דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק יא · הלכה ח
לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם. דבריו צ"ב לאיזה צורך כתב זאת וגם מה הוא הכוונה ואין אימת ממון עליהם ולכאורה חשבתי לומר דכוונת רבינו דלמה אינו נאמן לענין ממון להעיד ועל זה כתב דאין אימת ממון עליהם והיינו דממון איתא בחזרה אין אימת עדות שקר עליו אבל איסורים כבר נעשה איסור והא דאינו נאמן על שלו בחשוד הוא משום דכיון דחשוד על הדבר הו"ל כנוגע אבל כל זה רחוק דא"כ בדיני נפשות דלא שייך חזרה ליהמן וגם גוף עדות שקר ליתא בחזרה דהוא עבר על לא תענה וגם גוף הדבר דעד אחד נאמן באיסורין אף הפסול ל"צ לטעם דאימת האיסורין על הרשעים ודבר זה מדברי הט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' למדנו דבאיסור והיתר לא בעינן עדות גמורה רק באם יש לנו הוכחה סגי לכך ע"א נאמן באיסורין להתיר עיי"ש ובחוות דעת דביאר דלכך לא צריך שיעיד בבי"ד דלא בעינן תורת עדות וא"כ לכך אפילו רשע כשר עיי"ש רק בחשוד דאין לנו הוכחה שיאמר אמת דדלמא אמר כן להנאתו לכך אינו נאמן בשל עצמו לכך בשל אחרים דיש לנו חזקה דאין אדם חוטא ולא לו שוב נאמן ולפ"ז בממון דבעינן תורת עדות שוב אף שאימת ממון עליהם מ"מ אינו בגדר עדות וא"כ קשה למה אמר ואין אימת ממון עליהם.
והנראה בזה דהנה המדקדק בלשון רבינו ימצא שעד פסול ורשע מכל שכן החשוד אינו נאמן רק להתיר ולא לאסור שהרי כתב שנאמן לומר כהלכה שחטתי או שנאמן לומר פירות פלוני מתוקנים הם וכדומה ולא כתב להיפך שיהיה נאמן לומר ששחט שלא כהוגן וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' בשם הר"ן והרשב"א אבל לא כתב הטעם ולפענ"ד נראה שהטעם הוא פשוט דהרי מה דמאמינין לעד פסול באיסורין הוא משום דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואימת האיסורין עליהם דלמה יכשיל את חבירו בחנם ולפ"ז זהו כשבא להתיר אבל לאסור כיון שבאמת אינו בגדר עדות רק שבהוכחה סגי וא"כ דאין לנו הוכחה דאדרבא הוא אוסר את המותר ואי משום הפסד ממונו של זה הא אין אימת ממון עליהם וכעין זה כתוב בפנ"י בגיטין דף נ"ד וזה כוון רבינו ובזה ניחא מה דפסלו לעם הארץ לאסור המותר אף דמדאורייתא היה נאמן משום דבאיסורין אין כאן תורת עדות רק מצד הוכחה וכל שמדבריהם חששו שמשקר שוב אין כאן הוכחה: