פרק ב · אות טו
טו דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָדָם אִם יְהֵא לוֹ קָרוֹב עָשִׁיר הוּא מוֹדֶה בּוֹ, וְאִם עָנִי הוּא כּוֹפֵר בּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל יִשְׂרָאֵל הָיוּ נְתוּנִים בְּמִצְרַיִם בְּשִׁעְבּוּד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר קְרוֹבֵיהֶן אֲנִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, וְאִם קְרוֹבוֹ עָנִי הוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ עִקָּר וְאוֹתוֹ טְפֵלָה, מַהוּ אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְקָרֵב לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל עִקָּר, אֲשֶׁר לוֹ גּוֹי קָרוֹב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו. דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֻמָּה מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵינָן יוֹדְעִין אִם נוֹצְחִין וְאִם אֵין נוֹצְחִין, וְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי נוֹצְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִי גוֹי גָדוֹל וגו'.