אור ברסלב
דברי שאול עהת ומגילות על פרשת בראשית

דברי שאול עהת ומגילות· רבי יוסף שאול נתנזון

על פרשת בראשית

בראשית ברא אלהים. עיין רש"י מה שכתב בזה בביאור מלת בראשית. ולפי עניות דעתי נראה דהנה לכאורה תימה רבה על מ"ש בראשית ברא אלקים והרי כביכול כמה עולמות תהו נבראו מקודם וכדדרשו במדרש רבה שאמר דין לא הניין לי, וא"כ איך שייך לומר בראשית ברא אלקים השמים והארץ דמשמע שכביכול זה היה תחלת מעשה אלקים וזה אינו אמנם הענין הוא דאין הכוונה לספר תחלת מעשה אלקים שזה נראה כדורש מה לפנים ומה לאחור וזה אסור כלל לדרוש ולחקור כאשר חכמים יגידו. אבל הענין לספר מאז נברא העולם הלז ונתן התורה הקדושה לעמו מזה מתחיל הסיפור בתורה הקדושה, וא"כ שוב יתכן לומר בראשית ברא אלקים והיינו מענין המדובר עד"מ כמו בזמנינו אם נספר ממעשה המלך בו"ד א"צ לומר מתי נתמנה למלך כי זה דבר נודע ולא נספר רק כל הקורות בדורו וא"כ כביכול במעשה הבורא אם נספר מעשיו אין הכוונה לספר ממעשיו שעשה כי זה אין קץ ואין סוף ואסור לדרוש ולחקור ולא הותר לנו רק מאז נברא העולם וזה לדעתי מה ששינו לתלמי המלך וכתבו לו אלקים ברא בראשית ועיין רש"י ותוס' במגילה דף ט' מ"ש בזה. ולפמ"ש יתבאר שתלמי הנקרא בטלמיוס בספרי היונים הוא הוא אותו תלמי המלך והוא בהתפלספותו לא מצא בחקירתו שהעולם נברא רק שהעולם קדמון א"כ יקשה לו איך שייך בראשית ברא והיה לו לכתוב למתי היה זה המנין וע"כ הקדימו אלקים ברא בראשית. אבל אנחנו ב"י מאמינים בני מאמינים אשר העולם נתחדש מפי הבורא יתברך ולא היתה קדמון א"כ נודע לנו המספר ולאיזה זמן נדבר. וז"ש אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים היינו שלישראל א"צ להקדים הזמן והמספר כי נודע הוא ודוק היטב ואם שגיתי ד' הטוב יכפר בעד: עוד לאלקי מילין דלכאורה לא יתכן לומר בראשית ברא זאת כי אם אצל בו"ד שיש התחלה ותכלית ואי אפשר לו לעשות פעולותיו בבת אחת אבל לגבי הקב"ה כביכול לא שייך לא זמן ולא פעולה וא"כ איך יפול לשון בראשית אמנם באמת כוונת התורה ע"ד מ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחר יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים וכו' והענין הוא לפענ"ד, כי כבר אמרו חז"ל כי כל מעשה בראשית לצביונם נבראו ולדעתם וא"כ עד"מ בריאת שמים וארץ היה צריך יום אחד לא לערך הבורא יתברך כי אם בערך מעשה שמים וארץ המקבלים הפעולה הם היו צריכין שיבראו בכל התיקון והיופי לפי מדה ומשקל שליש מים ושליש ארץ ושליש הרים היה צריך יום אחד וכדומה כל הברואים ומדומה בזה עד"מ שאדם גדול לומד עם תלמידים בכל יום עלה אחת מהתלמוד הנה לפי גדלותו היה יכול ללמוד בשעה אחת העלה הזאת אבל לפי ערך המקבלים צריך שיצמצם עצמו וללמוד במתון כדי שישיגו התלמידים לפי כח שכלם כמו כן באלפי אלפים הבדלות היתה הבריאה לפי ערך חומרי ומקשיות הבריאה היה צריך זמן כ"כ. וזה לדעתי מה ששינו לתלמי המלך אלקים ברא בראשית שהוא לפי דעתו דעת הפלוספיא הארורה יקשה עצמו לדעת איך שייך בראשית נגד הבורא יתברך שאין נופל תחת הזמן ומזה יביא ראיה לדעתו הסכלה והנבלה ע"כ אמרו שאלקים ברא בראשית את השמים והיינו שאלקים שהוא בגימטריא הטבע ברא בראשית זאת ואח"כ זאת. אבל לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים ודו"ק: בראשית ברא אלקים עיין רש"י מ"ש בזה והרמב"ן חידש בזה כי הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת אבל כל הנעשה תחת השמש או למעלה הווה מן האין התחלה ראשונה אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון והיא הנקרא ליוונים היולי ואחר ההיולי לא ברא דבר רק יצר ועשה ממנו והאריך בזה. ואח"כ בפסוק ויתן אותם ברקיע השמים ביאר מאמר ר"א הגדול בפרק י"ז שאמר השמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה שהכוונה שהשמים שהוא גוף מתנועע בעל חומר וצורה לא יתכן שיהיה נברא מן האין וע"כ אמרו שאור לבוש הוא היה הנברא הראשון ע"ש שהאריך. וכוונתו ליישב בזה קושית המורה שצווח ככרוכיא על דברי ר"א שרצה לומר שהשמים נבראו מאיזה דבר ע"ש וע"כ כתב הרמב"ן שרצה שהחומר הראשון שנברא מאפס היה דקה מן הדקה וממנו נבראו השמים וגם חומר הארץ לא נברא מאפס המוחלט רק היה שלג שתחת כסא הכבוד הממציא חומר הארץ והכסא היה ראשון מאפס ואח"כ השלג ואח"כ הארץ כמ"ש הרמב"ן שם. ובאמת שלכאורה הוא נפלא מאוד מהיכן למד הרמב"ן זאת ואין הבדל בין החומר הדק או החומר הגדול כמו שיוכל הקב"ה לברוא זה מן האין כמו כן זה אך לפענ"ד הדבר מבואר ממ"ש בפר"א דקודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו אחד ובשל"ה במאמר תולדת אדם האריך בזה במ"ש עד שלא נברא וכן הוא נוסח האשכנזים עד שלא נברא העולם ולמה לא אמר עד שברא העולם ע"ש שכתב ע"פ הסוד ובסודם לא בא נפשי. אבל לפענ"ד ר"א לשיטתו דס"ל דהחומר הראשון היה דקה מן הדקה וממנו נעשה חומר השמים והארץ ונמצא העולם כביכול לא ברא הקב"ה רק שנברא מהחומר הראשון ויפה אמר עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד. ודרך אגב אומר במ"ש שהיה הוא ושמו אחד לבד והענין נראה לפענ"ד דבאמת יש הרבה שמות שאינן נמחקין אבל כלם הם תארי הפעולות עד"מ שם אלקים שהוא לשון שופט וכן יתר השמות אבל שם הויה ב"ה הוא שם העצם שהוא כולל עצמות הבורא שהוא היה הוה ויהיה וזה כולל קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם. ונמצא ז"ש עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד ירצה שם העצם שאין לו יחס עם שום דבר והשל"ה הביא בשם הרמב"ן שכתב בפרד"ס שם בן ד' אל יעלה בדעתך כי שם העצם ר"ל עצמות המאציל כי דבר זה בלתי הגון ע"ש שהאריך. ולפענ"ד מ"ש בכוונת שם העצם היא נכון והגון ואם שגיתי ד' יכפר בעד שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"ג שהאריך בדברי הרמב"ם והרמב"ן האלו בדברי הפרקי ר"א דאמר דהשמים והארץ נבראו משלג שתחת כסא הכבוד ע"ש ודו"ק היטב: בראשית ברא אלקים עיין רש"י שכתב דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם והמזרחי הקשה דהא יש כמה מצות מקודם ולפענ"ד נראה דהנה התורה לא נתנה רק לבני ישראל וזה לדעתי מנין החדשים שישראל מונין ללבנה וז"ש שלא היה לו להתחיל רק מהחדש הזה לכם שלזה נמשלו ישראל. אמנם באמת זהו לאחר החטא בעגל אבל קודם החטא היה החמה והלבנה שווים דכל מה שמונים ללבנה הוא משום שישראל ג"כ לא נמשכה גדולתם כמו הלבנה אבל קודם החטא היה נמשכה מלכותם והנה שבירת הלוחות היה ג"כ מורה על ישראל שכביכול שבר מלכותם. ובזה יש לקשר סוף התורה לתחלתו שפירש"י שקאי על שבירת הלוחות ולכך מתחיל מבראשית שאלמלא החטא היה מלכותם נמשכת ודו"ק:

בראשית ברא אלקים. הנה רש"י הביא בשם המדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין ולא עוד אלא שהקדים. הכוונה לפענ"ד דהנה האדם קודם החטא היה מהראוי שיהיה נצחי קיים באיש ואחר החטא נעשה קיום במין וא"כ קודם החטא היה יכול לבראות במדת הדין כמו כל הברואי מעלה שאין רחמים בדין כמ"ש לפרש מ"ש דוד כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך דהכוונה דאמרתי בלבי דהעולם שעלול לחטא ראוי לבראות בחסד שאל"כ אינו יכול להתקיים אבל שמים תכין אמונתך שהם יכולים להתקיים במדת הדין ולכך קודם שחטא היה אדם הראשון כאחד משרפי מעלה היה ראוי לבראות במדה"ד אבל אח"כ כשחטא וצריך להיות קיום במין ע"כ שיתף מדת הרחמים וקידם הרחמים וזה נכון. ובזה נראה מה שתקנו בשבת מוציא חמה ממקומה וגו' ומא ר לעולם כלו וליושביו שברא במדת הרחמים והיינו דליושביו אחרי שנעשה קיום במין ברא במדת הרחמים דהיינו שהקדים מדת הרחמים ודוק. בראשית ברא אלקים. עיין ברש"י שכתב דלכך פתח הכתוב בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו עכו"ם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממין הם יאמרו להם כל הארץ של הקב"ה הוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו. והוא משולל ביאור דממנ"פ אם יאמינו בד' ובתורתו אז ידעו כי הקב"ה ציום שיטלו ואם גם ע"ז יפקפקו מה יועיל להם מ"ש בתורה ועיין רמב"ן על התורה מה שהמתיק ביאור המאמר. וכפי הנראה כי המאמר כפשוטו הוא בעיניו קשה ההיתוך. והנראה בזה דהנה ביאור הכתוב כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם כחלת גוים נראה לי דהנב לא כמדת בו"ד מדת הקב"ה שבו"ד ברצותו ללחום עם מלך אחר הוא מעלים ממנו כל הענין למען לא יסתר ממנו ויבצר חומותיו לא כן הקב"ה כי הוא מגיד מראשית אחרית שיתן להאומות נחלות ויורישהו אח"כ לישראל וכדומה לכל אומה ואומה הגיד קצה עד כמה תמשול ועד מתי תעצור בעם יען כי כל לא יבצר מאתי וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים דהיינו שבזה שהגיד הלא מראש לא בסתר דיבר מזה ע"כ משום שבכחו הכל לתת למי שירצה ולכך אם יאמרו האומות שישראל הם לסטים דהיינו שכבשו בדרך לסטות וככל הלוחמים ויתלו במקרה יאמרו ישראל להאומות שהקב"ה הלא הגיד מראש וע"כ שהוא השוטר והמושל וזה נכון:

בראשית ברא אלקים. במדרש רבה פרשה א' סי' י"ד למה נברא העולם בבי"ת ולא באלף ע"ש טעמים רבים. הכוונה לפענ"ד כי היה יכול לכתוב אלקים ברא בראשית כמו שכתבו לתלמי המלך ולא להתחיל בבי"ת דהיינו בראשית ועיין רש"י שבראשית בסמיכות אין לו פירוש וע"כ שרצה להתחיל בבית ולזה נתן טעמי' ואח"כ אמרו במדרש כ"ו דורו' הית' האלף קוראי' תגר למה לא התחלת בי עד שפתח הקב"ה באנכי ונשאלתי מעלם משכיל אחד שלמה לא השיב ככל הטעמים שאמר מכבר דלכך בבי"ת פתח ולא באלף ולפענ"ד הכוונה דהנה ר"י הקשה לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ועיין רש"י שהביא לזה. ואני אומר דיותר קשה דהיה להתורה להתחיל מאנכי ד' אלקיך שזה כל יסוד התורה וזה לפענ"ד מה שהאלף היתה קוראת תגר דהיינו אל"ף של אנכי ורק דבאמת כ"ו דורות היה בלא תורה ולכך פתח בבי"ת ולזה תפס מליצה נפלאה שהאל"ף קראת תגר כ"ו דורות שכתאחרה מתן תורה ועיין יפ"ת מ"ש בכוונת המאמר שקראה תגר ובאמת שאינו רק מליצה נמרצה על התאחרות מתן תורה עד כ"ו דורות ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה האבן עזרא למה כתיב אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך ולא כתיב אשר בראתיך. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אדרבא כל יסוד הבריאה היה בשביל תורה כדדרשי במדרש בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית וא"כ איך שייך שיאמר אנכי ד' אלקיך אשר בראתיך שהרי כל הבריאה היה בשביל התורה ולכך אמר אשר הוצאתיך שכדאי היציאה מבית עבדים שיקבלו מלכותי כדאמרו במדרש. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דהבריאה נתקלקלה וחזר לבראות לא שייך אשר בראתיך ודו"ק:

וזה לדעתי הפיוס שנתפייסה האל"ף במה שהתחיל אנכי וקשה אכתי פתח בבי"ת מקודם כ"ו דורות. ולפמ"ש שהראה לה שעיקר הבריאה היה בשביל התורה ולכך לא אמר אשר בראתיך ודו"ק: ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ. כלם נתקשו בזה דאיך שייך שהשמש והירח נבראו שיאיר על השפלים וכבר כתב המליץ בבחינת עולם חלילה שיכניע היוצר היקר לפני הזולל ועיין בעקידה שהאריך בזה ואמרתי בזה ע"פ מה דעינינו הרואות בנר שמאיר בחדר אחד ואור נוצץ גם בחדרים הסמוכים וא"כ היעלה על דעת שבשביל החדרים הסמוכים נתנו האור ומובן מאליו שעיקר הנר בא בשביל אותו החדר רק שגם החדרים הסמוכים יאותו לאורו. כך הענין בשמש וירח שהם נבראו לעשות רצון קונם ולהאיר בשמים ולהלך מהלכם ברקיע רק שברוב אורם וגודל שטחם מאורם הניצוצים המבריקים מאירים ע"פ הארץ ג"כ ובאמת לא יוכל אנוש להסתכל בשמש ואם יביט בקוי השמש מקרוב יסתמו עיניו. ובזה פירשתי מה שתקנו אנשי כנה"ג כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קוניהם והיינו שהקב"ה נתן בהם כח גדול ואור רב שיוכלו למשול בתבל וז"ש מלאים זיו ומפיקים נוגה היינו שבשביל שמלאים זיו לכך מפיקים נוגה ע"פ תבל והם עושים באימה רצון קוניהם היינו שהם באמת מתכוונים לכבוד קונם וז"ש ויעש אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ היינו שנתן בהם אור גדול שיוכלו להאיר כמו המרחק הלז שבין שמים לארץ ודו"ק והבן בדברים:

ולמשול ביום ובלילה במדרש רבה הלא כבר נאמר את המאור הגדול לממשלת היום ומה ת"ל ולמשול ביום ובלילה אלא אלו הצדיקים שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא להאיר לילה הה"ד וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו. הענין נראה לפענ"ד דהנה כלם הקשו שהיאך שייך שנתן השמש להאיר ואיך הכניע היקר לזולל, וכבר האריך הבחינת עולם שהיאך שייך שהיוצר חברה מתחלה להאיר לשפלים. אך באמת זה לפי דרכו ודרך הפילוסיפים שאמרו שהמלאכים וכל אשר בשמים יקר מאשר על פני ארץ אבל אנחנו מאמינים כי הצדיקים חשובים וספונים מכל אשר ע"פ השמים ע"כ יפה עשה להנתן השמש להיות מאירה לארץ ולפ"ז נבין מה שאמרו אור שנברא מששת ימי בראשית היה מסוף העולם ועד סופו וכיון שחטא האדם נתמעטה האור וכן אמרו כיון שראה שאין העולם כדאי לה עמד וגנזה לצדיקים לעתיד לבא והיינו כיון שעיקר התכלית הוא בשביל שהצדיקים נכבדים יותר וא"כ כל שחטאו מה להם ולאור הגדול. וזה לדעתי מה שאמר הקב"ה ללבנה צדיקים יקראו על שמך והיינו כי כל תכליתה היא אך בשביל צדיקים וכיון שבני עלייה מועטים ע"כ אמר לכי ומעטי את עצמך. ובזה נראה שהיה לו כח ליהושוע לומר לשמש דום אחרי שכל עיקר מה שנתנה להאיר בשפלים היה בשביל הצדיקים א"כ היה לו בכח לומר שידום. עד יקום גוי אויביו וז"ש ולמשול ביום ובלילה אלו הצדיקים שהם שולטים במה שנברא להאיר העולם וזה ברור ודו"ק:

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. לפענ"ד הכוונה כי האור שמשתמש כעת א"כ אחרי העדר האור הוא החשך אבל האור שנתן הקב"ה במעשה בראשית היה אור גדול והיה יכול להיות הבדל בין יום ובין לילה שבלילה לא יהיה אור כל כך וזה היה ההבדל שבין לילה ליום אבל אחרי שראה אלקים האור כי טוב ועמד וגנזה לצדיקים לעתיד לבא כמ"ש רש"י בשם רז"ל א"כ לא נשאר הבדל בין האור להחשך רק שזה יום וזה חשך וז"ש ויבדל אלקים בין האור ובין החשך לזה קרא יום ולזה קרא לילה ונמצא שהאגדה מסכים להפשט ודו"ק כי קצרתי:

ויברא אלקים את האדם בצלמו. במדרש ובילקוט בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש וכו' הפיל עליו הקב"ה שינה וידעו הכל שהוא אדם שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו והיא תימה ואמרתי בזה עפמ"ש בבאור הענין וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות ופירש"י בישעיה[וא"ו] שהמלאכים אין להם רשות עד שיאמרו ביחד והענין נראה לפענ"ד דהנה ענין האלקית, אשר לא חסר דבר וא"צ השלמה מבחוץ והוא לבדו וא"צ לדבר כביכול ולפ"ז לכאורה מלאכי מעלה הם ג"כ השלמתם בהם וא"צ לשום דבר וע"כ עשה להם הקב"ה שאין להם רשות לדבר כ"א עד שיפתחו כלם ובזה גופא מבינים שהם חסירים וצריכים להשתתף עם חבריהם הקדושים וע"כ וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות שהוא אלקי האמת שא"צ לשום דבר ולפ"ז אדם הראשון שקודם החטא היה קיום באיש ולא היה צריך להשלמת שום דבר וכבר אמר הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו ופ' רש"י אני יחיד בעליונים והאדם יחיד בתחתונים ובעת ההיא כבר אכל מעץ הדעת והיה לו אשה והיה קיום במין אף כי קודם החטא ע"כ טעו בו מלאכי השרת כביכול לומר לפניו שירה וקדוש ע"כ הפיל עליו תרדמה וא"כ הראה חסרונו כי צריך להשלמת השינה וגם לקח אחת מצלעותיו והראה, כי פלג גופא מקרי ואין לך חסר גדול מזה וז"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא והיינו כיון שהוא צריך השלמה מבחוץ במה נחשב הוא ודו"ק היטב:

ויברא אלקים את האדם בצלמו בילקוט בראשית אות ט"ז הביא בשם אבות דר"נ אדה"ר נברא מהול שנאמר ויברא את האדם בצלמו וכן איוב איש תם וישר וכן שת נולד בדמותו כצלמו וכן נח איש צדיק תמים וכן שם ומלכי צדק מלך שלם וכן יעקב איש תם וכן יוסף אלה תולדות יעקב יוסף וכן משה ותרא אותו כי טוב הוא וכן בלעם נאם שומע אמרי אל וכן שמואל והנער שמואל הולך וגדול וטוב וכן דוד לדוד מכתם וכן ירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכן זרובבל ביום ההוא אקח את זרובבל עכ"ל. לפענ"ד ביאור הדברים כמ"ש המורה ח"ג פ"ט כי לא נתן מצות מילה להשלים חסרון יצירה רק להשלים חסרון המדות ע"ש ולפ"ז אדה"ר ושת שנבראו בצלם אלקים א"כ פשיטא שלא היה בהם חסרון המדות וכן יעקב ואיוב ונח שנקראו תמימים והוא מורה על תמימות המעשים וכן משה שנא' בו כי טוב והיינו טוב המדות וגם בלעם שזכה לשמוע אמרי אל וכבר כתב הרמב"ם במורה כי אריסטו להיותו ערל לא השיג רק עד השכל העשירי אבל בלעם ששמע אמרי אל ע"כ שמהול היה ובשמואל שכתוב הולך וגדל וטוב משמע שיש נברא הולך וגדל וטוב וע"כ שלא היה בו חסרון המדות ובדוד כתיב מכתם ודרשו שהיה מכתו תם וירמיה וזרובבל שהוכנו טרם הבראם לנבואה ע"כ שלא חסר להם המדות ודו"ק היטב:

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. הענין נראה לי דהנה בשבת משמש מזל שבתאי דהוא מורה על שממה והנה כבר אמרו חז"ל למען דעת צדקות ד' והיינו שלא כעסתי בימי בלעם שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' ולכך גם כאן אחר ששבת מורה על שממה וחורבן לכך קדש אותו ועשה אותו יום מנוחה. ובזה פירשתי מה שתיקן האר"י ז"ל קריבו לי חזו חילי דלית דינין דתקיפין והיינו ע"ד שאמר למען דעת צדקות ד' עשה יום מנוחה למען לבר ינטלון ולא יעלון הני כלבין דחציפין והיינו שלא יהיה שממה כמשפט המזל ודו"ק: ויהי האדם לנפש חיה בתרגום לרוח ממללא. הכוונה לפענ"ד כי הנה הילד לא יודע לדבר זולת בשמעו מאביו ואמו וע"ד המליצה בסוף סוכה שותא דינוקא מאבא או מאימא והיינו ששומע ולכך החרש א"י לדבר אף שיש לו כח הדיבור ואה"ר שלא היה שום אדם המדבר א"כ היה צריך שיהיה מצד טבעו לרוח ממללא. מיהו יש לומר שאז גם החיות היו מדברים כמו שמצינו בנחש הקדמוני שדברה עמהם ועולה שפיר ודו"ק:

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. הענין נראה לי דהנה כבר נודע מ"ש חכמי הרפואה דיש הרכבה מזגית כגון הסכנגבי"ו שנעשה מחומץ ודבש שקונה לו צורה ואין בו צורת החומץ כלו או הדבש רק שנעשה צורה חדשה ממוזג משתי הכחות של חומץ ודבש ויש הרכבה השכניית כגון כל המרקחות שנרכבו מסממנים שהם הרכבה השכניית ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' שהאריך בזה הרבה והנה כל האדם הנולד מאיש ואשה הוא נעשה הרכבה המזגיות שנתמזגו בו שתי הכחות של אביו ואמו. והנה הקב"ה חפץ שידבק באשתו ושם אינו רק הרכבה שכניית ולא מזגיית ע"כ עשה הקב"ה שהאשה הראשונה שנתן הקב"ה לאדם בראו מעצמות האדם ובשר מבשרו ונמצא היתה האשה הראשונה הרכבה מזגיות מהאדם ועי"כ נשתלשל אח"כ לדור דור שידבק האדם באשתו ולא יקרא הרכבה שכניית כי אם הרכבה מזגיות וז"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וא"כ היתה הרכבה מזגיות ולכך לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ועל כן יעזוב איש את אביו ואמו שנעשה הרכבה מזגיות ודבק באשתו ואף ששם אינו רק הרכבה שכניית בכ"ז ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וזה לדעתי מ"ש ולאדם לא מצא עזר כנגדו ודרשו חז"ל ביבמות דף ס"א שהאדם בא על כל חיה ובהמה ולא נתקררה דעתו עד שבא על בת זוגו והיינו שבכל הב"ח אינו רק הרכבה שכניית ולא נתקררה דעתו עד שברא הקב"ה בת זוגו מבשרו ונעשית הרכבה מזגית ואז נתקררה דעתו ודו"ק היטב כי ענין נפלא הוא:

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו הנה רש"י כתב שמכאן נלמד איסור עריות לב"נ ולא נודע מה סמיכות יש בזה וגם לשון זאת הפעם. ולפענ"ד נראה בזה דהנה בסנהדרין ן פרק חלק אמרו גבי אמון שהרבה לפשוע ואמרו דבא על אמו וא"ל מאי אהנית לך ממקום שבאת ופירש"י דכיון שבא מאותו מקום הוא שבע ממנו ואין לו תאוה ולפ"ז נראה לי דזה מה שאסרה תורה לב"נ שש עריות הקרובות כמבואר בסנהדרין דף נ"ח משום שרצה הקב"ה שעכ"פ לא יהי' שטופים בזימה כל כך ולא יהיה להוט כל כך אחר בולמס עריות כמעשה בהמה ויבא על אותה שרואה תמיד ונהנה מהן והתורה רצתה שיתיחסו עכ"פ אחר משפחותיהם וע"כ צותה ודבק באשתו ודרשו חז"ל ולא באשה אחרת והנה גבי אדם הראשון דבאמת היה עצם מעצמו ובשר מבשרו היצרכה הטבע להכינה בדמות אשה ושלא יראה כי היא עצם מעצמיו כדי שלא תמאס עליו והנה הרגיש אדם הראשון בזה ואמר זאת הפעם עצם מעצמי והיינו משום שלא היה אפשר בע"א אבל אח"כ לא יקח אשה ממקום שבא ומכ"ש שתלקח ממנו וז"ש ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ויפה דרשו מזה איסור עריות לב"נ שהן הקרובות ודו"ק היטב:

במדרש כשרצה הקב"ה לברא העולם נתייעץ במלאכים אמר להם וכו' חסד אמר יברא שכלו מלא חסדים אמת אמר אל יברא שכלו מלא שקרים מה עשה השליך אמת לארץ א"ל מה אתה מבזה תכשיט שלך א"ל רצוני שתעלה האמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח. הענין נראה לפענ"ד דהנה לא ישיבח האדם הגדול בחכמה בהיותו יושב בארץ אשר אנשיה אנשי מדות ומעלות נכבדות כי מהם למד אבל ישובח האדם כשלא היה לו ממי ללמוד ובכ"ז נעשה גדול וזה שאמר שאדרבה בשביל שכלו שקר רצוני שתעלה אמת מן הארץ שנאמר אמת מארץ תצמח ואז ישתבח מי שיש בו מדת אמת ודו"ק:

ויטע ד' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם ראיתי באברבנאל שהביא בשם האבן עזרא שתמה על ה"א דהאדם דבשם העצם לא שייך ה"א הידוע וע"כ כתב דה"א דהאדם יש לו סוד ע"ש ואני אמרתי בחפזי דבאמת גם שם אדם יש לו שני פירושים אם שנגזר מאדמה שנלקח משם או מענין אדמה לעליון והנה השם התואר היה מאדמה שנלקח והשם העצם על כי היה קודם החטא בדמות אלקים וע"כ נקרא האדם ולכך תמצא קודם החטא שנקרא האדם והמעיין ימצא בו ענין נפלא שלכך נכתב האדם קודם החטא ולאחר החטא היה להיפך עקרו ממנו שם התואר בדמות אלקים. ולזה אמר הן האדם היה כאחד ממנו ודו"ק:

שוב ראיתי באבן עזרא בעצמו שכתב ויתכן להיות כן שהוא שם נחצב מהאדמה והוא יהיה שם עצם ושם התואר ואולי כוון למ"ש ויותר נראה לפרש כוונת האבן עזרא דע"כ לא אמרו דשם העצם לא יתכן בה' הידועה רק השם שנקרא על מי שהיה שמו כך עד"מ היום נקראו בני אדם ראובן שמעון ע"ש אבותיהם וקרוביהם שנקראו כן ונמצא שזה שמם העצמי ולא שייך לומר הראובני והשמעוני אבל ראובן הראשון היה ע"ש התואר שנגזר ע"ש כי ראה ד' בעניי ושם העצם הוא שם התואר דלכך כתיב הראובני והשמעוני כי ראובן הראשון היה ע"ש התואר ומעתה האדם הראשון שנקרא האדם בעבור שנחצב מהאדמה א"כ זה נקרא בשם העצם ובשם התואר אדם ויוכל לומר בו ה' שם הידוע והבן בדברים וז"ש האבן עזרא בעבור שנחצב מהאדמה שהוא שם העצם ושם התואר כיון למ"ש ודו"ק ולפ"ז גם מה שהניחו בעלי המדקדקים ששם העצם אי אפשר לתרגם דשם העצם לא ישתנה בשום לשון ג"כ יש לחלק דהשם הראשון שנקרא ע"ש כך וכך אף שהוא שם העצם יוכל לתרגם בלשון אחר ועיין באבן עזרא ורמב"ן ע"פ כי מן המים משיתיהו והבן כי היא הערה חדשה:

אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. לכאורה תימה דאיך נתפתית בלי מופת חותך שהוא אמר שלא ימותו רק שיפקחו עיניהם ואיך שייך בזה נסיון ושמא תמות באכילה ואם יבא רופא ויאמר שזה הסם הממית יוכל לתקנו שיהיה ראוי לאכילה ויאמר לאחד בא ונסה זה ישיבו שיטה איך אנסה הראה אתה מופת כי לא סם ממית היא ולא אני. והנראה בזה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם דהידיעה והבחירה מתנגדים ובחובת הלבבות קראו ההכרח והצדק והנה חתרו ליישב והעולה מדבריהם שהקב"ה ביכלתו שלא תכריח ידיעתו לבחירת האדם והקב"ה שליט על ההכרח ג"כ שיוכל האדם לבחור בדבר וכתב הבחינת עולם שידיעה סגוליית משארת טבע האפשרית והבחיריית ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר נחמד דזה אחרי שכבר נתן הבחירה לאדם והוא שליט לעשות טוב או רע אבל אדם הראשון קודם שחטא שלא היה בידו תאוה על הרע והיה כאחד מהמלאכים שהם יודעי טוב ורע אבל לא שליטים ע"ז כמ"ש העקידה שבהם לא שייך טוב ורע רק אמת ושקר והם רק יודעים טוב ורע ולפ"ז כל שלא היה בחירה א"כ לא שייך לומר שימותו על עברם על מצות הבורא שהרי הידיעה מכריחם והבחירה אין באדם לעבור על ההכרח והנה זה שאמרה הנחש לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וא"כ איך שייך מיתה דממ"נ אם לא ידע השי"ת שיאכלו לא יאכלו ואם יאכלו הרי הכריחם הידיעה וע"ז חששה שמא בעצם היא סם הממית ואף שידע הקב"ה ידע באמת שימותו וע"ז אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל וראתה שלא נמצא בו סם ממית לכך אכלה. ובזה נראה לפענ"ד מה שהשיב האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ובמדרש דרשו ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל שאוכל עוד והוא תמוה שאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה יעיז פניו כל כך נגד השי"ת שיאכל עוד ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת הנחש תשיאו שכאשר יאכלו יהיו כאלקים יודעי טוב ורע והיינו שלא יהיו בחיריים רק שידעו טוב ורע ובאמת זה שקר היה ותיכף כשאכלו היו בחיריים ונוססה בקרבם רוח תאווני על הרע ואדם הראשון לא הבין וחשב שמה שמתאוה שיאכל הוא מפני שיודע שזה טוב והקב"ה חפץ שיאכל וע"ז אמר ואוכל עוד עד שגלה לו הקב"ה שזה בא מפתויי היצר ונעשה תאווני וז"ש הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ותמה הבינה לעיתים וכי כילות יש ומה אכפת ליה שיחיה ובמדרש דרשו אין ועתה אלא תשובה מכאן שפתח לו הקב"ה פתח לתשובה וגם זה אינו מובן ולפמ"ש אתי שפיר דהנה אדם הראשון היה קודם החטא כמלאכי השרת יודעי טוב ורע אבל לא בחיריים על הרע והטוב ואחר החטא נעשה בחיריי אבל הנחש השיאו שאחר אכילה יהיו יודעי טוב ורע לא בחיריי נמצא אדם הראשון שהיה מתאוה לאכול לא הבין שזה בא מפאת היצר והוא חשב שאך בזה נתעלה ומתאווה לטוב מפאת טבע הטוב להשתוקק ולכסוף לטוב לו כדרך המעולים וע"ז אמר השי"ת כמקונן על האדם איך נפל ממדרגתו כל כך שהן האדם היה כאחד ממנו והיינו קודם החטא היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה היינו אחר שחטא הורד ממדרגתו ואינו מבין ופן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ויאכל והוא לא יבין שעושה רע רק שנכסף מצד שטוב בעיני אלקים ולא ידע ויחטא ואשם וז"ש אין ועתה אלא תשובה מכאן שפתח לו הקב"ה פתח לתשובה שהקב"ה בעצמו העיד שאדם הראשון אינו חוטא במזיד ואדרבה הוא מתכוין לעשות טוב וא"כ אינו חוטא בשאט בנפש וע"כ יכול להתקבל תשובתו ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל:

אף כי אמר אלקים וגו' מפרי עץ הגן נאכל וגו' ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון. כבר כתבתי בזה דברים רבים וכעת נראה לי ע"פ מה שפירשתי מה שאמר ירמיהו קדש ישראל לד' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם ופירשתי דהנה יש דבר שאינו ראוי לאכילה מחמת כי הוא סם המות וגם בבע"ח מין האפעה אשר הוא ארסיי ובכ"ז יודעים הרופאים לרקוח ממנו מרקחת שילקטו ממנו הארס וירפא ויש אשר הוא טוב וראוי ובכ"ז לגודל זכותו וצחותו ויקרותו יוכל להזיק כמו היין הישן נושן אשר לרב ישנו יוכל לעבור השכל ולהזיק לאשר לא ניסה בו והנה כי כן במאכלים האסורים יש אשר נאסר מחמת הארס הצפון בקרבו וע"י הרקוחים ופטומים אשר עשו חז"ל עפ"י התורה יוכלו למתקו ולחבלו שלא יזיק ואם יקחם בלי רקח יוכל להזיק ויש אשר לרוב יקרתו כי הוקדש לד' יוכל להזיק לכל זר כי לרב גודל קדושתו וטהרתו נתקדש עד כי נאסר להדיוט וההבדל אשר בין זה לזה כי המאכל הנאסר מכח הארסיי זה לא יוכל להשהות כי תיכף באכלו יומת ותתחלחל הארס אבל מי שלרוב קדשו נאסר זה אינו מזיק תיכף כי בעצם הוא טוב ויפה רק לקדושתו העצום הנה עונו ישא בהמשך הזמן ועוד הבדל כי הארס באכלו הראשון הוקל מעט מתחלתו ומקלי קלי הארס כמו בארס הנחש שיוכל הראשון לפקע כח הארסיי אבל מי שלרוב קדושתו נאסר זה לא מועיל והמופת לזה דבקדושת הגוף וכלי שרת יש מועל אחר מועל וכלם מעלו ומעתה זה שאמר קדש ישראל לד' ראשית תבואתה וע"כ כל אוכליו יאשמו וגם רעה תבא עליהם היינו בהמשך הזמן וזה לדעתי מה שאמרו בפסחים דף ג' ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיב כל ערל לא יאכל בו ואנא קא אכילנא משופרי דשופרי א"ל ריב"ב מי קא ספי לך מאליה וכו' א"ל אליה לגבוה סלקא וכו' בדקו אחריו ואשכח דארמאה הוא וקטלוה. והדבר צריך ביאור מה האי דקא משתבח הנכרי דאכיל פסח ואטו רבותא הוא דמשקר וירמה באמרו שהוא יהודי ואטו הם נביאים שזה נכרי ומה חידש לו ריב"ב לספות לו מן האליה כדי לקטלוהו ורש"י פירש שביד ריב"ב לא היה בידו להרגו וזה דחוק דהא היה בידו עכ"פ להודיע שזה שמו וכך תארו שהוא נכרי וכדומה אך לפענ"ד היה נראה שזה הגוי הבין שמה שאסרה התורה לנכרי הפסח הוא לפי שבאמת הפסח יש בו ארס שמי שאינו יהודי הארס שבו שורפו וע"כ התפאר בו כי הוא אכל ולא ניזוק וא"כ אך לשוא אסרה התורה לאכול מהפסח וע"ז חידש לו ריב"ב שזה לא בשביל הארס רק בשביל קדושתו לא הוכשר לנכרי לאכול וא"כ זה שאמר לו מי קא ספו לך מאליה ואמר לו דאליה לגבוה סלקא והיינו שלא בשביל הארס נאסר רק בשביל קדושתו וא"כ ממילא אין ראיה שלא יזיק לו לאחר זמן ולכך אירע שבדקו אחריו וקטלוהו והרעה באה עליו אח"כ ולא תיכף והבן בדבר. ומעתה גם כאן האשה הבינה כי מאכל רעה הוא מצד עצמו וע"כ נאסרו וע"כ אמר לה הנחש שא"כ היה לה למות תיכף באכילה או בנגיעה ואם לא תמית תיכף המופת שלרב קדושתו ויקרתו אסר הקב"ה וז"ש לא מות תמותון כי יודע אלקים. כי ביום אכלכם ונפקחו עיניכם וא"כ מחמת קדושתו ויקרתו נאסר עליהם וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל אם כן הבינה שבעצם אין בו רע ע"כ נפתה לבה להאמין לה וז"ש האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ודרשו במדרש ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל שאוכל עוד והוא תימה ולפמ"ש אתי שפיר דאמר שלא יקרה המיתה תיכף רק ברבות האכילה ובהמשך הזמן ודוק היטב:

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הכוונה לפענ"ד כמו שמיתת הגוף היא מיום הולדו נחסר יום יום מכחותיו והוא הולך וחסר עד יום מותו ורק שאינו מרגיש כל כך בנערותו עד בואו לימי זקנה שאז מרגיש ואם בגבורות אינו מרגיש רק בימי שיבתו כמו כן מיתת הנפש באמת הרשעים בחייהם קרויים מתים רק שאינם מרגישים וכמ"ש בחובת הלבבות כמה פעמים שאם תשמע לעצת היצר ישלול ממך היראה ולא תרגיש כלל וז"ש לו כי ביום אכלכם ממנו וגו' והיינו שמתחיל המיתה מיום נטותך אחר היצר אף שלא תגמר רק ביום נתמלא הסאה ועיין רמב"ן על התורה והבן:

ותפקחנה עיני שניהם. איתא במדרש וכי סומים היו ר"י בשם ריב"ז משל לערוני שהי' עובר לפני חנותו של זגג והי' לפניו קופה מלאה כוסות ודיוטרוטא והפשיל במקלו ושברן עמד ותפשו א"ל ידע אנא דלית אנא מהני מינך אלא בא ואראה לך כמה טובות אבדת כך הראה להם כמה דורות אבדו הדברים צריכין ביאור ועיין יפ"ת. ולפענ"ד הכוונה ע"פ מ"ש המורה ח"א פ"ב כי שאלוהו כי יראת שקודם החטא היה הכוונה הראשונה באדם שיהי' כשאר ב"ח שאין שכל ואין תבונה לו ואיך לאחר שחטא נתעלה עד שהי' זוכה לדעת טוב ורע והשיב כי השכל אשר השפיע לאדם והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם המרותו וזה הנקרא צלם אלקים ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר אבל המגונה והנאה היא במפורסמות לא במושכלות וא"כ כשהי' על תכלית השלימות לא היה בכח להשתמש האדם במפורסמות ולא להשיגם עד שאפילו המפורסמות בגנות והוא גלוי הערו' לא היה מגונה אצלו ולא השיג גנותו וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו ודמיונותיו השיג השגות המפורסמות אבל שולל ממנו השכל והשג' השכלית ואז ידע שיעור מה שאבד לו. וזה שאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם לא אמר ויראו כי ראו מכבר רק כי נתגלה להם ענין כי ערומים הם יעו"ש דבריו כי נעמו ואני לקטתי מהאורות ותארנה עיני להבין דברי המדרש שזה קושית המדרש וכי סומים היו דהיינו שכבר ראו ג"כ וע"כ כי נתפקח עיניהם להשיג יותר וקשה לו קושית המורה וכי לאחר שחטאו נתעלו יותר וע"ז השיב שהרא' להם כמה דורות אבדו וז"ש במדרש לית אנא מהני ממך והיינו אף שאין בכחך לשלם מכל מקום ראה כמה טובות אבדת וזהו שנפקח עיניהם לדעת כמה אבדו וזהו לדעתי מה דאמרו במדרש על מה דכתיב ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו וע"ז אמרו במדרש לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש ד' לאדם ולאשתו כתנות עור אריב"ק להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם אותו רשע מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ קפץ עליהם והוא משולל ביאור ועיין יפ"ת ולפמ"ש אתי שפיר דכבר הבאתי דברי רבינו דקודם החטא לא היה להם כח להשיג במפורסמות והי' אף הגנות הגדול גילוי ערוה ג"כ לא מגונה ולא השיג גנותן וא"כ לא היו צריכין לכתנות עור וא"כ היו מתעסקין בדרך ארץ בפרהסיא כי לא השיגו לדעת הבושת ולכך קפץ עליהם הנחש שרצה להחטיאם וזה שהקדים דקודם החטא היו ערומים ולא יתבוששו וזהו לדעתי מה ששאלו הקב"ה מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת והיינו שמי הגיד לך שזה מגונה להיות ערום וע"כ אכלת מעץ הדעת ונתגלה לך שזה בושה ודו"ק היטב והנה כפי דברי היפ"ת שם נראה שהכתנות נעשו קודם החטא ופשטותן של דברים משמע דלאחר החטא נעשו וכפי מ"ש נראה עיקר שלא נעשו רק לאחר החטא. ובזה נראה מה דאמרו במדרש בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור באל"ף והיינו דר"מ לשיטתו דפירש והנה טוב מאוד זה יצה"ר שאלמלא הוא לא בנה ולא נשא אשה ונמצא שהיצה"ר הוא לתכלית הטוב והשלימות ולכך דרש שעשה להם כתנות אור באל"ף דהיינו שהי' להם למעלה ע"י החטא שהיצה"ר מגיעו להשלימות ודו"ק כי נכון הוא: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הכוונה לדעתי דהנה כבר אמרו דעם משמע שזה חשוב יותר ועיין תוס' ישנים ביומא במה שהאריכו על יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ דהדרך ארץ עיקר ע"ש ובהגהאי"י ולפ"ז האש' הראשונה אשר גם היא הית' יצירת כפיו של הקב"ה, ועצם מעצמי האדם ע"כ לא הית' נכנעת תחתיו וז"ש האשה אשר נתת עמדי והיינו שאינה משועבדת לו ולצוויו ואדרבה נתגדלה עליו וז"ש על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד לא שתהא משועבדת אבל כל זה היה קודם החטא אבל לאחר שחטא היה מוכרח שהאדם ימשול בה וזה שכתוב והוא ימשול בך ובאמת הזווג הראשון היה מורה על החומר והצור' שהחומר צריך להיות נכנע אל תחת הצור' הנכבדת ולכך בישראל הבעל גבר שורר בביתו ובב"נ נשאר על קדמותו שלבם נמשך אחר החומר במותר ולכך באחשורוש שראו שהקלקול נמשך מזה שהבעל אינו מושל באשתו גם הם הבינו ויסדו להיות כל איש שורר בביתו ודו"ק: והנה האר"י מקשה דיציר כפיו של הקב"ה איך חטאו לפענ"ד ל"ק דהא האש' היא נלקחת ממנו והיא נתנה לו מן העץ ובאמת נראה שהאדם נברא עם כל הכחות הטוב והרע וכשנלקחה האש' ממנו נלקחה מהצד אשר הרע היה שם וז"ש האש' אשר נתת עמדי ויתכן עוד לאשר היא נתנה להוליד וכתיב בחטא יחמתני אמי והבן: במדרש הנעלם עץ פרי עושה פרי היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש והוא משולל ביאור ועיין לוית חן מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מה שנחלקו בר"ה דף י"א מהו לשון עץ פרי עושה פרי. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע דכל דבר שסופו לגדל בשבת אסור לעשות אף מע"ש ולכך אסרו לקצץ הצפרנים בחמישי שסופן לגדל בשבת ולפ"ז הא גם הקב"ה שומר שבת וא"כ הא סופו לגדל בשבת ורק כיון דלקליטה שלשה ימים והרי היה שלשה ימים וא"כ לכך היה העץ ג"כ פרי וכל שנלקט בשלשה ימים כבר קלט ולכך היה עץ פרי ועושה פרי. איברא דלפ"ז קשה דהא היה שלשה ימים שהרי זה היה ביום השלישי וא"כ היה יותר משלש' ימים קודם השבת ול"צ שיהי' עץ פרי וצריך לומר דאם נימא תוספת שבת דאורייתא א"כ גם בע"ש היה אסור עכ"פ שעה אחת ושתים וא"כ לכך היה צריך שיהי' עץ פרי ויקלט קודם שעברו שלש' ימים מעת לעת והנה כבר נודע דתוספת שבת נלמד מיוה"כ מועניתם את נפשותיכם ועיין ר"ה דף ח' וביומא דף פ"א ולכך זה שדרש המדרש הנעלם עץ פרי עושה פרי היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם ודו"ק:

ויאמר ד' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה וגו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הכוונה כי הנה קודם החטא היה הנחש שהוא מליצ' על היצר היה בו כח אלקי להחטיא את האדם והאדם לא ירגיש כלל כי הוא רוצה להסיתו להפילו בשחת וא"כ לא היה מקום לעמוד נגדו ולהרגיש בו כי הוא אורב לו וכי מבקש רעתו ע"ד הדמיון האוהב אם נעשה אויבו בסתר יותר קשה שבזה אינו מרגיש כלל והנה כאן הנחש היה בדמות אוהב ומתהפך בתחבולות להסיתו כי הבטיח לאש' לא מות תמותון וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ולכך אמר הקב"ה כי עשית זאת ע"כ איב' אשית בינך ובין האש' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב וא"כ ירגיש בך ועכ"פ לא יאמין בך כל כך. או יאמר כי היצר שהוא כח התאווני או מלאך העומד להשטין כפי דעת המקובלים עכ"פ הוא אינו רק למבחן אבל אינו רוצ' בעצם שיחטא ולכך באמת עד שרוצה האדם לעשות הוא מסיתו והוא מראה לו ומגדיל כח התאו' ומיפהו בעיניו אבל בכ"ז לא יאמר לו על רע כי טוב הוא רק שבכל דבר יש רע וטוב וע"כ הוא מגדיל כח הטוב אשר בדבר על אחת שבע למען יבחר בזה ולא ירגיש ברע אשר בו אבל כל זה לאחר החטא שנעש' מעורב טוב ורע ביחד אבל קודם החטא היה הטוב טוב והרע רע ונמצא שהסית הנחש והתעהו לאמור על רע טוב וזה שכתוב כי עשית זאת על כן איב' אשית בינך וגו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב היינו כמ"ש האבן עזרא שבכל דבר יש רע וטוב רק שאחת היא טוב ברובו וקצתו רע ויש להיפך ואם כן הוא ירגיש בראשיתו ואתה תשופנו עקב היינו שתוכל להגדיל לו כח הטוב אשר בקצהו כי יכריע הרע הנמצא בו וזהו ענין כח הסת' אבל לא להטעותו לגמרי והבן בדברים:

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. כבר כתבתי וכעת נראה לפענ"ד הכוונה על פי מה דאמרו פרק חלק דמנש' אמר לר"א חברי קרית לי ולא ידעת מהיכא בעי למשרי המוציא ואמר לי' מהיכא דקרים בישולא וא"ל וכי מאחר דחכימת כולי האי למה פלחת לצלמא א"ל אי הוית התם הוית נקיטא בשיפולי גלימא. והמאמר תמוה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה היצר צודד נפשות יקרות ומפילם בבאר שחת בפתויו וכשליו הרבים ואין מקום להתגבר על היצר רק אם לא יתן לו מקום ויסגור הדלת בעדו כי אם יפתח לו פתח כמחט סדקית אז ירחב אח"כ כפתחו של אולם וזה מה שאמר לפתח חטאת רובץ והיינו שצופ' ומביט אם יוכל לפתוח הדלת כי אז ימצא מקום להרחיב ולהגדיל:

וזה לדעתי המשל שהגיד לו מנש' מהמוציא מהיכא דקרים בישולא כי בהיותו נקרם הפת אז במהר' יבושל ויאפ' לגמרי וא"כ העיקר הוא ההתחל' שמתחיל לקרום ולכך מברכין המוציא על מה דקרים בישולא ולכך א"ל שפתחו רק כמחט סדקית נתרחב והלך לו וז"ש אי הוית התם הוות נקיטא בשיפולי גלימא והיינו לאחר שכבר נפתח הפתח אז היה קשה לעצור בעדו והרי עינינו הרואות לאחר שנסגר הדלת ובטלו אנשי כנה"ג ליצרא דע"ז לא במהר' ינתק ומעט המשתחוים ומודים לצלם ר"ל מרשעי ישראל והנה כבר נודע מה שכתבו המקובלים וגם במורה נשתמש בזה כי הנחש הוא השטן הוא היצר וכבר אמרו במדרש שסמאל רכב על הנחש ולכך אמר הוא ישופך ראש והיינו בהתחל' אם ישמור רגליו מלכד בפח יצה"ר מתגבר על היצר ואתה תשופנו עקב היינו אם כבר החל לנפול בפח אז קשה שיתגבר עליך ואז תשופנו עקב והבן בדברים כי נעימים הם: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. עיין עקידה שהאריך בביאור הכתוב בזה. ולפענ"ד ע"פ דרכו כי גם המלאכים הם יודעים טוב ורע רק שאינם אפשריים על הרע יתפרש המקרא היטב ע"פ מה שעינינו הרואות שיפחד האדם יותר מאיש אוהבו שנעש' שונאו יותר מהשונא שהשונא אינו יודע סודותיו וסתריו לא כן איש אוהבו שאליו נגלו כל תעלומות וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וגו' והוא מובן עפ"י דברינו ומעתה זה שחשש הקב"ה שהאדם קודם החטא כבר בא בסוד ד' והי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע והי' כשרפי מעלה ורק שלא היה יודע מה מעלה של העץ החיים אבל עכשיו כי חטא א"כ יש לחוש פן יקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישאר קרח מכאן וקרח מכאן כי לא יהי' לו מקום לשוב כי מאחר שיהי' חי לעולם ויהי' נצחי ולא יהי' אפשרי הבחיר' בזה לא שייך חטא אחר שאין בכחו לחטוא כמו שהאריך תעקיד' בדרוש הנכבד הלז דרשהו משם. וזה לדעתי מ"ש בע"ז פ"ק לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה ולא היה ראוי דוד לאותה מעש' אלא להורות תשוב' והכוונה כי מצד מעלת הדור ההוא וגם דוד שאמר לבי חלל בקרבי כמעט שלא היה אפשריים על הרע אמנם אם נבטל מהם אפשריות הבחיר' לעשות רע לא היה שייך בהם שום ענין מצוה אם אין להם כח לעשות רע וכל ענין מעלת התשוב' הוא כי אחר שהוא אפשרי על תרע שוב הבחיר' בטוב מעלה גדולה וזה שכתוב כדי להירות תשוב' והבן כי מליצה נמרצה היא וזה מה שאמרה הנחש והייתם כאלקים לדעת טוב ורע היינו לא שתהי' אפשרי הבחיר' עושי טוב ורע רק יודעי טוב ורע ודו"ק:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ד' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם. ודקדק הבינה לעתים וכי כילות יש למעלה מה בכך שיחי' לעולם וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה כבר אמרו יפה תלמוד תור' עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון ולפ"ז הנה לאחר שאכל אדם הראשון מעץ הדעת והי' עלול לחטא לא היה ראוי שישב בג"ע כי אם לא יהי' מוטרד על המחי' ועל הכלכל' אולי יחטא וע"כ שלחו מג"ע לעבוד את האדמ' למען שביגיעת אף וזיעת נפש יאכל לחם ולא יעש' עוד מלאכ' הקדש וזה שכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע והוא עלול לחטא על כן אין תכלית עוד שיאכל וחי לעולם שאז לא יאכל בזיעת אף וביגיעת נפש ואולי יחטא וע"כ שלחו מג"ע לעבוד את האדמ' אשר לוקח משם למען שיגיעת נפש וזיעת אפים שניהם גם יחד משכחת עון ולכך אמר לו בזעת אפך תאכל לחם כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואתה עלול לחטא כמשפט האנוש אשר בעפר יסודו וסופו לעפר ולכך קודם החטא כתיב ואד יעל' מן הארץ והשק' את כל פני האדמ' והושיבו לאדם בג"ע. ויש להמתיק הדבר ע"פ מה ששמעתי בשם כבוד אבי מורי הגאון נ"י שאמר בביאור המאמר לא ראיתי שועל קייץ וכו' ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ואמר הוא דהנה באמת תכלית בריאת המין האנושי הוא שישכיל מושכלות לעבוד את ד' ולדבר הזה צריך מכוח' גדול' מטרדת הגוף למען יוכל להיות פנוי לעבוד את ד' אך זה לצדיקים אבל לרשעים אדרבא הבטל' מביאה לידי כפיר' ולעשות כל רע ע"כ את העולם נתן ד' בלבם למען יהיו מוטרדים מאוד. ובזה פירש הא דאמרו ביומא גבי המן דלצדיקים היה בא בלי טורח ונרשעים כתיב שטו העם ולקטו ואמר הוא כי הצדיקים היה צריכים הזמן לדברים השכליים לעשות מלאכת הקודש ע"כ בא להם בלי יגיעה משא"כ הרשעים היו צריכים לטרוח אחרי מזונות למען לא יעשו כל תועבה וזה שאמר אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער והיינו למען יהי' הנפש פנוי אך לעבוד את ד' ולחזות בנועם יקרו אך הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן קודם שחטא אדם הראשון היו נבראו כל דברים בצביונן וקומתן ואד על' מן הארץ להשקות את האדמ' למען לא יצטרך האדם הראשון לעניני תגוף ויוכל לעסוק במושכליות אבל לאחר החטא שלחו מג"ע לעבוד את האדמ' למען יהי' נאחז בסבך הטרדות ויגיעת שניהם משכחת עון כנ"ל נכון מאור:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם אמרו במדרש אין ועת' אלא תשוב' מכאן שפתח לו פתח לתשוב' כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה אין לך ענין היותר מבהיל האדם ומכניע לבו לשוב בתשוב' מיום המית' וכבר אמרו אם יצרו פגע בו יזכור לו יום המית' שאז יצרו נכנע וזה שכתוב במדרש טוב מאוד זה המות שאלמלא לא מתירא האדם שימות אז היה הולך שובב בדרך לבו ומעתה כיון שאכל מעץ הדעת ונעשה עלול לחטא לכך חשב הקב"ה פן יאכל מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואז לא ימנע מעשות כל התועב' באין מחריד ע"כ גרשהו וזה שכתב מכאן שהתחיל לו פתח לתשובה שאל"כ מה כל החרד' הזאת שחרד שמא יאכל וחי לעולם וכבר הקש' בבינה לעתים וכי יש כילות למעל' ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועת' פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם ביאור הענין נראה לפענ"ד עפמ"ש בסוף קידושין לא ראיתי מימי שועל קייץ וכו' אלא הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ביאור הענין לפענ"ד דבאמת מהראוי שישיג כל איש פרנסתו אך כיון שניתן הבחיר' לאדם לבחור בטוב או ברע אם היה כל אחד משיג שלו א"כ רוב מצות ועבירות בטילות לכך לא ניתן לאיש פרנסתו רק בזעת אף ואז השלטון באדם לבחור ברע ובטוב ולכך לעתיד כי יתבטל היצר ויהי' לכל איש כדי צרכו ודרשו חז"ל ולא יהי' עוד כנעני אין כאן עני והיינו כי אין צורך למצות מדות של אדם כי נתבטל הבחיר' מכל וכל ולכך קודם החטא היה נתקן שאד יעלה מן הארץ והשק' כי אין צורך שאדם יתיגע אחר טרפו אבל אחר כי ניתן הבחיר' לאדם נתקפח פרנסתו וזה שאמר שא ראיתי מימי שועל קייץ שאין לו בחיר' לכך נתן לו טרפו ומלבושיו וכל מחסוריו אבל האדם שהרע את מעשיו וקפח פרנסתו וזה שכתוב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ולכך שלחו מג"ע לבקש פרנסתו בזעת אף ויגיעת נפש ובזה יעמוד על המבחן והמצרף ודוק והבן הדברים:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. במדרש רבה אין ועתה אלא תשוב' מכאן שפתח לו הקב"ה פתח לתשוב' הכוונה לדעתי למ"ש העקיד' פ' שמיני שהמתפקרים ישאלו למה ברא הקב"ה את האדם שיהי' בעל בחיר' מוטב ה' לו לקרבהו למלאכים ולבראותו בדמות מלאך וכתב העקיד' כי זה אינו שאל' שלפי ענין בריאת אדם נברא בתכלית מה שיוכל האנוש להיות ע"ש:

ואני אומר שמכל מקום יש לשאול אחר שבתחלת הבריא' נברא בדמות מלאך אם כן ראינו שיוכל האנוש להיות כמלאך האלקים וא"כ למה דחפוהו אח"כ ממעלתו אבל האמת הוא שבאמת היה יכול להיות בבחינת מלאך אבל זה אם יהי' מושבו מושב אלקים בגן עדן אבל אחרי כי חטא ושולח מגן עדן לעבוד האדמ' שוב אי אפשר לאנוש אנוש כי יהי' בבחינת מלאך וע"כ שמוהו בצורת אדם שיהי' מעולה עכ"פ מכל החי אשר ע"פ האדמ' ואף שוחטא יוכל לשוב ויהי' נכבד יותר ממלאך וזה אמרו הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע כמ"ש העקיד' שידע טוב ורע ולא עושה טוב ורע כי היה כמלאך אבל אין לו בחיר' וא"כ כשיאכל וחי לעולם אבל לא יהי' בבחינת מלאך ולא בבחינת אדם אחרי שחטא וע"כ טוב לו כי ישולח ארצה ואז יהי' בתור האדם המעל' וזה שאמרו מכאן שפתח לו הקב"ה פתח לתשוב' ודוק והבן הדברים:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועת' פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ותמה הבינה לעיתים וכי כילות יש למעל' מה אכפת לי' אם יחי' לעולם וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה כבר כתבתי כמה פעמים בשם אחי אא"ז הגאון מוהר"ל מפראג בספר החיים שכתב בטעם דשאול באחת ועלת' לו משום דחטא בדבר שלא היה לו מקיימים זולתה ונתבטל המצוה מכל וכל משא"כ דוד שאף שהוא חטא באשת איש יש רבים מקיימים זולתו ואין העונש גדול כל כך. ולפ"ז אדם הראשון שחטא ולא נשאר שום קיום למצוה זו שכלם אכלו ומבואר במדרש שגם הבהמות והחיות אכלו וא"כ לכך לא הועיל לו התשוב' אבל באמת הא הבנים אשר יולדו אח"כ היו יכולים לקיים המצוה והי' לו עוד מקיימים אבל באמת כבר כתב האבן עזרא שקודם החטא היה מהראוי להיות קיום באיש ויהי' נצחי ואחר החטא נעש' קיום במין ומעת' זה שחשש הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו ועת' פן ישלח ידו והיינו שהוא היה ראוי להיות יחיד בתחתונים כמו הקב"ה בעליונים וא"כ אם יאכל מעץ החיים ואכל וחי לעולם א"כ יהי' קיום באיש ולא יוליד ושוב אין לו תקנה כלל. ומה נכבד בזה הדרש שדרשו אין ועת' אלא תשובה מכאן שפסח הקב"ה לו פתח של תשוב' והיינו שבזה היה לו תיקון לתשוב' וכנ"ל, וזה לדעתי מה שאמר וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ ויאמר ד' אמח' את האדם וגו' ונח מצא חן בעיני ד' והיינו אף שלא היה נשאר רק נח בלבד היה מקום לקיום העולם אחר שנשאר עכ"פ אחד המקיים וצדיק יסוד עולם והיינו כדדרשו חז"ל על צדיק אחד נתקיים העולם אבל הא באמת אף נח לא היה כראוי רק שמצא חן וא"כ עכ"פ לא נשאר מקיים המצוה ולכך אמר להמחות ולא מועיל תיקון בתשובה ודו"ק והבן הדברים: והנחש היה ערום. במדרש דרשו על הנחש איש תהפוכות ישלח מדון ונרג יפריד אלוף הנחש הפך דברי אלקים ועל ידי שהי' נרגן מפריד אלוף ע"ש. והוא תמוה דלא שייך כאן לשון תהפוכות דמה היפך. ולפענ"ד הכוונה דהנה במה שאמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן שפירש רש"י והתרגום שמא אמר שלא תאכלו מכל עץ הגן ולא נודע כוונתו דהוא בא לעקר את הכל ואיך אמר להיפך אמנם נראה דהנה בערמה דיבר שעינינו הרואות אם יבא איש להדיח חברו מדרך הטוב אם נתכוין לומר לא תשמור לעשות כי אינו מצוה וכדומה חבירו לא ישמע לו כי יבין שרוצה להדיחו וכלה גרש יגרש אותו לא כן אם יבא לחברו ויאמר אחי ראה וחכם אולי אינך עושה המצות כטוב ואולי עוד לא קימת בכל פרטיהם ואח"כ כשנכנס עמו בדברים יראה לו דרכים מקולקלים איזה כשר הזה או הזה אז רעהו לא יבין כי כוונתו לרע וימשך אחריו כן היה הנחש שהי' ערום מכל חית השד' ובא לחוה לומר שמא לא יצאת ידי מצית בוראך דאולי גזר הקב"ה, גם על כל עץ הגן וחוה חשבה כי הכוונה לטובה וע"כ הוכיח' לו בדברים כי אחרי שמפרי עץ הגן אכל נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו פן תמותו א"כ לו היה כדבריך למה לא מתנו לאחר שכבר אכלנו וע"כ כששמע זאת אמר שמזה אני מבין שאין הענין מית' רק שהייתם כאלקים ולכך נתפשה ברשת זו אשר טמן לה וז"ש שהי' תהפוכות היינו שהיפך ואמר שהקב"ה הזהיר על כל עץ הגן כדי שלא תבין בדברים והוא רגן על דברי ד'. וזה לדעתי מה שאמרה חוה מפרי עץ הגן אכול נאכל ולמה לא אמרה שהאלקים אמר לה לאכול כמו שמעץ הדעת צוה שלא תאכל ולפמ"ש אתי שפיר דכוונה לומר שאחרי שנאכל מזה ולא מהנו ע"כ שמזה לא הזהיר השם ית' ודוק היטב:

והנה במה שאמרו בסנהדרין דף כ"ט דכל המוסיף גורע ולמדו מזה שהוסיפ' נגיע' נראה לפענ"ד דהנה אדם הראשון טרם ידע טוב ורע לא הבין מה שאמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע כי איך שייך טוב ורע כמשפט הסומא שלא יוכל להשיג צבע הגוונים למיניהם וא"כ הבין שבלי ספק יש בו בעץ הדעת מעורב טוב ברע ויש בו סם החיים וסם המות כמו שנמצא לפעמים בעשבים וכדומה וע"כ הוסיף מדעתו שלא תאכל ולא תגעו בו כי הסמים הממיתים יוכלו להזיק אף בנגיעה גרידא ולכך לא א"ל עץ הדעת טוב ורע כי רצה להרחיק' מכל וכל שלא תבחר כלל וע"כ סימן לה שבתוך הגן דהיינו באמצעיתא דגן יש עץ שאסור לאכול ממנו ולא לנגוע כי הוא ממית ולא הבין שהמיתה באה מסיבת אכילה רק שבעצם הוא ממית ולזה לא אמרה חוה ומעץ הדעת טוב ורע כי לא ידעה כלל רק שבתוך הגן יש עץ אחד שמזיק ולכך אמר הנחש שלא ימותו רק שיהיו יודעי טוב ורע ולכך כשראתה שתאוה הוא לעינים הבינה שאין בו סם המות ע"כ נתפתתה להנחש ואכלה ממנו ונתנה גם לאישה כי לא הבינו ענין טוב ורע שהוא אזהרה שסיבת המות נמשך מחמת שעבר על מצות ד' רק שהבינו שזה בא במקרה ולכך חשבו שיש בו מעורב טוב ורע והם אכלו מהצד שהוא טוב והנה חוה תיכף כשאכלה הבינה ענין טוב ורע ונתנה לו לאכול מצד היצר וזה שהתנצל האדם לומר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל והיא עשתה זאת בפשע ואני לא ידעתי שהיא אזהר' וז"ש לו הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת והיינו שהי' בדרך צווי וז"ש כ' שמעתי לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו והיינו שהי' בדרך צווי וזה נכון ודו"ק כי בו יפתחו שערי קושיות ודקדוקים רבים:

ויתחבא האדם ואשתו מפני אלקים בתוך עץ הגן. הכוונה נראה לפענ"ד דהנה אדם הוא מובחר שבבריאות וכל שתה תחת רגליו ואדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה השליטו אלקים לאכל מכל עץ הגן אבל כל שקלקל מעשיו היה הוא מתחבא בתוך עץ הגן והיינו שהי' הוא פחות מעץ הגן ודוק היטב כי היא מליצה נפלאה:

אי הבל אחיך במדרש רבה משל לאפרכוס וכו' א"ל אלא אמרת כלום עיין מתנות כהונה שמפרש דהיו שני ת"ח מתווכחים ואחד אמר משל זה והשני השיבו שלא אמר כלום וכן נראה שהרי בילקוט גרס אלא משל וזה רמז המתנות כהונה במ"ש ה"ג בילקוט אלא משל וביד"מ לא הרגיש בגירסת הילקוט ותמה על המ"כ בחנם וגם ביפ"ת לא הרגיש בזה ונדחק ג"כ בפירושו:

צועקים אלי מן האדמה במדרש שם לעלות למעלה לא הית' יכולה שעדיין לא עלתה שם נשמה ולמטה לא הית' יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר עוד שם והי' דמו מושלך על העצים ועל האבנים. הכוונה עפמ"ש הצהר התיב' והבאתיו כמה פעמים דמן מורה על דבר הנפרד מן הקובץ עד"מ אבנים הרבה וזה נוטל אחד הוא מפריד חלק מהכל אבל שימוש מ"ס השימוש הוא כשנוטל חלק מדבר שאינו נפרד עד"מ שלוקח חלק מאבן אחד דבזה יפול הוראת מ"ם השימוש ולפ"ז ק"ל דכאן שהדם נבלע בקרקע ונעשה עפר הו"ל לכתוב מהאדמ' שאינו ענין נפרד לעצמו לזה אמר והי' מושלך על העצים ולא היה יכול לכנס לא למעלה ולא למטה ודו"ק היטב:

וישם ד' לקין אות במדרש רבה מסר לו כלב. ולפענ"ד הכוונה עפ"י מה דאמרו בירושלמי פ"ח דתרומות כתיב ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ר' אומר זה הכלב וריב"ל אמר זה הנחש. לפענ"ד הכוונה דהנה באמת הנחש זה היצה"ר כנודע ובאמת גם היצה"ר אינו רק מסית ולנסיון שמו אלקים והנה גם הנחש הקדמוני לא היה רק לנסיון אבל חוה לא עמדה בנסיון וגם המעש' שסיפר שם הוא ג"כ לזה מסכים שאמרו דחויא הוה אכיל מהחלב ואתא כלבא נבח ביה ולא אתכוונן והיינו שהקב"ה נותן בלב שיהרהרו בתשוב' ע"י נביחת הכלב אבל אם אינם חוזרים בתשובה הם מתים ולכך גם בקין כשאמר גדול עוני מנשוא וחזר בתשובה אז מסר לו הכלב לשמרו מכל רע ודו"ק היטב:

וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו במדרש רבה כלב מסר לו והוא משולל ביאור ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע מ"ש על פסוק יודע צדיק נפש בהמתו יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטות וע"כ משהה הקב"ה במעיו שלשה ימים ועיין ב"ב דף ח' גבי פרנסני ככלב וכעורב ברש"י ותוס' והנה גם קין אף כי מצד עצמו לא היה ראוי שישמרהו ד' אבל מצד חסדו של הקב"ה ריחם עליו באמרו גדול עוני מנשוא והיית נע ונד בארץ והי' כל מוצאי יהרגני וא"כ כל רחמנותו היה מצד חסדו וז"ש וישם ד' לקין אות שכלב מסר לו דהיינו כשם שחס הקב"ה על נפש הכלב לפי שמזונותיו מועטות כמו כן קין שהי' נע ונד בארץ ולא ימצא חייתו בנקל ע"כ השהה מזונותיו בתוך מעיו ויחיה בצער ודוחק. ויתכן יותר עפ"י מה שהבאתי בפרשת משפטים בשם הקדושת לוי דמאן דאכיל דלאו דיליה בעית לאסתכולי ביה ולכך כתיב לא יחרץ כלב לשונו משום דשאר בע"ח שמקבלין ההשפעה מן האדם א"כ בהית לאסתכולי לכך קמ"ל דגם הכלב לא יחרץ דהוה אמינא דהכלב שהוא הפחות שבמקבלים הוא היה יכול לחרוץ לשונו דאינו בהית כ"כ לאסתכולי קמ"ל ודפח"ח. ולפ"ז קין שהקב"ה אמר לו שיהי' נע ונד א"כ יהי' מקבל מאחר א"כ חרד כל החרד' הזאת דעכשיו יהי' גרוע מכל הבע"ח דהבע"ח מקבל מאדם וקין מוכרח לקבל מהבע"ח וא"כ ז"ש והייתי נע ונד בארץ וכל מוצאי יהרגני שאני בהית לאסתכולי ולכך נתן לו אות הכלב שזה הפחות שבמקבלים ואפ"ה לא חרץ לשונו וגם כל הבעלי חיים נבעתים נגד הכלב שאינו מקבל כל כך וזה שאמר כלב מסר לו ודו"ק היטב:

והיה כל מוצאי יהרגני וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. כבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה יש שתי מיני הצלות אם שמנע אותו מהלוך בדרך שהרודפים ישיגוהו או שהולך בדרך שכבשוהו לסטים ועוזרו שלא יוכלו לנגוע בו והנה זה האחרון גדול מהראשון שאף שהולך בדרך מסוכן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול להם ובכ"ז ניצל מהם והנה קין חרד שאחרי שהוא נע ונד בארץ והי' כל מוצאי יהרגהו והיינו שאחרי שלא נמנע מלהיות נע ונד יש לחוש למכשול הראהו הקב"ה אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו והוא אות גדול שאף אחרי שמצאו לא יוכלו לו ודוק. ומפי כבוד אבי הגאון ני' שמעתי שאחרי שקין טען שאחרי שגדול עונו מנשוא להיות נע ונד בארץ א"כ יהרגוהו כל מוצאו וע"ז השיבו הקב"ה שאדרבא בזה ידעו כל האדם ובעלי חיים כמה גדול עון הרוצח ולא יהרגוהו וזה שכתוב וישם ד' לקין אות והיינו שקין נעשה אות ומופת לבלתי הכות אותו כל מוצאו ובמדרש דרשו ששם ד' לקין אות והוא הדבר אשר דיבר ודפח"ח. ועיין תרגום שכתב ומקדם פניך לית אפשר לאטמרא כפי הנראה פירש ומפניך אסתר בלשון תמיהה האם אפשר להסתר:

עוד נראה לי עפ"י דברי הרמב"ן פ' לך שהאריך דלכאורה כל מי שנהרג ע"כ נתחייב מיתה וא"כ שוב מהראוי שההורגו יקיים המצוה כדרך מי שמוכתב למלכות שכל ההורגו זכה וכתב דעיקר חיובו לפי שזה לא ידע שנתחייב והרגו באפו לא לקיים מצות ד' ומעתה קין שהקב"ה אמר שיהי' נע ונד בארץ וא"כ ידעו כלם שמגורש מהקב"ה והוא הפקר וא"כ זה שטען כל מוצאי יהרגני כמשפט המוכתב למלכות ולכך אמר לו הקב"ה שישים לו אות שלא יהרגהו ודו"ק והבן: ויאמר קין הן גרשת אותי היום מע"פ האדמה ומפניך אסתר והי' כל מוצאי יהרגני ויאמר ד' וגו' וישם ד' לקין אות. הענין פירשתי ע"פ מ"ש העקרים ביאור הכתוב תיסרך רעתך וגו' ודע וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלקיך ולא פחדתי אליך דהענין הוא דבאמת כבר כתב הרמב"ם דתחלואי הנפש הוא כמו תחלואי הגוף והנה יש חולי הגוף הסם הממית את האדם כן ענין תחלואי הנפש שהגוף כשעושה דברים המחטיאים יוכלו להזיק את הנפש מצד העונש רק שזה מזיק להנפש בתכונתו ואני הוספתי בזה דברים לפמ"ש הרמב"ן דענין כרת הנפש הוא שמזיק ומכריח את הנפש. ובזה פירשתי מה שאמר דוד המלך ע"ה קוה אל ד' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו ירצה כי כמו שחולי הגוף יש במציאות ועינינו הרואות שהאדם הבריא אולם כאשר יאכל סם המות ימות תיכף אף שלא נחלש גופו כלל כמו כן בתחלואי הנפש לזה הזהיר שיקוה אל ד' וישמור דרכו ולזה נתן מופת בהכרת רשעים תראה שלא הנחש ממית כי אם החטא ממית כאשר אמר רחב"ד ברכות דף ל"ג ולזה אמר ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה אינינו והיינו מפאת שהחטא היה לו סם המות והבן בדברים. והנה שמעתי מחכם אחד שהחטא הוא דומה למי שבשינה תלו לו על הפנים דבר המבאיש והוא לא ידע וכאשר הקיץ חושב שהוא במקום סרחון ובורח משם אבל באמת הסרחון תלוי בו כמו כן האדם החוטא חושב כאשר יברח למקום אחר ינצל ובאמת החולי בא מגופו ממש וממיתו בכל מקום והוא משל יפה ודפח"ח. ומעתה כאן שאמר לו הקב"ה והיית נע ונד בארץ ע"ז צווח קין הן גרשת אותי היום ומפניך אסתר וא"כ הסרחון הוא בו. ומה יועיל לי מה שאהי' נע ונד והי' כל מוצאי יהרגני והיינו שבשלמא אם היה תולה במקום שפיר היה מועיל שאני בורח למקום אחר ע"כ אמר ומפניך אסתר וא"כ הסרחון תלוי בי ומה אועיל במה שאהי' נע ונד ולזה אמר גדול עוני מנשוא ולכך וישם לו הקב"ה אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו היינו שיתכפר לו ע"י הגלות החטא ודו"ק כי נעים ונחמד הוא:

עוד נראה לי לפרש דהנה זה נודע מפי ספרים שכשם שהחטא בא ע"י יצר כמו כן בא העונש ע"י יצה"ר דהיינו שמסית אחרים שירשיעו להרוג אותן ועיין באהל יעקב בפרשה מקץ שהאריך בזה, והנה ז"ש ועתה ארור אתה מן האדמ' והיינו שהאדמ' גם היא לא תתן יבולה ולזה טען קין שכל מוצאו יהרגהו לאחר שחטא ע"י היצר נענש על ידי היצר שמסית כל מוצאו שיהרגהו וע"ז הוצרך לתת לו אות וימתק יותר שטען קין שאחר שכן הוא בטבע א"כ לא יכופר לו עונו בזה שזה אינו בא לעונש רק שכן המשפט בשביל שיצרו גבר עליו וכמו כן יגביר על אחרים ונמצא שגדול עונו מנשוא. שבזה לא יכופר עונו ודו"ק והבן: ויצא קין מלפני ד'. במדרש רבה יצא ושמח שנא' הנה יוצא לקראתך ושמח בלבו וגי' פגע בו אדם הראשון אמר מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כ"כ גדול כחה של תשוב' ואני לא ידעתי פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. הנה י"ל דלמה לא ידע כחה של תשובה עד שהגיד לו קן וגם למה פתח במזמור שיר ליום השבת. והנה במה שלא ידע כחה של תשובה יש לומר דבאמת העקרים חקר וכ"כ כל המפורשים דמצד מעלת הבורא אשר הוא אין סוף ואין תכלית ואם פגם במצותיו חלילה אין מקום לתשוב' רק הקב"ה מצד חסדיו היקרים קיבל תשובת יצוריו אחרי כי הם בו"ד וז"ש ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב וע"כ קיבל תשובתם וז"ש למעלה והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו' משום דויזכור כי בשר המה והרבה הארכתי בזה בדרושים והמה בכתובים. ולפ"ז כל עוד שלא ראה שקיבל התשוב' חשב כי לא יתקבל התשוב' כלל וגם יאמר כי כבר נודע כי יש שני עניני תשובות יש אשר האדם מתעורר בעצמו לעשות תשוב' ויש אשר הקב"ה עוררו ושולח עליו יסורין להשיב נפשו מני שחת כי יתעורר כמ"ש איוב סי' ל"ג אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום וגו' כל המאמר מורה על זה ע"ש ברש"י והנה זהו תשובה פחותה וכמו ששמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' שאמר לפרש מה שאמר ירמיה יסרתני ואוסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה ד' אלקי והיינו שע"י היסורין נתעורר ובאמת זה אינו תשובה מעולה רק שהשיבני ואשובה כי אתה ד' אלהי ודפח"ח ולכך אדם הראשון שלא נתעורר רק ע"י שעוררו אלקים שיתיסר ע"כ לא האמין שיהי' גדול כל כך כחה של תשוב'. אמנם מה שאמר אדה"ר מזמור שיר ליום השבת נראה לפענ"ד עפ"י מה שכתב האר"י ז"ל דבשבת השטן וכת דיליה יורדין לנוקבא דתהום ואינם יכולים לקטרג והנה כבר נודע כי עיקר הקטרוג הוא על ידי יצה"ר הוא השטן וכמ"ש באיוב וע"כ תקנו שיתקעו בשופר כדי לערבב השטן וע"כ ברצותו לשוב בתשובה שלימ' אז הכיר מעשה השבת שאין השטן מקטרג אז ודו"ק:

עוד יש לומר מה שלא ידע כחה של תשובה דהנה באמת תשובה הוא שינוי רצון שמתחילה רצה הקב"ה להענישו וכששב נקרא אהוב וזדונות נהפכו לו לזכיות ובשלמא מה שנעשו לו כשגגות לא שייך שינוי רצון דהשינוי הוא מפאת המקבל אבל לפ"ז יקשה למה נעשו לו כזכיות ובמה נשתנה רצונו כביכול וכבר נתקשו בזה המפורשים. אמנם באמת גם בתפלה יקרה ספק זה כאשר העיר בזה הרב בעל העקרים שאם קודם התפלה לא היה ראוי האדם לדבר הזה ואיך נשתנה אח"כ וכבר הארכתי בזה בפ' ואתחנן והבאתי דעת הפילוסופים בזה ודעת המקובלים שהקב"ה משנה ע"י התפל' שהתפל' יש לה כח גדול להפך המדה של דין לרחמים והנה גם התשוב' יש לה כח גדול והרי תשובה היה קודם שברא העולם וא"כ נשתנה ע"י התשוב' כביכול מלא רוצה לרוצה וזה שאמר לא ידעתי שגדול כל כך כח התשוב'. וזה לדעתי המליצה שפתח ואמר מזמור שיר ליום השבת דהנה בבשר ודם כשיגע כל השבוע וכשבא השבת בא מנוחת נמצא שהמנוחה באה אחר השבת אבל שבת בראשית שהקב"ה שבת כביכול לא שייך לומר ששבת מיגיעה. דבלי עמל ויגיעה נברא העולם ורק שאחר הבריא' היה כבראשונה וא"כ גם התשוב' אינו שינוי רצון רק שהאדם שעלול לחטא מתחל' עלה בדעת המקום שכשיחטא באשר הוא אדם יעשה תשובה ויתחדש אותו כבראשונה וכמו שהי' התשוב' קודם הבריא' וכמ"ש הרמב"ם בעשר' נסים שנבראו בין השמשות שהכווכ' שהם לא ירצו שיהי' חידוש בבריאה ורק שמתחלה עלה כן בראשית הבריא' שכאשר יצטרך לבקע המים יתבקע הים וה"ה בזה שהתשוב' נבראת מקודם והמעיין בתפלת נעיל' שתקנו אנשי כנסת הגדול' ימצא שכוון לזה. וגם בפשיטות יש לומר שהמנוח' היא רק בשביל שהעולם היה חסר מנוח' אבל בהקב"ה כביכול לא שייך מנוח' וא"כ המנוח' הוא לעולם וע"כ בהקב"ה לא שייך שינוי רק לגבי אדם וא"כ שוב לא שייך שינוי גם גבי התשובה ודו"ק:

וישכן מקדם את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. להבין קצת הדברים. אלו נראה לפענ"ד דהנה העיקרים הניח שלש' עיקרים ליסוד מונח שכר ועונש והבורא מצוי ויחיד והנה כבר נודע מ"ש המור' דלכך עשה במשכן שני כרובים להורות כי כל הברואים אינם יחידים ויחיד אינו רק הבורא וזה שכתוב וישכן מקדם הכרובים וגם להט החרב המתהפכת והיינו שהקב"ה משגיח ומעניש ומטיב ביחד וזה מליצת להט החרב המתהפכת שכבר אמרו במדרש שבשר ודם מכה ביד אחת ובידו השני' מרפא והבירא יתברך במה שמכ' בו מרפא וזה רמז ללהט החרב המתהפכת וזה שכתוב לשמור דרך עץ החיים כנלפענ"ד:

אז הוחל לקרוא בשם ד' עיין רש"י ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר אמרו בתחל' עלה במחשב' לברא במדת הדין כיון שרא' שאין העולם יכול להשתמש במדת הדין צירף מדת הרחמים והנה בשת כתיב שהוליד בדמותו כצלמו וא"כ עוד היה כיציר כפיו של הקב"ה והי' יכול להיות במדת הדין לבד אבל כשהוליד אנוש ולא כתיב שם שתוליד בדמותו כצלמו והי' אנוש אנוש ואז הוחל לקרא בשם ד' דהיינו שם הוי' שאז צריך להשתמש במדה"ר ודו"ק:

זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים את האדם בדמות אלקים ברא אותו ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הכוונה לדעתי כי כבר כתבו כי הוראת ספר בלשון ערבי הוא הבדל וחילוק וגם מספר בלשון הקדש הוא ענין קיבוץ הנפרדים ולפ"ז קודם שחטא היה נצחי ולא היה שייך לשון ספר שהוא קיבוץ הנפרדים ולכך אמר זה ספר תולדת אדם ביום ברוא אלקים את האדם בדמות אלקים עשה אותו שיהי' קיום באיש זכר ונקב' בראם ויקרא שמם אדם ולזה נופל ספר תולדת אדם ודו"ק:

זה ספר תולדת אדם ביום ברוא אלקים את האדם בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקב' בראם ויקרא שמם אדם ביום הבראם. הכוונה עפמ"ש המור' בטעם שני הכרובים כדי שיהי' ריבוי ואינן אלקית ולפ"ז בתחל' נברא אחד והי' בדמות אלקים כביכול אח"כ זכר ונקב' בראם ויקרא שמם אדם ביום הבראם ששם הור' שהוא אדם ולא אל והבן:

זה ספר תולדת אדם ביום ברוא אלקים את האדם בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקב' בראם ויקרא שעם אדם ביום הבראם. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ענין חדש דהנה כבר אמרו דהאדם הוא מדיני בטבע והיינו לפי שחסר הרב' דברים וצריך להשלמ' מבחוץ וזה האות על שהוא אדם שחסר מכמ' דברים וכבר אמרו במדרש כי דכר בלא נוקבא הוא פלג גוף וכבר אמרו ביבמו' דאדם מביא חטים וכו' לא נמצאת מעמידו על רגליו וא"כ קודם החטא כי היה ראוי שיהי' קיום באיש ולא היה צריך להשלמ' בעניני העולם מבחוץ והי' בדמות מלאכים שהם עומדים דהיינו א"צ השלמ' מבחוץ והאדם נקרא מהלך וזה לדעתי עה שאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקח' זאת וכבר דקדקו מהו לשון זאת הפעם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מכבר כתבתי דהאדם חסר ודכר בלי נוקבא הוה פלג גוף וא"כ האש' משלמת הדברים שהוא חסר אבל כ"ז לאחר החטא אבל קודם החטא אדרבה היא הית' צריכ' להשלמ' מאתו ולכך לאדם לא מצא עזר כנגדו וא"כ אמר זאת הפעם עצם מעצמי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקח' זאת היינו שאדרבא היא משתלמת ע"י האיש ח"ב. ולזה קרא אח"כ חוה כי היא הית' אם כל חי והוא פרה ורבה על ידה. ובזה יתבאר לדעתי מה שתקנו חז"ל שהשמח' במעונו ותמהתי זה רבות בשנים מה ענין זה לברכת הזווג וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דבר נכון כי לאשר ברכת הזיווג היא על ההשלמ' שכל הנבראים ובפרט האדם הוא מדיני בטבע וצריך להשלמת זולתו ולזאת ניתן לו עזר כנגדו וא"כ זהו השלמתו שלא יצטרך לשום אדם ולשום דבר רק בבורא יתברך לבדו ואפס קצהו במלאכיו הקדושים וא"כ לזה תקנו שהשמח' במעונו שכבר נודע מ"ש הרד"ק בשם רבינו יונה ששמח' היא הסתפקות ולזה אמרו לבי שמח מכל עמלי וכבר נודע כי הסתפקות לא שייך רק בדבר שא"צ לגירעון ולתוספות ולז' אמר שהשמח' במעונו ודו"ק כי יקר הוא מאוד ומעת' זה שאמר ביום ברוא אלהים את האדם בדמות אלקים ברא אותו שלא יצטרך לשלימות מבחוץ אבל זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם והיינו שזאת בתורת האדם באשר הוא אדם להיות חסר וצריך לצירוף אשתו והבן כי ת"ל נחמד הוא: אמרו במדרש על פסוק ויכל אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו שהי' בורא הקב"ה שדים ולא הספיק לגמור עד שבא השבת ולכך נבראו בלא גופים. ונשאלתי בזה. ולפענ"ד נראה הכוונה דהנה באמת מה שברא הקב"ה ביום הששי את האדם הוא לפי שהוא ענין הממוצע בין המלאכים להבע"ח וע"כ לאחר שברא המלאכים והבע"ח ברא ענין ממוצע וכבר נודע דברי הרשב"ם דצריך להיות בכל המדות הענין הממוצע וכל הנוט' לאחד מהקצ' גורע והנה ענין השדים הם ענין ממוצע בין מלאכים לבעלי חיים וכבר אמרו בחגיג' דיש בהם דברים ששוים למלאכים ודברים שהם כבני אדם ואם היו נבראו בגמר מלאכתם היו נוטים יותר לאחד מהקצוות וע"כ לא הספיק לגמור אותם ונבראו בלי גמר להורות נתן כי הממוצע הוא משובח והבן כי הוא ענין יקר:

גדול עוני מנשוא. הכוונה הכי גדול עוני מהכח שבנשיאות חטא שיש בך ודוק: ולשם גם הוא יולד בן ויקרא שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ד'. כבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי ענין חדש דהנה מ"ש נעש' אדם בצלמינו כדמותינו וגם כתיב בצלם אלקים כ"פ צריך ביאור וכבר טרח בזה אבי כל תופשי תור' והחכמ' הרמב"ם במור' בזה ע"ש ולפענ"ד היה נראה עפמ"ש לפרש המקרא וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. ואמרתי בזה עפמ"ש במדרש פ' ויחי ופ' שמות על מלאך מט"ט בכ"מ שהי' ר"מ ארוך נראה היה רבי נראה ופירש המ"כ שידעו כי כל דבריו והנהגתו הכל מפי רבו ולפ"ז גם ישראל כשעושין רצונו של מקום כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' וא"כ זה שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. וזה לדעתי המליצ' מה שאמרו במגיל' זה תפילין שבראש והיינו שהתפילין של ראש מור' כי הראש משועבד תחת עול יראת ד' ויהי' ניכר במחשבתו שבמוח הראש שנקרא שם ד' עליו, וכבר כתבתי במקום אחר לפרש במה ששמעתי במה שאמרו הזהרו בבעלי ראתן ופירש"י שיש לו שרץ במוח והיינו אותן המתפקרים שיש להם שרץ במוח וא"כ מי שמחשבתו נקי' נקרא שם ד' עליו. וזהה לדעתי ענין הצלם האלקים שכל מי שרוא' האדם הגדול והעובד לד' יכירו כי הוא בן אלקים ועבדו וע"כ נקרא צלם אלקים והנה באדם שהוליד שת כתיב ג"כ ויולד בצלמו כדמותו אבל אח"כ כששת הוליד אנוש אז לא היה ניכר צלם אלקים ע"כ אז הוחל [מלשון חולין] לקרוא בשם ד' היינו שלא נקראו על שם. ד' והבן בדברים ודו"ק:

לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה לפענ"ד הער' חדש' בזה דהכ' עינינו הרואות כי יותר האדם נכנע וישוב לעבודת ד' בימי זקנתו מכאשר הוא בימי בחרותו כי בימי בחרותו מקוה האדם שעוד חיה יחי' שנים רבות וחושב שבאחרית הימים ישוב ועוד יש לו זמן רב להתענג על האדמ' ואח"כ ישוב אל ד' וירחמהו ולפי זה כשם שבדורותינו האדם נקרא בא בשנים משנת חמשים וששים כי ימי שנותינו שבעים שנה כמו כן בדורות הראשונים שהיו חיים שנים רבות לערך אלף שנים או עכ"פ חמש מאות שנה א"כ היו נקראים הימי בחרות עד שני מאות או שלש' מאות וא"כ היה לו זמן רב אשר נפל ברשת היצה"ר ונשחת כ"כ עד שכמעט נשתרש בחטא וכעבות העגל' חטא' וע"כ עמד הקב"ה והתקין שלא יהיו שנותיו של אדם רק מאה ועשרים וא"כ לא יוכל להשתרש כ"כ בחטא וזה שאמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ולדעתי לכך שלח מבול מפני שבנין הגוף של האדם היה כל כך חזק עד שמצד הטבע אי אפשר להתפרק במעט השנים והוצרך לחיות מצד טבעו שנים רבות ולכך אמר שיחדש עולמו בטבע חדש וקצר ימי האדם. וזה לדעתי מ"ש לא אוסיף לקלל את האדמ' בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו והיינו שבתחל' קלל האדמ' שלא תוציא כח הגידול והבריאות כ"כ שלהיות כי אדם יסודו מעפר והי' העפר קשה וחזק מאד ע"כ עשהו חלש שלא יהי' בנין גופו כל כך בחזק'. ומעת' ז"ש אחרי שיצר לב אדם רע מנעוריו היינו יותר מנעוריו וכל מה שיזקין הוא יותר רע א"כ מה מועיל בקלל אדמ' שהרי כל שיזקין יותר יותר יתקלקל יותר ודו"ק היטב:

לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. לפענ"ד הכוונה דהנה כבר כתבו הקדמונים דמשום הכי האריכו האנשים הקדמונים ימים כל כך לפי שהוצרכו לחדש ענינים וחכמות זה היה אבי כל תופש כנור ועוגב וזה מצא את הימים במדבר וכדומ' וע"כ האריכו שנים לחדש ההקדמות שהזמן מספיק להוצאת חדשות ואח"כ די במעט שנים לבנות על ידי ההקדמות האלו והנה אני אומר זה בעניני העולם אבל גם בעניני התור' והחכמ' אף שלוה אין קץ וערך ואילו חיה אלף שנים לא ישיג אך כיון שחק שם הקב"ה לשכל האנושי מה שיוכל להשיג שער החכמת התור' כי בשנים הקצובות האלו יוכל שכל האנושי להשיג כל מה שביכולת השכל האנושי להשיג.. וזה לדעתי מה שאמר פרעה ליעקב כמה ימי שני חייך והשיב יעקב מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בארץ מגוריהם והרמב"ן נדחק בביאורו ולדעתי שאמר שלכך האריך ימים כ"כ לפי שלא נח ולא שקט וא"כ לא יכול להשיג מה שהשיגו אבותיו הקדושים וע"כ לא השיגו ימי שני חיי אבותיו בארץ מגוריהם וזה נכון לדעתי. ויתכן עוד יותר לפמ"ש הרמב"ם על הא דאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה לפי שהעמיק הרב' ע"כ קפץ עליו זקנה ע"ש וזה שאמר שלכך נראה כזקן שלפי שמעט ורעים היו ימי שני חייו וע"כ הוצרך להעמיק ולדחוק עצמו כדי שיוכל להשיג ומפני כך נעש' זקן. וראיתי בכתבי הקדש של הרמב"ם שכתב לבנו ר"א החסיד נוח בעדן שאשרי מי שחתמו ימיו במהר' והיינו שאחר שהשיג כל מה שביכולתו להשיג מה חפצו בבית מלונו עוד והנה זה לדעתי מ"ש ביבמות בימי דוד אמעיטו שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה והיינו ששכל האנושי רופף ולואה מעט מעט וא"כ בימי דוד התחיל להמעיט כי הקב"ה ראה שלפי ערך השג' שיוכלו להשיג די בשבעים שנה. וזה לדעתי מה שבקש למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה היינו שנזכה להבין ולהשכיל ואז יוסיפו על הימים וז"ש הקב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והי' ימיו מאה ועשרים שנה והיינו שהקב"ה שיער ששכל האנושי אף שיהי' גדול שבגדולים בכ"ז די לו לפי ערך השג' מה שיוכל שכל האנושי להשיג במאה ועשרים שנה. ומה יקרו בזה דברי חז"ל בחולין דף קל"ט משה מן התור' מנין שנאמר בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא תמוה מאד וכבר כתבתי בזה. בחידושי אגדות שם. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דקאמר שהקב"ה שיער שאף הגדול שבגדולים כמש' רבינו מובחר יציר האנושי בכ"ז לא יוכל להשיג יותר ממה שהשיג במאה ועשרים שנים וזה שאמרו משה מן התור' מנין היינו שהקב"ה שיער חיי האדם מה שצריך לתורתו ולחכמתו ושיער' במש' רבינו דלפי שהוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה והבן בדברים כי הם דקים ועמוקים והשלמת הדברים ביארתי בפרשה וילך על פסוק בן מאה ועשרים שנים אנכי היום שם הבאתי בשם מהר"ש סבע הביאו היפ' מראה ששכל האנושי חק וגבול כמה ישיג וגם הבאתי דברי רב סעדיא גאון ז"ל דכל תכלית הוא הקץ אף שאין קץ תכלית ובזה יבואו הדברים אל הפה מובנים ומתוקנים:

תוכן העניינים

דברי שאול עהת ומגילות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה