דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק יד · הלכה ז
הכותב כל נכסיו. עיין כ"מ שהקשה דדברי רבינו סותרין דבכותב כל נכסיו לעבדו ס"ל דקנה עצמו ובירושלמי תלה לה הדדי עיי"ש ולפענ"ד בפשיטות דרבינו סבר כש"ס דידן דלא דמי להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דשאני הך דהכא דלא שייך כמי שנחקרה עדותו דהוא עדות אחת היא ומה שמעידין לקרוב בודאי לא נחקר ואה"נ אם יעידו על פה אח"כ בודאי כשר על הרחוק אבל השטר בטל אבל כאן השטר באמת לא נתקיים רק דלגבי עצמו נאמן אף שלא נתקיים השטר. ובזה מיושב גם קושית הנימוק"י והלח"מ כאן. והנה אי קשיא הא קשיא דרבינו פסק כאן כר"י דאפילו בתרי גופי לא פלגינן דיבורא ולכאורה ש"ס מפורש הוא להיפך דבב"ב דף קל"ד ע"ב אמרי דבתרי גופא פלגינן בחד גופא לא פלגינן. ולכאורה רצה ש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י להשיב דעד כאן לא מפלגינן בין תרי גופי לחד גופא רק שם דהוא לגבי עצמו ולגבי אשתו בעל דין ובבע"ד לא שייך עדות שבטלה מקצתה וכמ"ש הראב"ד ולכך בתרי גופי פלגינן דיבורא אבל כאן בעדים שהם קרובים לזה ורחוקים לזה שייך עדות שבטלה מקצתה אפילו בתרי גופי עכ"ד. אמנם באמת זה אינו דהרי הרמב"ם לא ס"ל כשיטת הראב"ד ועיין לעיל בפרק י"ב הלכה ב' ובלח"מ שם ובאמת ברא"ש פ"ק דמכות מביא בשם רבינו האי גאון ורבינו אפרים דפסקו כר"ל מטעם זה דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דיבורא אבל לא הביאו דברי הש"ס הנ"ל דמפורש להדיא כן.
אמנם לפענ"ד גוף הסברא דאמרו בב"ב דבתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן צ"ב מה טעם יש בדבר. והנראה דמזה ראיה ברורה לשיטת הרשב"א דבאני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא ומטעם דאם אנו לוקחין תיבת אני זניתי לא נשאר בעדותו כלום דבשלמא כשאמר פלוני בא על אשתי נשאר פלוני בא אבל כאן לא נשאר כלום. ובזה נראה ברור דזה סברת הש"ס דבתרי גופי פלגינן ובחד גופא לא פלגינן דבתרי גופי אנו יכולין לחלק דמה שמעיד על אחר נשאר קיים ועל אשתו נתבטל עדותו אבל באומר גרשתי את אשתי אם אינו נאמן למפרע גם על להבא לא נשאר כלום ולכך לא פלגינן דיבורא וזה ברור מאד. ומעתה בשטר אחד שחתום בו עדים על קרובים ורחוקים א"א לחלק החתימה לחצאין וכיון שבטל עדות הקרובים לענין הקרוב נתבטל נמי לענין הרחוק וכעין זה כתב בשו"ת הריב"ש בסי' שנ"ה ועיין שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק חו"מ סי' ק"ו ק"ז ובפרט בקרובים דאין הטעם משום דחיישינן למשקר רק דגזירת הכתוב הוא וא"כ היאך אפשר לומר דלגבי הקרובים חתימתם חספא בעלמא הוא ולגבי רחוקים כשר. ובזה מבואר היטב דלא תקשי מכותב כל נכסי קנויים לך דאמרינן פלגינן דיבורא דשם אמרינן דלגבי נכסיו אינו נאמן מטעם דמשקר וצריך שני עדים לענין ממון וא"כ לגבי השחרור דנאמן לומר בפני נכתב למה לא יהא נאמן. אמנם עדיין קשה דהרי בחד גופא בודאי לא פלגינן דיבורא ואיך שייך שם לפלוגי דיבורא דהא כתב כל נכסיי קנויים לך וא"כ א"א לפלוג דיבורא ובפרט לשיטת הרשב"א הנ"ל והנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב תמה מש"ס הנ"ל על הרשב"א דמבואר דפלגינן דיבורא אפילו בחד דיבור ממש ועל הרמב"ם יש לתמוה טפי שכאן אף דהוה לכאורה כתרי גופי פסק דלא פלגינן דיבורא ושם בעבד דהוה ודאי כחד דיבור פסק דפלגינן דיבורא אלא מחוורתא כמ"ש למעלה דשאני התם דהשטר הוא שטר כשר רק שחסר הקיום ועל עצמו לא בעי קיום אבל כל דהשטר פסול א"כ אין שטר לחצאין וזה ברור לפענ"ד.
ומן האמור הן נסתר מחמתו כל דברי הנודע ביהודה הנ"ל דמ"ש ראיה מהך דגיטין דלא כהרשב"א כבר כתבתי בזה וגם בהך דאילעי וטוביה באמת פשטת הש"ס משמע כהרשב"א דכל דא"א לערב בלא לוה א"כ א"א לפלוג דיבוריה ומ"ש שהקדמונים לא כתבו כן באמת היש מתרצים שהביא הרא"ש במכות יש להעמיס שס"ל כהרשב"א וכמו שהרגיש בהג"ה שם ונדחק ולפי מ"ש הדבר מבואר בב"ב דף קל"ד דזה ההבדל לבין חד גופא לתרי גופי והרמב"ם סובר כן גם מ"ש שם מהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דבאומרת טמאה אני לך ברצון הוא אינו מחויב לגרשה ומ"מ מפסדת כתובתה דפלגינן דיבורא. הנה אף שגם זקני החכם צבי ז"ל סי' ק"ו רמז לזה מ"מ לא אכחד קושט דברי אמת דלא זכיתי להבין דשאני התם שלענין הכתובה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכל שהיא אומרת שזינתה אף ששקר הוא מ"מ מפסדת הכתובה ומ"ש הרמב"ם פלגינן דיבורא הוא לשון מושאל בכאן ולא נחית כלל כאן לפלגינן דיבורא ובגוף קושיותיו על הרשב"א הארכתי בזה בתשובה: