דברי שאול - עדות ביוסף על משנה תורה, הלכות עדות· רבי יוסף שאול נתנזון
פרק ג · הלכה יא
גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. כן אמרו בב"ק דף קי"ב תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והכ"מ כתב הטעם משום דכתיב והועד בבעליו ובשטמ"ק כתב בשם הרשב"א דא"כ כי הוא חולה או עדיו חולים מה הוי והרי התורה אמרה והועד בבעליו וכתב דעיקר קרא גבי שור כתיב שהוא דיני נפשות ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא מדרבנן עיי"ש וזה שכתב הרמב"ם גם בד"מ אין מקבלין רצונו דעיקר קרא בד"נ כתיב. והנה הר"ן כתב בפרק אלמנה ניזונית גבי מוכרת שלא בבי"ד אינה צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלין אפילו שלא בפני בע"ד ובשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ב תמה עליו דמה נפקא מינה בין להוציא או להחזיק והנראה בזה דהנה באמת בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא וכדאמרו בגמל האוחר בין הגמלים וא"כ לכאורה עדים שהעידו שלא בפני בע"ד עכ"פ לא גרע מאומדנא אמנם באמת האריך בזה בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ט דכל שהמעשה גופא מסופק לא אזלינן בתר אומדנא והאריך בזה ואני בתשובה דחיתי כל דבריו. והנה הרדב"ז בח"ד סי' ר"ד ורמזו הכנה"ג בהגהת ב"י סי' ט"ו אות נ"ח כתיב דאפילו למאן דלא אזיל בתר אומדנא ה"מ להוציא אבל להחזיק אזלינן בתר אומדנא לכו"ע ולפ"ז חילוקו של הר"ן מבואר דבאמת לא מצינן למילף משור דהוי ד"נ ובד"נ לכו"ע לא אזלינן בתר אומדנא אבל בד"מ ניהו דלהוציא לא אזלינן בתר אומדנא אבל לפטור אזלינן בתר אומדנא ואין לך אומדנא גדולה מזו שיש עדים המעידים רק שהם שלא בפני הבע"ד.
ובזה מיושב קושית הש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט דבסי' ק"ח סעיף ט"ז מבואר ביורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר לאחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו וכו' ואפי' יש עדים שזוכרין הפרעון אין עדותם עדות לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אף שמביא עדים לפטור ובתשובה כתבתי בזה דברים רבים ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דנתחזק החיוב ע"י השטר והספק הוא בפרעון הוי האומדנא להוציא מחזקת חיוב ולא אזלינן בתרה.
ובזה מיושב קושית המל"מ בהלכות מלוה בפי"ז הלכה ח' שהקשה הרב המגיד למה לא יועיל בנתקיים בחותמיו הא מקיימים שטר שלא בפני בעל דין ולפי מ"ש אתי שפיר דהא הא דמקיימים שטר שלא בפני בע"ד הוא משום דלא מקרי מוציא בזה וכמ"ש דו"ז הגאון בים התלמוד ואני הוספתי לפי מ"ש המהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' דלכך אמרינן מגו להוציא בשטר דלא חשיב מוציא עדיין עיי"ש ולפמ"ש כל שאינו מוציא סגי באומדנא ולפ"ז בשובר שהשטר בחזקתו והספק הוא בפרעון הוא מוציא ע"י האומדנא השטר מחזקתו ולא אזלינן בתר אומדנא ובזה מיושב היטב קושית הרשב"א שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף ל"ט אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפטרופוס ומעידין להם בפני אפטרופוס הרי דאף דכתיב והועד בבעליו אפ"ה מעידין שלא בפניו ולפי מ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דשטר לא מקרי מוציא כיון דעדיין אין מוציאין והשטר הוא לראיה שיתחייב אח"כ ומעתה גם כאן דעיקר מה שמעמידין אפטרופוס דמשווינן ליה מועד ולכי הדר ונגח משלם מן העלייה ולפ"ז כעת אין אנו מוציאין ממון רק דאמדינן השור שהוחזק להיות נגחן דנעשה מועד דאם חזר ונגח ישלם מן העלייה ובזה עדיין אינו מוציא ועדים מעידין שעלול ליגח וצריך שמירה וזה שפיר מעידין וז"ש רש"י לא לגבות חצי נזק והיינו דלהוציא אין מעידין שלא בפני בע"ד. ובגוף הקושיא של הרשב"א למה בשלחו לו או שהיו עדיו חולים מקבלין נראה לפענ"ד דהנה מה דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא סעיף מסעיפי דרישה וחקירה שצריך להיות בדיני נפשות דע"י שיעידו בפניו יתברר הדבר לאמתו שלא יוכלו להעיז נגדו ואף דבדיני ממונות לא צריך דרישה וחקירה בכ"ז השאירו זאת שיהיה גם בד"מ.
איברא לפי מה דאמרו בכתובות דף צ"ז דבבעל חוב עשו תקנה דנפרעין אף שלא בפניו משום נעילת דלת כדי שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חבירו והולך למדינת הים א"כ קשה למה אין מעידין שלא בפני בעל דין הא שייך ג"כ נעילת דלת אבל באמת זה אינו דהרי גם שם הדין דשולחין ומודיעים לו ונותנין לו זמן שלשים יום וגם זה הוא בשיש לו שטר מקויים אבל כשאנו מסופקין שמא אינו חייב לו כלל צריך להעיד בפני הבע"ד ולפ"ז כיון דכל עיקר הדרישה וחקירה נתבטל בדיני ממונות ניהו דהצריכו חז"ל להעיד בפני הבע"ד דעל זה לא שייך נעילת דלת כ"כ דשמא אינו חייב כלל אבל זה כשאפשר אך כשאי אפשר ושלחו לו ולא בא פשיטא דאינו מעכב בד"מ ושייך נעילת דלת. ובזה יש ליישב הקושיא של הש"ך מהך דסי' ק"ח גבי שובר דהרי כאן הוי ריעותא כיון שלא הוציאו בחיי אביו והו"ל כדין מרומה וצריך דרישה וחקירה וכ"כ דו"ז הגאון בים התלמוד דף קי"ב וא"כ כשצריך דרישה וחקירה מן התורה שוב אין לחלק בין להחזיק בין להוציא דהרי סתם כתיב בתורה וכקושית המהרי"ט רק דכל שבטלו לדו"ח חלקו מדעתם בין להחזיק בין להוציא ודו"ק:
והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י אמר דטעמו של הר"ן דכל ענין שאין מעידין שלא בפני הבע"ד הוא דוקא כשאחר הגדה הוא בע"ד שעליו העידו אבל לפטור כל שהעידו מסלקין אותו מבע"ד שאומרים שהוא מסולק מזה והוא כאיש אחר וכמו ביתום ואלמנה שאחרי שמעידין שמכרו כדין אינה צריכה לשאל היתומים ובי"ד מוכרין שלא לדעת היתומים וא"כ שפיר מעידין אף שלא בפניו ודוקא להוציא שהם מעידין עליו שהוא חייב וא"כ לפי דבריהם הוא בע"ד שלו ועליו העידו ולכן צריך להיות בפניו דוקא אבל לא להחזיק שכיון שתביעתו אינו אמת ממילא הוא אינו בע"ד שלו:
ובזה יישב לנכון דברי המהר"ם מינץ והמהרש"ל שהביא המל"מ פכ"א ממלוה שכתבו דתפיסה לא מועיל אפילו היכי דאית ליה מגו משום דמגו לא עדיף מעדים ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ותמה עליהם המל"מ דהא לפטור מקבלין אף שלא בפני הבע"ד ועי' קצוה"ח סי' ק"ו מה שהפליא בזה. ולפי הנ"ל אתי שפיר דשם ניהו דתפסו מ"מ המיגו הוא לחייב את האחר וזה אות שמגיע להם והתפיסה היתה כדין והרי גם אילו היו עדים על זה כל שמחייבין את חבירו בעדותם צריך להיות בפניו. ואני אומר אף שדבר חכמה אמר בגוף סברת הר"ן אבל דברי המל"מ נכונים דשם כיון דאנו דנין על התפיסה שלהם אם צריך להחזיר מה שתפס ואם יש לו מגו אמרינן דתפיסה היה כדין ושוב כבר נסתלק מהיורשים רק שאנו דנין להיפך אם יצטרך לחזור מה שתפס ובזה כבר נסתלק. ובזה מיושבין דברי הר"י שהביא הים של שלמה שכתב שאף אם היה ר' ירמיה דר בבית ובן חמוה היה תובעו לצאת מהבית היה מחויב לצאת מן הבית והמהרש"ל ביש"ש פ"י בב"ק תמה עליו דממנ"פ אם תחשוב תביעתו לצאת מן הבית תקבל נמי טענות שכנגדו ועד כאן לא אמרו אין מקבלים עדים שלא בפניהם אלא לחובתם אבל לתועלתם של היתומים בפרט כה"ג שר' ירמיה דר בבית ודלמא לית ליה עידי חזקה כלל בודאי מקבלין עיי"ש שהאריך ולפי מ"ש נהפוך הוא כיון שר"י היה צריך להוציא הבית מחזקת בן חמוה דארעא בחזקתו קיימא וא"כ אנו צריכין לדון נגד חזקת קרקע שיש לזה וא"כ גם לפי הגדתם מעידין שיצא זה מחזקתו והו"ל בעל דין ומעידין שלא בפניו ואדרבא אנו מוציאין את ר"י ומניחין את הקטן בחזקתו ומהתימה על הקצוה"ח שכתב שדברי המהרש"ל הם כדברי המהרי"ט, ובמחכ"ת לא ראה דברי המהרי"ט במקומו שמחלק בין קרקע למטלטלין משום דבקרקע כיון דבעינן להוציא מחזקת מרא קמא וזה לא מועיל והארץ לעולם עומדת בחזקתה.
איברא דלפ"ז גוף דברי הר"ן שמוכרת שלא בבי"ד דבכתובה קאי כמבואר בסי' ק"ג סעיף ד' א"כ הרי נכסי בחזקת יתמי קיימי לענין כתובה וכמ"ש התוס' כתובות דף צ"ו ד"ה נכסי וא"כ שוב אין מעידין שלא בפני בעל דין. אמנם נראה דעד כאן לא כתבו התוס' דנכסי בחזקת יתמי קיימי לענין כתובה רק אם היתומים טוענין פרענו אבל כאן גם היתומים מודין שמגיע לה כתובה וצריכים למכור הנכסים וכבר מכרה רק שאנו מסופקים אם זלזלה במכירה וא"כ לפי דברי העדים שכדין מכרה שוב נסתלקו היתומים מהנכסים ואינם בעלי דין כלל והנכסים כבר יצאו ולהוצאה קיימו אם יתן הלוקח כפי שוויים וכעין מ"ש התוס' שם גבי היתומים אמרו אנו השבחנו וכו' ולפי הנ"ל יש ליישב הרבה קושיות מהך דסי' מ"א וסי' ק"ח וסי' קמ"ו ישמע חכם וכו':
והנה בשנת תרח"י ה' לך למדתי הלכות דיינים סי' י"ט ושם מביא הב"י תשובת הרשב"א ושם כתב הרשב"א דאם יש לוי במקום קרוב שולחין לו ואם לא בא פוסקין שלא בפניו ואע"ג דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו לרבנן היינו דוקא שור דהוקש למיתת בעלים אבל בממונא בעלמא מה אכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ובראותי כן תמהתי דלדבריו נפל כל הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לבירא וזה א"א דהוא ש"ס מפורש וכן קי"ל בסי' כ"ח ולא הובא כלל דהרשב"א יחלוק על זה. אמנם נראה דזה ודאי דהרשב"א מודה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולכך הצריך שישלחו אחריו ואם לא בא שוב מותר כמו דמבואר בב"ק דף קי"ב ובשו"ע סי' כ"ח רק דהרשב"א קשיא ליה דאכתי אסור לגמור הדין שלא בפני בע"ד דזה נלמד מהך דב"ק דף מ"ה לענין שור ועל זה כתב הרשב"א דזה אינו דדוקא בשור דאתקש למיתת בעלים אבל בממונא לא שייך גמר דין דאינו גמר דין כלל דהא יכול לסתור הדין ועיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' שפ"ח ושם משמע ג"כ כמ"ש דקבלת עדות היא בפני עצמו וגמר דין היא בפ"ע והרשב"א שם הקשה דאכתי אסור עכ"פ משום הגמר דין וכתב דכל שיכול לסתור הדין שוב לא שייך גמר דין וקבלת עדות כשר כל שהוא חולה או עדיו חולים כן נראה לפענ"ד נכון להמעיין היטב. אמנם מדברי התוס' סנהדרין י"ט ד"ה ינאי משמע דקבלת עדות כגמר דין עיי"ש ומשמע דלא כרשב"א שמחלק בין קבלת עדות לגמר דין: