פרק ב · אות יט
יט דָּבָר אַחֵר, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (הושע ד, ז): כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר, מַהוּ כְּרֻבָּם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַגְּדוֹלִים עוֹשִׂין הַדּוֹר עוֹשֶׂה, כֵּיצַד הַנָּשִׂיא מַתִּיר וְאַב בֵּית דִּין אוֹסֵר, הַנָּשִֹּׂיא מַתִּיר, וַאֲנִי אוֹסֵר, וְהַדַּיָּנִים אוֹמְרִים אַב בֵּית דִּין מַתִּיר וְאָנוּ אוֹסְרִים, וּשְׁאָר הַדּוֹר אוֹמְרִים הַדַּיָּנִין מַתִּירִין וְאָנוּ אוֹסְרִים, מִי גָרַם לְכָל הַדּוֹר לַחֲטוֹא הַנָּשִׂיא שֶׁחָטָא תְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי כְּתִיב (הושע ב, ז): כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם, שֶׁהֵן מְבַיְּשִׁין דִּבְרֵיהֶם בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, כֵּיצַד, הֶחָכָם יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בַּצִּבּוּר לֹא תַלְוֶה בְּרִבִּית, וְהוּא מַלְוֶה בְּרִבִּית. אוֹמֵר לֹא תִגְזֹל, וְהוּא גוֹזֵל. אוֹמֵר לֹא תִגְנֹב, וְהוּא גוֹנֵב. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּגְנְבָה טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִקְבֹּל לַדַּיָּן עָלֶיהָ, וּמְצָאָהּ פְּרוּשָׂה עַל מִטָּתוֹ. וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּגְנְבָה קוּמְקְמוֹס שֶׁלּוֹ וְעָלָה לִקְבֹּל עָלָיו לַדַּיָּן וּמְצָאוֹ עַל הַכִּירָה שֶׁלּוֹ, הֱוֵי כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי. דָּבָר אַחֵר, כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם אֲרָצוֹת כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יב, יב): גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי. דָּבָר אַחֵר, כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶן עשֶׁר כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח, ד): כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים. דָּבָר אַחֵר, כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם מְלָכִים כֵּן חָטְאוּ לִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ז, ז): כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי. דָּבָר אַחֵר, כָּל שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶן בָּנִים כֵּן חָטְאוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תוֹלִיד בָּנִים וגו'.