דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון
על פרשת ויקרא
וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא עיין רש"י שכתב שכאן שינה הכתוב דבעשירות ובדלות נאמר מחטאתו ובדלי דלות נאמר על חטאתו ורבותינו דרשו וכו' והנה הדרשה תדרוש. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע דיש דצח"מ והדומם מתאוה שיתוקן ע"י הצומח והצומח להחי וע"כ אוכל החי הצומח שזה תקנו שמעלהו ממדרגתו הפחותה למדרגת חי והחי למדבר ועיין מקנה סוף קידושין על מאמר הרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי והנה גם האדם יש לו נפש רוח ונשמה ויחידה חיה זה אינו רק לשרידים אשר ד' קורא בם ועיין תב"ש בחידושיו לר"ה על מאמר שלשה ספרים נפתחים] ולפ"ז כבר נודע כי האדם כשחטא נאסף והלך לו הרוח והנשמ' לא נשאר לו כי אם נפש הבהמיות וע"ז נאמר ומותר האדם מן הבהמ' אין כי גם הבהמ' יש לה נפש הבהמיות והנה כשמביא קרבן אם מביא מהחי שאז לא נתקן החי רק מעלה אחת וגם האדם לא נתקן רק מדרגה אחת ולכך בעשירות ודלות שמביא מצאן או מתורים עכ"פ הוא בעל חי לכך נאמר מחטאתו שלא נתקן כל חטאו רק מקצת מחטאו אבל בדלי דלות שמביא מצומח ונעלה מדרגת הצומח שתי מעלות שהוא קרבן ונאכל לכהנים ונעש' מצומח מדבר א"כ המדבר בעצמו עולה ג"כ שתי מדרגות ונעש' לו רוח ונשמה ולכך נתכפר לו כל חטאו ודו"ק כנלע"ד ואם שגיתי ד' יכפר בעד. בטעם הקרבנות עיין הרמב"ן שמביא בשם המורה שטעם הקרבנות כדי להרחיק מע"ז והרמב"ן השיב דא"כ בימי נח שלא היה שם ע"ז מ"ט וגם כתיב וישע אל הבל ואל מנחתו. והנראה בזה דהנה באמת כבר צווחו כלם מה יועיל הקרבן והוא חטא הישוב החלב לשומן. אך נראה דהנה כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התור' א"כ במה שמביא קרבן וכופר בע"ז ממילא זהו תשוב' ולפ"ז זהו במי שחטא אבל מי שלא הביא הקרבן על החטא א"כ הקרבן ודאי מקריב לעבודת ד' וז"ש הטיב' ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק בלא חטא ודו"ק:
בתורת כהנים פרק א' משה משה אברהם אברהם יעקב יעקב וכו' לשון זירוז ולשון חיבה ד"א משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. הכוונה נראה לפענ"ד למ"ש רבינו בהלכות יסודי התור' דההבדל שבין נבואת משה לשאר נביאים הוא דשאר נביאים בעת השיגו מעלת הנבואה בעת שורה הרוח הנבוא' עליו היו כל כחות הגופני נעים ונדים ולא נותר בהם נשמה אבל משה רבינו ככחו אז כן כחו בעת הנבוא' והי' דעתו עליו ע"ש ולפ"ז זהו שאמר הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. ובזה ניחא מ"ש הק"א דאמאי לא דריש גם גבי אברהם ויעקב ואינך הדרש הלז ולפמ"ש משה דוקא ועיין ק"א מ"ש בכוונת המאמר ולפענ"ד מחוורתא כמ"ש. במדרש פ"ג הה"ד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ר"י וריב"ח ר"י אמר כאדם שהוא מלחים שתי נסרים ומדביקן זה לזה ריב"ח אמר כאדם שהוא מלחים שתי כרעי המטה ומדביקן זה לזה והוא סתום. והנראה בזה עפמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים שבמצות השכליות אסור לומר אפשי והתור' אסרה ובמצות השמעיות מותר לומר אפשי והנה כאן אמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו לזה אמר ר"י כאדם שהוא מלחים שתי נסרים והיינו דיבוק יפה זה בצד זה כמו כן בשכליות מחוייב שתהי' המחשב' והמעש' מוסכם לדבר אחד שלא יחשוב אפשי והתור' אסר' עלי וז"ש איש און מחשבותיו אבל בשמעיות יכול במחשב' לחשוב אפשי רק שבמעש' אסור לעשות וזה הדמיון למדביק שתי כרעי המט' שהן מרוחקים זה בקצה אחד וזה בצד שני ומכל מקום המט' מחזקת בזה כמו כן בשמעיות אף שהמחשב' מרוחק מהמעש' כך יפה. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש אח"כ שהקב"ה ויתר סליח' אחת משלו וזהו עשירית האיפה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה המחשבה הוא מכח נפש השכלית והמעש' הוא מצד החומר והנה הקרבן הדם הוא הנפש ולגבוה סלקא והבשר הוא מצד החומר אבל עשירית האיפה שאין בו רק מצד החומר וויתר הקב"ה משלו ודו"ק:
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו צריך ביאור מדוע הפסיק כאן במאמר אם לא יגיד ונשא עונו שעיקר בא כאן לומר שאם שמע קול אלה שצריך להביא קרבן וכמ"ש אח"כ והי' כי יאשם לאחת מאלה וגו' והביא את קרבנו וא"כ מה ענין להגיד כאן שישא עונו:
והנראה לי בזה דהנה באמת צריך להבין איך חייב' התור' קרבן עול' ויורד בכובש עדותו וכופר והא חיוב חטאת אינו רק בל"ת שיש בו מעשה וכאן מה מעשה עביד ועיין בש"ס בסנהדרין דף ס"ה דשאני עדים זוממין שישנם בקול או בראי' והו"ל כמגדף דתלוי בלב ע"ש ברש"י ותוס' וברי"ף וא"כ אין בו מעשה ונראה דשאני כאן דגוף הל"ת הוא מה שכובש ערותו וא"כ מה שייך כאן שאין בו מעשה הא עיקר החיוב הוא על מה שלא עשה מעש' וז"ש אם לא יגיד ונשא עונו ונמצא עיקר החיוב על שלא הגיד ודו"ק ובפשיטות יש לומר דזה קאי על השמיעת קול אלה וע"ז מפרש מה שמע בקול אלה שהשביעהו וע"ז אמר שהשביעוהו או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו והשביעוהו שיגיד שאם לא יגיד ישא עונו ודו"ק:
ונפש כי תחטא במדרש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ואת יוצאת וחוטאת הוי ונפש כי תחטא והיא תמוה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה באמת כבר כתבו הקדמונים ואיתמר בי מדרשא דרמ"ח איברים כנגד רמ"ח מ"ע וכל אחת אומרת עשה בי מצוה ושס"ה גידין כנגד שס"ה ל"ת וכל אחת אומרת לא תעש' בי עביר' והנה כבר כתבו המפורשים שכל אחת מהאיברים מכוון כנגד העש' או הל"ת וכשאדם מזדכך מתאוות החומריות אז כל אחת עוש' פעולת' מה שמוכן האבר לעשות ולפ"ז נראה לי דבר חדש דבכל הל"ת אין צריך כ"כ חיזוק שאם האדם זוכה אז מדעת עצמו יוכל למנוע מחטוא בהנה שהאבר מכוון לעמוד על משמרתה משמרת הקודש מבלי להתגאל בתאוות העבירות ולפ"ז זהו בכל עבירות מה שמצד טבעו אינו מוכן לזה אבל בדם כיון שהדם היא הנפש א"כ מצד האבר אדרבא כל יסודו היא הדם ואיך תמנעהו הנפש מחטוא בזה וצריך חיזוק יותר וזה אמרו רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם היא הנפש וא"כ מצד טבעו לא יוכל להמנע מזה. וזה לדעתי מ"ש רז"ל דדם נפשו של אדם קצה בהן והיינו דהתורה הקדוש' כשהזהיר' על הדם כן יסד' הקב"ה בחסדו שתהי' קצה בדם למען יוכל לעמוד בזה ולפ"ז כיון שעכ"פ מצד הנפש אינו מוכן לחטוא רק בדם וא"כ ז"ש הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם וא"כ עכ"פ ראינו שמצד נפשו אינו מוכן לחטוא והאבר נערך נגד ל"ת שלו לשמור אותו מחטוא ואת יוצאת וחוטאת והבן. אדם כי יקריב מכם קרבן בענין הקרבנות האריך בזה המור' בטעמו של דבר והרמב"ן כאן בתורה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי עפמ"ש העקיד' בפ' וירא דההבדל שבין מעל' לפעול' דבפעול' המעשיות לא נביט על איכות הפועל אם חכם הוא או סכל רק על איכות הפעול' אם טוב ויפ' הוא או לא אבל במעל' אדרב' עיקר הענין אם כוון לתכלית נאה או לא ולכך מחשב' טובה הקב"ה מצטרף למעש' כי זה ענין מעל' ונביט על הכוונה אבל מחשב' רע' אף אם מחשב לגנוב ולגזול וכדומ' לא ירע כ"כ אם לא יגנוב בפועל והוה כעין פעול' שלא נשגיח רק על איכות הפעול' וכל שלא נגמר' מחשבתו לא אכפת לן במחשבתו הרע' ע"ש שהאריך בזה ודפח"ח וזה הענין בקרבנות דבא על השוגג ולא על המזיד דבשלמא כל שעש' במזיד א"כ במה יכופר עוונו במה שמקריב קרבן אבל בשוגג א"כ כל שמקריב קרבן ומצייר בנפשו שזה ראוי לו להיות כמ"ש הרמב"ן בטעם הקרבן שהי' לו להרג ע"כ נפש הבהמ' תחת נפשו וא"כ בזה הציור מכופר עונו שהוא כעין מעל' דעיקר נביט על איכות הפועל וכל שלא היה במזיד הרי לא היה בכוונה ולא נדרוש רק על איכות הפועל וכל שמצייר בנפשו שחטא וראוי לו לשרוף כדרך ששורף הקרבן הרי נתכפר עונו ודו"ק כי זה הערה חדש'. ועיין חולין דף ה' דדריש מאדם כי יקריב להביא פושעי ישראל מכם להוציא את המומר נראה לפענ"ד ע"ד הדרוש דהנה הצדיק מכפר על הרשעים והוא מחולל מפשעינו ומת בעון הדור והוא בדמות קרבן שמכפר והטעם שכל ישראל אחים והם כגוף א' ולכך אדם כי יקריב מכם והיינו על פושעי ישראל אבל מוציא את המומר שאינו בכלל ערבות שכבר יצא מהכלל ודו"ק:
יקריב אותו לרצונו בת"כ וכ"ה בש"ס ב"ב דף מ"ח מלמד שכופין אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עיין רמב"ם פ"ב מהלכות גירושין שנתן טעם בזה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש אא"ז הגאון התנא האלקי מוהר"ל מפראג זלה"ה בספרו תפארת ישראל במה שכפה ההר כגיגית ומבואר במדרש שהוא כמו באונס שכופין אותו שישאנה וביאור הענין דבאמת התור' איננה בחיריי אם ירצה יקבל והקב"ה רצה שלא יהי' רצוניים על כללות התור' אף שהבחיר' בידם על הפרטים אם ירצו לקיים או לא אבל אינו יכול לפרוק עול מכל התור' ואדרב' הקב"ה רצה שיהי' ע"י כפיי' ע"ש ולפ"ז ה"ה בקרבנות אחרי שעל ידי זה נתקיים העולם ע"כ רצתה התור' שיכפו אותו רק שמכל מקים לא יוטל ממנו הבחיר' מכל וכל רק שיכפו אותו עד שיאמר רוצה אני כי בענין שהוא קיום העולם והדת אין אפשרות שיהי' ע"י בחירה רק בכפייה ודו"ק:
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' קרבן ראשית תקריבו מהם הענין נראה לפענ"ד דהנה כבר הורינו הרמב"ם בשמונה פרקים דבכל המדות טוב מדות המצוע רק מי שנט' לאחד מהקצוות יטה לההיפך עד שיבא להשתוות ע"ש והנה שאור ודבש הם דברים הפכיים שזה מתוק וזה מר ומחמץ והנה זה ענין שני קצוות ולכך לא יבא לקרבן ד' כי הממוצע טוב ולא יטה לאחד מהקצוות ורק קרבן ראשית תקריבו ממנו היינו שבתחל' טרם הרגיל עצמו במדת המצוע יכול להיות בקצה ההיפך אבל לא אח"כ והוא רמז נפלא. ומלק את ראשו והקטיר המזבחה מכאן אני תמה למה שראיתי בפרי מגדים בסוף פתיחתו להלכות שחיט' שכתב דהא"ר הביא בשם החינוך סי' מ"ח בטעם השחיט' מן הצוואר משום צער בע"ח וכן סכין פגום אסור משום צער בע"ח וקש' דא"כ היאך מלק העוף ולא היה בסכין וע"כ דיכול להיות אף בלי סכין שלא יהי' צער בע"ח או שגזה"כ הוא וכמו שכתב הפרמ"ג וא"ל דעבוד' שאני דהא גם בעבוד' בבהמ' היה צריך שחיט' דוקא וא"ל דשאני שחיט' דלאו עבוד' היא ולכך צריך שחיט' אבל עבוד' דהיינו מליק' דפסול בזר לכך כשר במליק' דגזה"כ הוא בעבוד' דאשתרי מליק' לגבייהו ובזה י"ל הא דאמרו בזבחים דף י"ד ובכמה מקומות שחיט' לאו עבוד' היא דנדחקו רש"י ותוס' בזה ולפמ"ש י"ל דע"כ שחיט' לאו עבוד' הוא דאם היה עבוד' למה הכשיר' בעוף מליק' ומנ"ל שתהי' שני חידושים דהתיר' התור' למלוק אף שיש צער בע"ח ונשתנה מחולין וקדשים בבהמ' וע"כ דבאמת שחיט' לאו עבוד' היא ובעבוד' באמת התיר' התור' מליק' אבל בבהמת קדשים לכך צריך שחיט' ולא מליק' לפי דאינו עבוד' ולכך הכשירו בשחיט' כמו חולין ובזה יש ליישב קושית התו' בזבחים שם ובכמה מקומות על רש"י שפירש דשחיט' לאו עבוד' מדכשר בה זר וכל הפסולים ותמהו התוס' דהא אמרו כן על זר גופא דכשר בה בשביל זה ולפמ"ש י"ל דלכך כשר זר משום דע"כ שחיט' לאו עבוד' דהרי חזינן דבעי מליק' וא"ל דעבוד' שאני דהא בבהמ' ג"כ מקרי עבוד' וע"כ דשחיט' לאו עבוד' היא ובמליק' דפסול בזר באמת מקרי עבודה ועיין זבחים דף ס"ח דלרב דמליקה פסול בזר ע"כ דשחיטה לאו עבוד' היא ובזה יש ליישב גם דברי הר"י מאורלינ"ש שפי' דלכך שחיט' לאו עבוד' משום דשוה בחולין ובקדשים והיינו מדכשר בחולין ובקדשים וע"כ דהוא משום צער בעלי חיים וא"כ למה הכשיר' מליק' וע"כ דבמליק' דבעי כהן דוקא לכך מקרי עבוד' אבל בבהמ' קדשים דלא מקרי עבוד' לכך שוה לחולין ודו"ק היטב:
במדרש תנחומא נפש כי תחטא אמר הקב"ה כי תחטא ולא אדם לפי שהנשמ' חטא' ושגגת תלמוד עולה זדון עיין בגליון שם. ולפענ"ד הכוונה למה דפרשתי דלכך שגגת תלמוד עולה זדון דהא ההמון לומדים ממנו ונמצא שאף שהוא לא עשה בזדון מכל מקום עולה ונמשך מאתו זדון כמו כן הנפש שהיא הנשמ' שחצוב' משמי מעל אם היא חטאת אז הגוף העכור יעש' בזדון וזהו שגגת תלמוד עולה זדון ולכך קובל הקב"ה על הנפש שאף שחטא' בשגג' הא הגוף והחומר הגס ימשך אח"כ לעשות בזדון בשאט נפש ודו"ק:
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' רש"י כתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש ועיין מזרחי שהקש' דלמא דבש דבורים ריבה הכתוב וכתב דא"כ איך שייך קרבן ראשית תקריבו אותם והא לא בא מדיבורים ועדיין תמוה דדלמא דוקא דבש תמרים ולא שום דבש אחר ועיין משנה למלך פ"ה מאיסורי מזבח שתמה בזה על המזרחי ולא העל' דבר ברור בזה ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דבאמת צריך ביאור כיון דשאור ודבש דין אחד להם א"כ הרי במנחות דף נ"ח דרשו ערובו דשאור מכי כל בין לאביי בין לרבא א"כ בדבש דלא כתיב רק כל בלבד מנ"ל ערובו ואולי מוא"ו דוכל אבל לא מצינו זאת ולולא דמסתפינה הייתי אומר דבאמת כי כל שאור קאי גם אדבש ואם היה כתיב כי כל שאור ודבש לא תקריבו כולל הכל ותיבת כל אתי לאורויי שכל מין דבש והיינו אף מתיקת הפרי קרוי דבש ומזה יצא לו לרש"י מ"ש בזה אבל במנחות דף נ"ח שם אמר אם נאמר כל שאור למה נאמר כל דבש וכו' וע"ש דדרשו מהך דכל דבש דרשא אחריתא וצ"ע בזה ובזה נראה לפענ"ד מה שאנו אומרים בפ' הקטורת בתפל' תני בר קפרא אילו היה נותן בה קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתור' אמרה כי כלו שאור וכל דבש לא תקטירו ממנה אשה לד' והנה הנוסח' כלו הלא לא מצאתי בש"ס דילן בכריתות פ"ק רק בירושלמי פרק טרף בקלפי אבל גם שם חסר מקצת המאמר ובאמת שהוא משולל ביאור לגמרי דמה אמרו מפני מה אין מערבין מפני שהתור' אמר' ומה בא להשמיענו ונשאלתי בזה ונפמ"ש י"ל דבאמת גם שאר דבש לא דבש תמרים דקרא ג"כ היה נותן ריח טוב ורק מפני שהתר' אמרה כל דבש אף דבש דבורים וכל מתיקת הפרי קרוי דבש וז"ב וכמ"ש דעכ"פ רש"י פיר' כך שוב ראיתי ברדב"ז ח"ג סי' תקכ"ז שהאריך הרב' בפרט זה דדבש האמור בשאור ודבש ומשם יש ללמוד הדברים שכתבתי והיה בהעלם עין מהמלמ"ל כאן ובפ"ב דבכורים כל דבריו שם כי בא בחרוכ' ע"ש ודו"ק שוב ראיתי בספר שלום ירושלים שנדפס מחדש שהרגיש קצת בזה ואגב אומר שמ"ש הנוסח חמר חורין עתיק הוא ט"ס שבכריתות דף ז' ובירושלמי פרק טרף בקלפי הנוסח חמר חוור יין עתיק. ולא תשבית מלח ברית אלקיך וגו' על כל קרבנך תקריב מלח. לפענ"ד ביאור הענין כי כבר נודע כי בכל התאוות שבעולם יש ערב טוב מועיל והמובחר שבכולם הוא המועיל אף אם הוא מר בפ"ע בכ"ז אם הוא לתכלית המועיל זה ראוי לעשות והנה המלח בעצמותו אינו ראוי רק שעשוי להטעים כל מאכלים וכמו כן הקרבנות בעצם ד' לא רצה כמ"ש זבח ומנחה לא חפצתי רק כיון שעשוי להקרבנות שיכפרו זה ירצ' וה"ה כל ברית אלקים עם ישראל אינו להם רק של ישראל הוא טוב ולכך נקרא מלח ברית אלקיך ודו"ק והבן. חסלת פרשת ויקרא: