עם האויר חמש אמות העמוד שבזויות מזרחית צפונית היה העמוד הראשון מרוח צפונית והעמוד צפונית מערבית יחשב ראשון לרוח מערב והעמוד מערבית דרומית ראשון לרוח דרום והעמוד דרומית מזרחית הוא הראשון לשלשה עמודים אל הכתף משמאל שער החצר והעמוד ראשון שאחריהם נמנה מן הארבעה עמודים אשר לשער החצר ועליו תולין שני קצות מהקלעים היינו קצה הימיני מן חמש עשרה אמה אשר לכתף הדרומי וקצה השמאלי מן אורך המסך אשר לשער החצר וגם על העמוד ראשון אשר יחשב לכתף הצפוני היו תולין קצה הימיני ממסך השער וקצה השמאלי מקלעי הכתף הצפוני וכן על כל עמודי הזויות היו תולין שני קצוות מהקלעים.
תצוה
(כ"ז ב') להעלות נר. פרש"י ז"ל מדליק עד שתהא שלהבת עולה (מאליה) מחקתי וט"ס הוא כי לא שייך הכא ואין לו ענין כלל להא דפי' רש"י וכך צ"ל כמו ברש"י בלא מאליה וכפי' הש"ח ומחמת שיגרא דלשנא שכן איתא בגמ' העתיקו המעתיק גם הכא אבל אינו דומה בגמ' שייך שפיר כי שם איתא תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת ושם לעיל מיניה דההיא אמר רבא הטעם שאין מדליקין בהם) אין מדליקין בהם במקדש שנאמר להעלות נר תמיד כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר ופרש"י שתהא צריכין תקון והטייה הרי שם שייך שפיר ולא הכא:
שם כ"א חקת עולם לדורותם. נ"ב פי' היינו דורות אהרן ובניו כ"כ יעריכו את הנרות שהמה נבחרו מאת ב"י לכהונה ע"כ:
(כ"ח ו') האפוד עשוי כו' והכתפות מחוברות כו' לשני קצות רחבו של סינר. נ"ב פי' רחבו של סינר שכנגד גבו בקצות של אותו רוחב היו הכתפות מחוברות אבל לא בקצות רוחב כל הסינר כי רש"י פי' לעיל בסמוך רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר וכן פרש"י לקמן פסוק כ"ו ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החושן הרי שהיה הקצות האמיתים סוף רוחב הסינר לפני הכהן על בטנו ואיך יחבר שם הכתפות:
שם ז' אל שני קצותיו פרש"י אל רחבו של אפוד ומפרש והולך במה ואיזו רוחב אנו מדברים עתה באותו רוחב שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן והוא מכתף לכתף שהן היו בקצות של אותו רוחב:
שם י' כתולדותם. פרש"י כסדר שנולדו ר'ש'ל'י'ד'נ' על האחת ועל השנית גא"י זי"ב. נ"ב עדיין לא ידענו על איזה כתף היו מתחילין אם לימין המניח והיו רש"ל יד"ן על כתף ימין אהרן גא"י זי"ב על כתף שמאלו או לימין הקורא והיו הראשונים על כתף שמאלו של אהרן והאחרונים על כתף ימינו ולבי אומר לי מדכתיב לקמן י"ב ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון ופי' רש"י שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו משמע שעל הכתף השמאלי של אהרן היו רש"ל יד"נ ועל כתף ימינו גא"י זי"ב ובהיותם לפני ה' רואה אותם כתולדותם כסדרן מימין לשמאל. והרמב"ם לא כתב כרש"י ולא כדעת כלי המקדש פ"ט הל' ט' ע"ש:
שם ט"ו ועשית חשן המשפט. חשן כמו חושה לעזרתי ופי' חשן ממהר חשן המשפט ממהר להגיד לשואל משפט הדבר אשר שואל עליו:
שם כ"ה ואת שתי קצות. ע' פרש"י ות"א ופירושם אינם שוים ופרש"י יותר קרוב אל פשט לשון הכתוב כי לת"א ופירושו הוה כאלו כתיב ואת שתי העבותות שבשתי קצוות תתן וגו':
שם ל"ז ברש"י שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין ע"כ נ"ב והפתיל האמצעי שהיה על המצנפת היה ג"כ למעלה מהתפלין ולא חציצי תחת פתילי הציץ כ"כ תוס' שם ונ"ל מפני שהפתילים אינו חשיב בגד כי רק להחזיק הציץ עשוים ע"כ אינו פוסל החציצה תחתם לא חציצת המצנפת ולא חציצת התפלין:
(כ"ט ב') ברש"י לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלות לחם שמן (פסוק כ"ג) ולכאורה קשה הלא שם כתיב וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד למה לו לרש"י להפוך הסדר בכאן ולומר מה שקורא כאן לחם דכתיב ברישא קורא שם חלת לחם שמן דכתיב שם באמצע ונמצא מה שקורא כאן וחלות מצות בלולות בשמן הוא ככר לחם דכתיב שם ברישא דקרא הלא הטוב להשות ראשון נגד ראשון ושני נגד שני ולחם נגד לחם וחלות עם שמן נגד חלות עם שמן ולומר מה שנאמר כאן וחלות מצות בלולות המה רבוכין אבל אין להרהר ע"ז כי הוא גמ' מפורשת מנחות (דף ע"ח) שמדייק שם הגמ' מהקרבת המלואים (ויקרא ח' כ"ו) כי בכאן רק הצווי ושם כתיב האיך קימו ושם נאמר חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד ומדייק הגמ' שפיר בכוון מאד בקרא כנתינתה מסיני בשלמא חלות חלות רקיק רקיק שמן מאי נינהו לאו רבוכה ומכוון שם לחם באמצע נגד לחם כאן בתחלה וחלת שם ראשונה נגד חלת שבכאן באמצע אבל מכוונים המה לחם דייקא נגד לחם דהכא ומדהתם חלת לחם שמן שהוא נגד לחם דהכא רבוכה גם לקמן פסוק כ"ג חלת לחם שמן הוא רבוכה ונכון וקיים שפיר דברי רש"י ז"ל שמפרש לחם מצות הוא רבוכה והוא הקרוי למטה בענין חלת לחם שמן ומאושר ומקויים דברי רש"י ז"ל:
שם ט' וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות קאי רק על בניו והיתה להם חזר וקאי על אהרן ובניו:
שם ל"ג ואכלו אותם אשר כפר בהם בבעלים כתיב שאהרן ובניו היו הבעלים ומנין יצא לחז"ל לדרשו שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אצל חטאת ואשם ומצאתי שהמלבי"ם בפירושו על התורה מתרץ זאת בטוב טעם וז"ל ואכלו אותם הוא מיותר שכבר כתיב ואכל אהרן ובניו ודרשו חז"ל שבא לומר הטעם למה יאכלו אותם אהרן ובניו הנ"ל מפני שע"י אכילה יכופרו כי הם הבעלים והכהנים וע"י אכילתם בשהם כהנים יכופרו מצד שהם בעלים כו' ע"כ אבל אכתי צ"ע דהא הכא משה היה הכהן והוא לא אכל רק החזה גם האיל הזה מלואים הוא שלמים לשון שלמות וכפי' רש"י מגיד הכתוב שהמלואים שלמים והרמב"ם פוסק להלכה אם כי גם בשלמים מצוה על הבעלים לאכול הבשר ועל הכהנים לאכול המתנות אבל אינו תלוי בזה תשלום הכפרה ולא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן אכילתם רק בחטאת ואשם אכילת הכהנים מעכב תשלום כפרת המתכפר אבל גם זה נכון כי האיל הזה רק דומה לשלמים שיש ממנו לגבוה האימורים ולמשה המקריב החזה ולהכהנים הבעלים הבשר אבל המה בעצמם ק"ק שנאמר ובשלת את בשרו במקום קדוש ונאמר ואכל אהרן וגו' פתח אהל מועד ונאמר וזר לא יאכל כי קדש הם ואינו נאכל אלא ליום ולילה אחד הרי שאינם קדשים קלים ולפיכך לא ילפי חז"ל רק על ק"ק חטאת ואשם ומה שאכלו כאן אהרן ובניו רק מפני שהם כהנים:
כי תשא
(ל' י"ג) כל העובר על הפקדים. פרש"י ז"ל דרך המונין מעבירין הנמנין זה אחר זה וכן כתיב כו' ואם אמנם מה שמביא אצל צאן כתיב ושם בבע"ח שייך שפיר כי לא יעמדו על מקומם ההכרח להעביר אותם לפני המונה והוא מונה אותם ומרחיקין הנמנין שלא יחזרו לעדר אשר לא נמנו עדיין אבל מדברים מעמידין הנצרכים למנות על מקום אחד והמונה עובר לפניהם הולך ומונה כמו בפייס בעזרת ההיכל הנמנין היו עומדים על מקום אחד בכל זאת יקרא כ"כ הנמנה עבר על הפקדים כי בזאת שהמונה עובר והולך הלאה מן הנמנה כן הנמנה עבר מלפני המונה וכבר הוא אחריו ושפיר נקרא עבר שכבר עבר מהמונה אף שעודו עומד על מקומו:
שם ט"ז חושב רש"י ז"ל שני מינים שהיה ליוצאי מצרים הראשון קודם שהוקם המשכן והמנין בפרטות אינו בקרא רק משמעות הפסוקים כמו שפרש"י לעיל ומנינם ידעינן רק מכסף פקודי העדה לקמן (ל"ח כ"ו) בקע לגלגלת והשני אחר שהוקם המשכן (במדבר א') מפורש מנינן לכל שבט ושבט בפרט ומספר כולם בכלל והיו שני המנינין הנ"ל שוה כפרש"י והמנין השלישי אחר מעשה מדין מנו באי הארץ (במדבר כ"ו) היה מספרם רק 601730:
שם כ' בבואם אל אהל מועד וגו' פרש"י להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת וכתב שם אות ע' דס"ל להרב דלא נחייב אביאה ריקנית כו' נ"ב וכן פוסק הרמב"ם:
שם כ"ד פרש"י ז"ל והלא לסוך את העיקרין אינו מספיק אלא שראן במים שלא יבלעו את השמן ואח"כ הציף עליהם השמן כו' זו גירסת רש"י ומפרש ואח"כ פי' לאחר שהוציאם מן המים הציף עליהם השמן (הוריות י"א:) והרמב"ם גורס ושלקן במים והציף עליהם שמן ומפרש ובישל הכל על האש עד שנאבדו המים ונשאר השמן וגם בגמ' הגירסות שונות בהוריות הגי' שראן ובכריתות ה' הגי' שלקן:
שם כ"ו ומשחת בו פרש"י ז"ל כל המשיחות כמין כ"ף יונית וכתב ע"ז הש"ח אות ז' פי' כ"ף יונית כמו נו"ן שלנו נ"ב צ"ל כמו נו"ן הפוכה שלנו כי אם היה שוה לנו"ן ישר שלנו לא היו חז"ל מזכירים יונית והיו אומרים כמין נ':
שם ל"ו ושחקת ממנה הדק. אם היה צווי אחת שישחק עד אשר דק היה כתיב ושחקת ממנה דק ומדכתיב הדק משמע שהוא צווי שנית צווי אחת ושחקת ממנה שנית מדבר כ"כ לנוכח הדק עשה אותה דק ותרגומו ותדיק שהמה שני דברים ותשחוק ממנה גם ותדוק:
(ל"א ד') לחשוב מחשבות לעשות. ת"א לאלפא אומנין למעבד נ"ב פי' לאלפא ללמד לעצמו במחשבתו אומנין למעבד שיהיה כל מה שיעשה מעשה אומן והיינו הך שתרגם יונתן למחשב ברעיוניהון היך למעבד ע"כ ושפיר נופל הת"א על לשון הכתוב לחשוב מחשבות לעשות ורש"י ז"ל מפרש בענין אחר:
שם ז' ואת כל כלי האהל ומפרש מה המה כלי האהל בפרטות וכו' ואת השלחן נוסף כמו שנמצא הרבה כמוהו:
שם י"ג לדעת פרש"י ז"ל לדעת האומות בה כי אני ה' מקדשכם ובגמ' שבת י' דרשו חז"ל מזה הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שאמר לו הקב"ה מתנה טובה יש לי ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם אך רש"י מפרש לפי פשטות הקרא:
שם ט"ז ושמרו בני ישראל את השבת שמירה מעולה ביתר שאת ועז כמו שפרש"י לעיל י"ד שלא ינהג בה חול בקדושתה פי' אף שקדושת שבת ניכר אצלו החנות סגור מלאכה מל"ט אינו עושה ועונג שבת כ"כ לא יחסר ישמור עוד את השבת בתוך קדושתה שלא ינהג בה חול ובכל הושטות ידיו ונענוע אבריו ובכל הוצאות פיו לא ישיח דעתו ששומר שבת הוא אשר מבואו עד צאתו קודש הוא ותרויחו בזה לעשות את השבת לדרותם שלא יהיה מפריע להם ולא תהא צרה ויגון במנוחתם ויהיו חפשים באין מוחה מנוחת שלום ושלוה כי אם ינהגו בה בקדושתה איזה דבר חול ויעברו על דברים קלים יעמוד עליהם אונסים ח"ו ויכופו לעבור על כל ל"ט מלאכות דאורייתא ע"כ הקדים הכתוב להזהיר שישמרו אותו בטוב כדי לעשות אותו לדרותם:
שם י"ח כתבים באצבע אלהים כמו לעיל ח' ט"ו אצבע א' הוא ופרש"י שם מאת המקום הוא נסיות:
(ל"ב כ"ט) ברש"י ד"ה כי איש מכם ימלא ט"ס כי ימלא הוא דאיעבד והקרא משתעי בלשון עבר ע"כ צ"ל מלא:
(ל"ג ג') ת"א לא אסלק שכנתי מבינך לא אדע לפרש לשונו אבל התרגום יונתן מוסיף דברים ומתפרש בטוב וז"ל ארום לית אפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם לא יהי יקרי שרי במדור משריתכון ע"כ מדייק מדכתיב בקרבך ולא לא אעלה עמכם ואפשר כן גם כונת ת"א אלא שקיצר בלשונו או שגגת המעתיקים דלגו על איזה תיבות:
(ל"ד י"ד) ברש"י קנא שמו מקנא להפרע כו' ופורע מעוזביו צ"ל ונפרע מעוזביו:
ויקהל
(ל"ה ב') ששת ימים תעשה מלאכה כל מלאכה שיבא בזכרונך אשר יהיה נצרך בשבת אף אם יבא ברעיון לך ביום א' אל תאמר יש עוד זמן עד שבת לעשות זאת לא כן אלא בכל יום ויום מששת ימי המעשה שתזכור איזה דבר שיהיה נצרך לך לעשות בשבת עשה אותו תיכף בו ביום המעשה פן תשכח כדי וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון שביתה ונפישה שלמה כי אם ח"ו תשכח מה ותבא ח"ו לעשות אותה בשבת דע כי רע ומר לך כל העושה בו מלאכה יומת וכן כתוב לעיל ט"ז ששת ימים תלקטהו וביום השביעי וכן ב' ט' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך לא העבודה בששת ימי המעשה למצוה יחשב אלא הכל למען ביום השביעי שבת לא תעשה כל מלאכה:
שם י"א את עמדיו נ"ב הם עמודי הפרוכת ועמודי פסח המשכן:
שם כ"א ויבואו כל איש אשר נשאו לבו בחכמה המה באו למלאכה לעשות כמו שנאמר הלאה וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה ונאמר כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה:
(ל"ו א') ועשה בצלאל זה הפסוק המשך למאמר משה אל ב"י לעיל ל' וסיום דבר ועשה כמו ויעש בצלאל הוא וכל חכם לב גו' לדעתי לעשות מה יעשו את כל מלאכת וגו':
(ל"ו ל"ג) ויעש את הבריח התיכון מהחמשה בריחים אשר לכל צלע וצלע עשה אותו על אופן לברוח בתוך הקרשים היינו עשה אותו ארוך נגד ארכו של כותל וגם עשה נקבים באמצע עובה הקרשים נקב נגד נקב שיכנס הבריח:
שם ל"ו ויצפם זהב וויהם זהב וחשקיהם לא כתיב ש"מ שלא היו לארבעה עמודי פרוכת חשוקים כי עמדו פנימה ורוח לא שלט שם ואין לחוש שהרוח יגביה הפרוכת וישמוט מהווין כמו שחיישינן אצל קלעי החצר וזה ראיה לפירושי אשר החשקים אשר לעמודי החצר היו קשורים על הווין ובהם היו חובשים טבעות הקונדסין להווים וזאת לא היה נצרך להפרוכת אשר הוא פנימה אבל למסך פתח האהל אשר היה תולה חוצה וגם לא היה יתדות ומיתרים לו לחזק שוליו לארץ כי היו נכנסין ויוצאין בו וכדי שלא יחופפו שוליו בקרקע לבי אומר לי שהיו מגביהין המסך מעט מן הקרקע היינו שלא תחבו הווים בצד העמוד למטה מראש העמוד מעט כמו בעמודי החצר ועמודי הפרוכת אלא היו תוחבין הווים על ראשם עולה שוה למעלה ועליהם היו תולין המסך ועי"ז היה גבוה מעט מן הקרקע וכך נראה מלשון הכתוב אצל עמודי המסך שחושב כסדר מראשי העמודים ולמטה ואומר ואת עמודיו חמשה ואת וויהם שהן על ראש העמוד וצפה ראשיהם שהיו בתחתית הווין שהווין היו תחובין בהציפוי וחשקיהם שהיו ג"כ בתחתית הווים קשורים בהווים ומונחים על הציפוי מוכן כשהיו תולין המסך היו קושרין וחובשין טבעות המסך אשר נתלה בהן על הווין ומצאתי און לי לזה הפירוש שכהויתו כתיב אצל מסך שער החצר לקמן ל"ח י"ט שהמסך לשער החצר היה ג"כ לכניסה ויציאה וכ"כ יתדות ומיתרים לא היו לו והרוח מנענעו והיו כ"כ מגביהין אותו מעט מן הארץ על ידי הווין שלא היו תחובין הווין בעמוד השער כמו בכל עמודי החצר כזה אלא בראש העמוד כזה והיו נותנין טבעי המסך למעלה על הוו שבראש העמוד וממילא היו שולי המסך גבוה מן הארץ מעט ולא כקלעי החצר שהיו שוכבין שוליהן על הארץ קשור במיתרים ליתדות וכתיב בעמודיו וויהם כסף וצפוי ראשיהם כסף שהווים היו תחובין באותו הציפוי וחשוקיהם שהיו ג"כ בתחתית הווין מונחים על הציפוי לקשור בהם טבעי המסך להווין ונראה לי בעז"ה כונתם לאמיתת הדבר כמו שהיה כאלו בעיני ראיתי:
(ל"ז ט"ז) ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יסך בהן ולעיל כ"ה כ"ט כתיב וקשותיו ומנקיותיו אשר יסך בהן נראה לי לומר כי אשר יסך בהן קאי על שניהם כי בלתי הסניפים לא היו הקנים מסככין אלא שוכבין על הלחם ומשברן ע"כ אין חילוק אם מקדים קשות למנקית או מנקית לקשות כתיב אחרי שתיהן אשר יסך בהן:
שם כ"ב כפתריהם כולל השבעה כפתורים שבראשי המנורה וכפתורים שבגופו של מנורה ועל הכפתורים שבגופו של מנורה קאי וקנותם ממנה היו:
שם כ"ט ויעש את שמן המשחה קדש. פי' שמן שמושחין בו הקדש ואת קטורת הסמים טהור שניהם עשה טהור גם מעשה רוקח וע"ז הפירוש מראה טעמי הקרא שעל שמן המשחה קדש:
(ל"ח ח') במראות הצובאות אשר צבאו. מחולקים בפירושי התנחומא ות"א התנחומא כמובא ברש"י הצבאת שהעמידו צבאות רבות אשר צבאו להביא נדבתן אותן מראות וא"ת שהיה הכיור וכנו קליל כמראות והיו נראות בכיור הנשים שבאו להתפלל לפני פתח אוהל מועד כי הכיור עמד נגד אויר שבין אהל מועד למזבח בדרום והיו רואין בכיור כמו במראה את הנשים שבאו להתפלל שהיו עומדות נוכח הכיור ושפיר נכון לת"א פשטות הקרא דלא כתיב ממראות אלא במראות שהיה הכיור עם מראות הצובאות:
שם ט"ו ולכתף השנית ע"כ הוא סיום דפסוק י"ד שכשם שעשה לכתף אחד כן עשה לכתף השני ואח"כ כופל וחוזר ושונה הכלל מזה ומזה לשער החצר קלעים וגו':
שם י"ז ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר מכאן משמע נמי שהווים היו מחושקים כסף אך משמע שמלבד שהווים היו מחושקים כמו שפרשתי לעיל לחבוש הטבעות להווין באותן חוטי כסף היו העמודים בעצמם מחשקים כסף וכן היו כל עמודי החצר אשר עד כה לא שמענו ממקראות הקודמין:
פקודי
(ל"ח כ"ד) כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש היינו שקלו מלאכת הקודש אשר נעשה מזהב ומצאו מכוון ויהי כמו זהב התנופה שקבלו במשקל תשע ועשרים ככר וגו':
(ל"ט כ"ז) ויעשו את הכתנות גו' לאהרן ולבניו שוה ואת המצנפת לאהרן לבדו ואת פארי המגבעות לבניו לבדן ואת מכנסי הבד לכולן:
שם ל"ג ויביאו אל משה את המשכן הן היריעות תחתונות צמר ופשתים. את האהל הוא יריעות עזים וע' שבת כ"ח תוס' ד"ה ויפרוש ומהרש"א שם:
שם ל"ז נרות המערכה יקרא על שהיו מאירות על מערכות לחם הפנים שנקראו מערכה דכתיב וערכת את ערכו פרש"י שתי מערכות של לחם הפנים וכתיב ויערך עליו ערך לחם:
(מ' י') והיה המזבח קדש ראשון לכל כלי קדשים כי כשנכנסין לחצר המשכן פוגעים בו תחלה אבל קדושה אחת לכולם נקראים כולם קדש גם קדש קדשים כמו שנאמר לעיל ל' כ"ט על כל הדברים שנמשחו והיו קדש קדשים אך הכא לע"ד ההכרח לפרש הכי. שם ל"ב ובקרבתם. פרש"י ז"ל כמו ובקרבם כשיקרבו לעתיד אבל א"ת ובמקרבהון למדבחא מקדשין לשון הוה וכן משמע לשון ירחצו כי לפרש"י ז"ל היה לו לנקד ירחצו כמו לעיל ל' כ"ו: