אור ברסלב
דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב הלכות ביקור חולים › סימן שלט

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות ביקור חולים · סימן שלט

סימן שלח

ס"א הגוסס הרי הוא כחי וכו' עש"ך שכ' בשם הר"ן פי' ליתן גט ולמתנה וכו'. והנה ראיתי בשו"ת בית יעקב סי' נ"ט שדייק מזה דלענין חילול שבת אין מחללין על הגוסס דאל"כ הו"ל לחשבו ע"ש ואינו הכרע דזה א"צ שיהי' כחי לכל דבר דאף בספק חי ואף בס"ס דעת הטור באו"ח סי' שכ"ט דמחללין את השבת ולכך לא חשיב רק גט ומתנה דבעינן שיהי' חי ובגוף הדין תמהתי מאד דכיון שהביא דברי התוס' בנדה דף ע"ד ע"ב שכתבו בהדיא כן דגוסס מחללין את השבת והביאו ראיה ברורה דהא אמרו ביומא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ע"ש וא"כ מה מקום ספק יש בדבר ומ"ש בשו"ת ב"י הנ"ל דהא בטוש"ע סי' שכ"ט מבואר החילוק בין פרשו כלהו לפרשו מקצתייהו א"כ חזינן דאדרב' אזלינן בתר רובא בפ"נ רק דשם הטעם משום דנשאר הקביעות במקומו ע"ש באמת שדברי רבינו בפ"ב משבת ה"ך נאחזים בסבך כמ"ש ה"ה והכ"מ והלח"מ באורך ע"ש. אך לפענ"ד היה מקום לומר דהחילוק בין פירשו מקצתם לפירשו כלם דהנה בטעם הדבר דלא אזיל שמואל בתר רובא נ"ל דהנה כבר נודע מ"ש השטה מקובצת בב"מ דף יו"ד גבי עשירי ודאי דרוב ג"כ ספק הוה רק שהתירה התירתו וכל דבעינן דבר ברור כגון עשירי ודאי אף רוב לא מועיל ע"ש ולפ"ז י"ל דכיון דבפ"נ דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ובעינן שיהי' באופן שלא יבא לידי מיתת ישראל כמ"ש התוס' ביומא שם ד"ה ולפקח וא"כ גם רוב לא מועיל וצריך לחלל השבת אף שהרוב הוא להיפך. ויש להמתיק הדבר דשמואל לשיטתו דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומטעם דבעינן דבר ברור א"כ מכ"ש בד"נ החמור דבעינן דבר ברור ולא אזלינן בתר רוב ורב לשיטתו דס"ל גם בממון אזלינן בתר רוב וגם אם נימא דמטעם חזקת ממין אתינן עלה מכ"ש חזקת נפשות דלא אזלינן בתר רוב וז"ב מאד ולפ"ז י"ל דבר נכון דזה החילוק בין פירשו כלן ובין פירשו מקצתן דבשלמא כשפירשו מקצתן ונשאר הקבוע במקומו א"כ אקבע כאן מיעוט ישראל דהיה כאן ישראל אחר א"כ אח"כ אנו דנין אם פירש מן הרוב או מן המיעוט וע"ז שפיר י"ל דכיון שהוא פ"נ דשמא ישראל ובזה בעינן דבר ברור ולפ"ז זהו כשהיה כאן קבוע במקומו אבל כשנעקרו כלם ואזל ליה הקביעות והלך א' לחצר אחר א"כ הספק כעת אם התחיל כאן המיעוט כלל דשמא מן הרוב פירש ואין כאן ישראל כלל וא"כ היאך שייך פ"נ דכיון דהתורה אמרה דאזלי' בתר רובא וכל שאתה אומר שמן הרוב פירש שוב אין כאן ספק כלל והו"ל דבר ברור שעכו"ם הן ול"ש בו פ"נ לחלל שבת עליו וא"כ לכך כשפירשו כלן אין מחללין שבת עליו וז"ב מאד מאד ויש להאריך הרבה בזה וגם לפי פירש"י יתיישב זאת ויש ליישב בזה דברי רבינו המוקשים אלא שאינו מעניני ועכ"פ הדבר מבואר דלא משום קביעות בלחוד הוא רק משום דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כדאמר שמואל בהדיא וכן הוא בטור וש"ע וא"כ דברי התוס' בנדה נכונים. והן נסתר מחמתו כל דברי השו"ת ב"י הנ"ל שכ' דאדרב' מל' הטוש"ע משמע דאזלינן בפ"נ בתר רוב וא"כ בגוסס אין מחללין ולפמ"ש א"א לומר כן ואף אם נימא דברוב גמור אזלינן בתריה מ"מ כאן רוב גוססין למיתה לא הוה רוב גמור דניתו דימותו אח"כ מ"מ חיי שעה אית בהו עכ"פ ומחללין שבת עליו ומ"ש הב"י דאסור לעכב יציאת הנפש כמבואר כאן בס"א בהג"ה במחכ"ת דברי רוח הם דאף דמבואר כאן דמותר להסיר דבר המעכב יציאת נפש אבל לא שיהי' איסור אם לא עשה כן וגם שם מיירי בגמר כלות הנפש לא בגוסס ושרא ליה מריה. ובחידושי אמרתי ראיה אזלינן בפ"נ בתר רוב מהא דאמרו בסנהדרין דף ס"ט ובד"נ מי אזלינן בתר רובא והא כתיב ושפטו העדה וכו' והדבר תמוה דהא בכל התורה אזלינן בתר רובא ואף בד"נ כדיליף בחולין דף י"א מרוצח ומעדים זוממין וכבר תמה בזה בר"ן בחידושיו שם ולפמ"ש א"ש דהוה ס"ד כיון דכתיב ושפטו העדה בעינן דבר ברור ולא אזלינן בתר רוב והא דאזלינן בתר רובא בעדים זוממין היינו משום דשם איכא גם להיפך פ"נ דיהרג האחר ואף הם מרבין ש"ד בישראל וכדאמרו במכות דף ז' אבל במקום דליכא פ"נ להיפך הו"א דלא אזלינן בתר רובא כיון דאיכא פ"נ. ובזה ישבתי לנכון הא דאמרי שם ונימא דאדעת' דהכי לא קדיש ותמהו כל האחרונים דהא ברוב שכבר הוחזק אזלינן בתר רוב בכל דבר ולפמ"ש א"ש דלהס"ד דלכך לא אזלינן בתר רוב בד"נ הוא משום דבעינן דבר ברור א"כ מה בכך שכבר הוחזק הרוב מ"מ הוחזק בתורת רוב ולא בדבר ברור וע"כ דאזלינן בד"נ ג"כ בתר רוב ואף דגם בזה אזלינן בתר רוב היינו משום דזה לא מקרי פ"נ דכל שמצד רוב מחוייב אתה בדין שיהרג ויהי' כפרה לו אבל בחילול שבת פשיט' דלא אזלינן בתר רוב מיהו לפמ"ש בחידושי לישב קושית הר"ן הנ"ל ע"פ דברת התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב גבי נסקלין בנשרפין דלכך לא אזלינן בתר רובא אף דאזלינן בתר רובא בד"נ כדיליף בחולין היינו דשם כיון שעשה מעשה רק דמספקינן אם היה טריפה או שלם בכה"ג אזלינן בתר רובא אבל כל שיש ספק על גוף המעש' לא אזלינן בתר רובא ע"ש וא"כ גם שם דאנן מספקינן על גוף המעשה הו"א כיון דכתיב ושפטו העדה לא ניזיל בתר רובא וז"ב. ובזה יש ליישב קושית התוס' בקידושין דף יו"ד דאמאי אצטריך לדייק נימא דאדעת' דהכי לא קידש נימא דאדעת' דהכי לא ייבם כיון דעל היבם קאי ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דאדעת' דהכי קדיש א"כ כבר התחיל להמעשה דא"א רק דמסופק ואם היא איילונית ואסור לייבם זה הוה כמי שמסתפקין אם שלם או טריפה אבל כשמסתפקין אם אדעת' דהכי קדיש א"כ לא התחיל מעשה אישות כלל ושפיר דייק וז"ב מאוד ודו"ק:

ובחידושי הארכתי מאד בישוב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ הלברשטאט בענין שריפת בת כהן ואכ"מ. ומן האמור נמצא דעכ"פ מי שהוא גוסס ויש רופא מומחה מובהק והוא כהן נ"ל דשרי לקרות לו אולי עוד ימצא תרופה למכתו דשמא מן המיעוט דהשתא לחלל שבת החמור משום גוסס שרי דהוא ספק פ"נ מכ"ש לאו הטומא' דשרי. והן נסתר מחמתו מ"ש הבית יעקב סי' ק"ל דאסור משום דרוב גוססין למיתה והוא תימה דהא ספק בפ"נ לא אזלינן בתר רובא ומ"ש ראיה מתוס' ב"מ דף קי"ד שהקשו דהיאך החית אליהו את המת וטימא עצמו וכתבו דהיה ברור לו שיחיה ולא שרי משום ספק אלמא דבעינן ודאי וברי דוקא ולא בספק נפלאתי מאד שם היה כעת מת בודאי ופשיט' דעל מת לא התירה התור' ול"ש פ"נ ולכך הוצרכו לתרץ דהיה ברי לו שיחיהו אבל בספק בפ"נ כל עוד שהוא חי פשיט' דמותר וז"ב מאד:

ומה שהקשה על דברת התוס' הנ"ל דלמה להו שהוא ודאי ת"ל דגם על ספק מותר לטמאות כמו דמרבינן באביו שהכהן מטמא אף שאביו ספק נוראות נפלאתי מה ענין שמטה וכו' שם בשבע מתי מצוה שהתורה התירה פשיט' דגם באביו שהוא ספק התירה התורה אבל בשאר מת אסור לטמא וז"פ מאד. ומה שהאריך מהא דמבואר בסי' שע"ג ס"ח דאינו מטמא לספק אף דבאביו התירה התורה. לא ידעתי ג"כ מהו שח אחר המחילה מכבודו דאביו באמת הרוב מעיד שהוא אביו ורק דמ"מ אינו ברור שהוא אביו לזה קרי ליה ספק ושפיר התירה התורה משא"כ בנתערב ולדה בולד שפחתה וכדומה דהוה ספק גמור שפיר י"ל דאינו מטמא ובלא"ה לפמ"ש הרשב"א להקשות דאביו ממנ"פ שרי דאם אינו אביו אינו כהן ופירש דנ"מ שהוא מצוה לטמא ע"ש א"כ פשיט' דעכ"פ אין ראיה מאביו לשאר ספקות וז"ב באופן שכל דבריו תמוהים מאד ומה שחידש בסופו דספק בן ז' לראשון מותר הבן לטמא לאביו במחכ"ת זה היפך המשנה סוף נושאין על האנוסה וכבר תמה בזה הח"ץ סי' כ"ז אבל גם עליו תמה תמה אקרא איך שתיק ליה על כל דבריו בתשוב' שהוא תמוה מאד ולפמ"ש גם מצד הסברא נסתר דבריו דמה שמדמה לאביו ספק אינו דומה דשם הרוב מורה שהוא אביו וגם אם אינו אביו ממנ"פ לאו כהן הוא משא"כ התם דמיירי בזנות וכדאמרו ביבמות שם ודו"ק וע' סנהדרין דף ע"ח בתוס' ד"ת כגוסס שכתבו בהדיא דלכך אין הורגין הראשון שעשאו גוסס משום שי"ל שיחי' עדיין ונחשב כחי ע"ש. ומזה סתירה גלויה לבעל בית יעקב דפשיט' דהוה פ"נ בגוסס לחלל שבת עי"ז. ובגוף קושית התוס' הנ"ל נ"ל דפשיט' דכל שהוא כעת חי אף שהרוב מעיד שודאי ימות מ"מ באשר הוא שם הוא חי עודנה ולכך אין הורגין לראשון אף שבד"נ אזלינן בתר רובא היינו כיון שכבר עבר ונתחייב מיתה ע"פ רוב שפיר אף בד"נ אזלינן בתר רוב משא"כ היכא שחי כעת והרוב מעיד שימות אח"כ שפיר לא נתחייב מיתה ע"פ רוב זה ודברי התוס' צע"ג. ולפמ"ש יש ליישב מה ששמעתי מקשים בשם הגאון מוה' עזריאל ז"ל מלובלין וקראשניק בהא דיליף הש"ס בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא מהורג את הנפש דדלמא טריפה הוה וע"כ דאזלינן בתר רובא והקשה הא בפ"נ אין הולכין בתר רוב וא"כ למה נלך בתר רוב ולהרוג את זה וכ"ת דגזה"כ הוא' דא"כ נגמור ממנה דגם בפ"נ הולכין בתר הרוב ולפמ"ש י"ל דכל דע"פ הרוב נתחייב מיתה שוב לא שייך פיקוח נפש דלא חסה תורה על פיקוח נפשו והרי אף בפיקוח נפש הולכין אחר הרוב ול"ש ושפטו והצילו דלא צותה התורה להציל בכה"ג דהרג את הנפש ונתחייב מיתה ע"פ הרוב וז"ב ופשוט ובלא"ה י"ל לפמ"ש המהרש"ל הובא בש"ך סי' נ"ז דהא דטריפה אינה חיה הוא ע"פ הרוב אבל המיעוט יכול לחיות וא"כ הא דטריפה אינו נהרג משום דעכ"פ ע"פ הרוב גברא קטילא קטל וא"כ לא שייך לומר דבפ"נ לא אזלינן בתר רוב דמה חזיה דדמא וכו' דכשם שי"ל שהוא מן המיעוט שהם טריפות דלמא הוא מן המיעוט שהי' חי אף שהוא טריפה וע"כ דבמשפטי התורה לא אזלינן בתר מיעוט וא"כ אמרי' דהוא מן הרוב שאינם טריפות וגם י"ל דהו"ל חזקת חיים עם הרוב וחזקה ורובא ודאי מועיל אף בפ"נ והא דיליף דאזלינן בתר רוב אף דיש גם חזקה בהדי' וכקושית התוס' לענין פרה צ"ל דהרי ההורג את הטריפה פטור אף למ"ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ח הרי דאף דכעת חי מ"מ כיון דסופו שימות פטור וא"כ ל"ש חזקת חיים על להבא וחזקה אינו מועיל על להבא כמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג ע"ב וגם האדם סופו למות ועל להבא ודאי ל"ש החזקה כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ו אבל לענין פ"נ דכל דאיכא רוב דהוא אינו טריפה שפיר מצרפינן החזקת חיים שיש לו דהוא עכ"פ מהרוב שאינם טריפות כלל וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' בחולין דנילף מרוצח עצמו דלמא טריפה הוא וטריפה שהרג פטור דהו"ל עדות שאילה"ז דיאמרו גבר' קטיל' רצונו למקטל ולפמ"ש א"ש דש"ה דהי"ל חזקה עם רובא ול"ש דחזקה אינו מועיל להבא דז"א דעכ"פ הם זממו להרוג נפש שע"פ הרוב והחזקה אינו טריפה ולענין זה מועיל הרוב והחזקת וגם י"ל הקושיא ע"ד כמה אופנים ואכמ"ל:

שם וי"א דאין חוצבין לו קבר וכו'. ואסור לחצוב שום קבר וכו'. צ"ע במ"ק דף ח' ע"ב דאמרו דאין חופרין כוכין וכו' ופירש"י שדרכן היה לחפור קבר להכין למתים שימותו ע"ש וע' בתוס' שם באריכות הרי שמותר עכ"פ להיות נשאר פתוח ובאמת בצוואת ר"י החסיד נמצא כמה דברים שהם היפוך הדין אבל היפוך המנהג צ"ע דהא סכנה יש בדבר וכי נהגו לא מניקין להו וצע"ג וע' מלמ"ל פ"ד מאבל הלכה ה' מה שתמה על הריב"ש וע' ב"ח וש"ך כאן ס"ק וא"ו:

שם סעיף ב' ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים וכו' כ"כ המהר"ם ז"ל והנה טעמו לא נודע ולפענד"נ דהנה עבר אמרו בגיטין דף כ"ח דשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישי' וכבר נודע פלוגתת הר"מ מיוני ור"ת בקידושין דף מ"ה ע"ב ודעת ר"ת דע"כ לא אמרו לשמא ימות חיישי' רק התם דאסרה שעה אחת אבל בכ"מ ל"ח שמא ימות דאית לי' בכל שעה חזקת חי ובתשובה הארכתי בזה בביאור דבריהם וטיילתי בזה ארוכות וקצרות. ולפ"ז נרא' לי ברור דאף לשיטת ר"ת ודעימיה דלא חיישינן בסתם אדם שמא ימות דיהבינן ליה חזקת חי זה דוקא באדם בריא אבל בגוסס ואינו לפנינו דכיון דרוב גוססין למיתה א"כ עכ"פ אתרע ליה חזקת חי עכ"פ חיישינן שמא ימות ובכל רגע ורגע חיישינן שמא ימות וא"כ שפיר צריך להתאבל ואף דספק אבילות להקל מ"מ כיון דיש רוב המסייע וליכא חזקת חי כנגדו בודאי חיישינן ולכך צריך להתאבל ובזה נרא' לפענ"ד במ"ש הב"ה כאן ואחריו נמשך הב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ד דבגוסס ג' ימים מתירין את אשתו ולפמ"ש אי אפשר לאומרו דניהו דלענין אבילות חיישינן שמא ימות אבל לענין התרת אשתו כיון דמלבד חזקת חי יש לה חזקת א"א וזה לא אתרע עדיין דאף דרוב גוססין למית' מ"מ היא בחזקת א"א עד כלות הנפש וא"כ שפיר חיישינן וז"ב וכבר תמהו התוס' שבת ודג"מ על דברי הב"ש האלו ובגליון הב"ש כתבתי דעכ"פ לענין שתתאבל אשתו דאוסר הב"י מטעם דעי"ז יבאו להתיר אשתו בזה יש להקל בגוסס ג' ימים. וכעת נתיישבתי דאדרבא בכה"ג חיישינן טפי למכשול כיון דהיה גוסס ורוב גוססין למית' א"כ יש לחוש טפי שיתירו אשתו וחליל' להתיר בזה מיהו נ"ל דלענין לחלל השבת יש לומר דמחללין עליו דלא גרע מס"ס דדעת הטור דמחללין עליו וס"ס עדיף מרובא ועיין תוס' יבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה מגוייד שכתבו דגוסס בידי אדם יש לומר דלא חיי ובשו"ת ב"י רצה לחלק כן מדעתא דנפשיה ע"ש בסי' נ"ט שהבאתי לעיל. אבל באמת התוס' כתבו שם תירוץ אחר וגם לכנס לבית שיש בו גוסס נתבאר לקמן סי' ש"ע שיש להחמיר וע' בש"ך כאן ס"ק א' והיינו משום דעכ"פ עתה לא שכיב וע' בנזיר דף ד' דלמא דשוינהו גוססין ובתוס' שם ד"ה דלמא ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דבאמת צריך להבין דניהו דרוב גוססין למית' אמאי לא נימא סמוך מיעוטא דחיי לחזקת חיים שהיה לו לאותו איש ואתרע לה רובא וצ"ל כיון דהרוב דגוססין למית' בא לבטל החזקת חיים דע"ז אתרע ליה חזקת חיים ובכה"ג דהרוב בא לבטל החזק' לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזק' וכמ"ש הרשב"א במשמרת לענין רוב מצויין אצל שחיט' ע"ש. ולפ"ז זהו לענין אבילות אבל לענין א"א כיון דיש לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א דהחזקת א"א עוד לא אזל אף דרוב גוססין למית' כל שלא מת עדיין וע' בתוס' יבמות דף ק"כ א"כ שפיר אמרינן סמוך מיעוטא ולכך אין מניחין לאשה שהתאבל. ובזה נ"ל לענין חילול שבה בגוסס אף אם נימא דאזלינן בפ"נ בתר רוב מ"מ הרוב אתרע כיון דיש לומר סמוך מיעוטא לחזק' דכל שלא מת מחללין שבת אף לחיי שעה מחללין ודו"ק היטב. שוב ראיתי ברא"ש בבכורות דף כ' שכתב דה"ט דגוסס אין מעידין משום דסמוך מיעוטא לחזקה ע"ש. והנה יהיה איך שיהיה הדבר תמוה כמו שתמה הב"ה דאיך מבואר כאן דצריך להתאבל בגוסס הא כיון שאסור' לינשא א"כ אסור' להתאבל כמבואר באהע"ז סי' י"ז ס"ה והב"ה שם רצה לחלק דדוקא האש' אינה רשאית להתאבל אבל הקרוב יכול להתאבל ע"ש. ומלבד דמצד הסברא הדבר תמוה דמנ"ל לחלק הא גם בזה יש לחוש שתנשא עי"ז אף גם דהב"י בסי' שע"ה ביו"ד מביא הבעל העיטור תשובת הרי"ף שכתב דטבע במים שאל"ס אסור' להתאבל והקש' מהא דתני טבע בנהר מאימתי מונין לו ותירץ דמיירי שטבע במים שיש להם סוף ע"ש ואם איתא לימא דשם מיירי לענין קרובים ולא לענין האשה וע' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"א שכתב בהדיא דאין חילוק בין אשה לקרובים ע"ש ואף דכתב שם דיש לחלק בין יש לו אשה לאין לו אשה וצ"ע דא"כ היה לו לאוקמא הך דטבע בנהר באין לו אשה ואולי דמשמע ליה דמיירי גם ביש לו אשה דסתמא קתני עכ"פ חלוקו של הב"ה ודאי אינו וגם דיפה כתב הב"ה דבמרדכי וברא"ש במ"ק מבואר הדין המבואר כאן בש"ע דמהר"ם צוה לאשה שתתאבל ובאשה בודאי יש לחוש לקלקולא והניח בקושיא. וראיתי בבית מאיר בסי' י"ז ס"ה שהאריך בזה ומחלק דע"כ לא אסרו להתאבל רק במקום שלא נוכל לדעת האמת אבל שם מיירי במקום קרוב דהיה רחוק ד' ימים והיו שיירות מצויות ובכה"ג ודאי יוודע הדבר אח"כ ואין לחוש לקלקולא. ובאמת שכבר קדמו בזה בשו"ת שבות יעקב ח"ש סי' קי"ד ע"ש והביא ראי' מהא דאמרו בכתובות דף ס"ב כפו את מטתו ופשיטא דעי"ז לא מתירין את אשתו ואפ"ה אמר שיכפהו את מטתו ובאמת שהחילוק נכון ואף דראייתו אינו מוכרח דשם באמת היה כשגגה שיצא מלפני השליט לפי שגגתו היה סבר שמת בודאי ול"ח כלל ובאמת היה כשגג' שיצאה מלפני השליט כדאמרו שם אבל גוף החילוק נכון בעצמותו וע' בבאר היטב הנדפס באמ"ד ושם נדפס בסי' של"ט דברי הגאון מוהר"ע בעל אבן העוזר ז"ל שנתקש' ג"כ דאמאי כתב בש"ע שתתאבל הא איכא למיחש לתקל' וכמבואר בסי' י"ז והרגיש ג"כ דאין חילוק בין קרובים לאשה לענין אבילות. אמנם מה שכתב שם דבגוסס הוה ספק דאורייתא לפענ"ד דבגוסס כיון דרוב גוססין למית' אף אם נימא סמוך מיעוטא לחזק' והא לדידן כל סמוך אינו רק דרבנן ורק לר"מ דחייש למיעוטא דעת הרשב"א דסמוך הוא דאורייתא ואף בזה נחלקו הפוסקים ומהתוס' בחולין דף י"א לא נרא' כן וע' ביבמות דף קי"ט אבל לדידן ודאי דסמוך אינו רק דרבנן וכן נרא' מתוס' בכורות דף כ' ע"ב דרק משום חומר א"א אין מעידין על גוסס [וע' מלמ"ל פ"ד מפסולי המוקדשין הלכה י"ד] אבל מ"מ הקושיא של האבהעו"ז קשה דהרי מים שאל"ס דודאי אינו רק מדרבנן אפ"ה דעת בעל העיטור בשם הרי"ף דאין מתאבלין וע' בסי' שע"ה בש"ך ס"ק ז' ובב"י סי' י"ז לא הזכיר מדברי עיטור אלו שיש ראי' ברורה לדבריו אבל כבר כתבתי דהש"י תירץ כהוגן אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בספר שנדפס מחדש שמו הר אבל שהאריך בענין זה בדיני גוסס וכל דבריו תמוהין והנה לא היה לפניו ספר ב"ה בעצמו שמ"ש להקשות על הב"ה שחילק בין קרובים לאשה כפי מה שהביא הבל"י בשמו והוא הקשה דברא"ש ומרדכי מבואר גם באשה הנה כבר הרגיש בזה הב"ה בעצמו. ומה שרצה לחלק דבאיסור דרבנן מתאבלין במח"כ לא זכר דברי העיטור לענין משאל"ס. ומה שהקש' שם על הרא"ש דהיקל ברוב גוססין להתאבל ולענין נפלים פוטר מלהתאבל ולא אזיל בתר רוב דולד מעליא ילדן לא זכר דברי התוס' בכמה מקומות ביבמות דף ל"ז וקי"ט ובכורות דף כ' דחשו שלא יבאו להקל בערוה דהיינו לענין חליצה ע"ש גם מ"ש לחלק דבגוסס ג' ימים יצא מגדר הגוססין מלבד דהפירוש הוא שהם ראו אותו זה שלשה ימים שהיה גוסס לא שהיה גוסס כל השלש' ימים אף גם דהפריש' כתב שכן דרך הגסיסה למשוך שלש' ימים ע"ש וא"כ כל דבריו תמוהין ודו"ק:

והנה מ"ש למעל' לענין גוסס דהתוס' ביבמות רצו לחלק בין גוסס בידי שמים לבידי אדם כעת הגיע לידי שטה מקובצת על מס' נזיר וראיתי בדף ד' שם בהא דאמרו כגון דשווינהו גוססין שהביא דברי התוס' דקרוב לגוססין והביא בשם הרא"ש דיש לחלק בין גוסס בידי אדם לבידי שמים ע"ש אבל לפענ"ד צע"ג מהא דפריך הש"ס בנזיר דף י"ג על ר"ל דנפקא ליה מלהחלו מהא דאמרו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ומאי קושיא שם דהוה גוסס ביד"א ע"י שהיה מגוייד וא"כ בכה"ג דהיה גוסס ביד"א יש לומר דאינו מטמא וא"ל דאדרבא בידי אדם גרע וטפי מטמא כשהוא בידי אדם כדנרא' מתוס' יבמות שם וכ"כ בבית יעקב שם דז"א דהרי מהרא"ש בנזיר שם נרא' להיפך דהרי כתב זאת על הא דאמר בנזיר דשמשון שווינהו גוססין והקשו בתוס' דנזיר אסור ליגע בגוסס וע"ז כתב הרא"ש דיש לחלק בין גוסס בידי אדם לבידי שמים אלמא דבידי אדם כמו גבי שמשון מותר לטמא וא"כ מה מקשה הש"ס וגם מצד הסברא נרא' דבידי אדם חמור טפי וראוי שיטמא יותר ע"כ דבריו צע"ג וצ"ע דלפמ"ש הבעל העיטור דהא דמבואר באבל רבתי נפל לים מאימתי מונין לו משנתייאשו לקברו איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף וצ"ע בהך דמביא הגה"מ פ"א מאבל בשם הראבי"ה ביהודי אחד שנהרג והשליכוהו ברייניס וחפשו בניו אחריו והורה לישב ז' ושלשים מר"ח אדר ואילך ואח"כ נמצא בריינוס ונקבר ואיך נהגו אבילות מקודם דמסתמא הרייניס הוה מים שאל"ס ואולי דכיון דכתב שנהרג והשליכוהו לנהר מיירי בכה"ג שנודע בבירור שנהרג בודאי ובכה"ג מותר להתאבל וע' קידושין דף ע"א ע"ב ומה בין חולין לגוססין רוב חולין לחיים רוב גוססין למיתה וצ"ע על התוס' ומהר"ם מרוטנבורק הנ"ל שלא הביאו מזה ראי' דרוב גוססין למית' וצ"ע:

שם סעיף ה' מנהג לשפוך כל מים וכו' ע' ברכי יוסף דאף מנפל נוהגין לשפוך וגם אם מתה שפחה עכו"ם בבית ישראל וכל שכן עכו"ם בבית שבחצר ישראל משום דחמיר' סכנת' ולפענ"ד נראה דאם לוקחין ילד ממעוברת ע"י סמים וכלים אין לו לשפוך המים אף שהילד מת דלא שייך טעם הסכנה דטיפת מלאך המות לא הגיע לשם דע"י הסמים והרפואו' וכלי משחיתים של הרופאים מת וע' ערכין דף ז' וגם לטעם הראשון אין לחוש דלא שייך הוצאת דבה בזה וע"ש בבר"י שאף במת בשבת יש להחמיר דלא כשמש צדקה וע"ש שאם נפל לתבשיל אוסר יותר מששים כמ"ש הט"ז דבסכנה לא מועיל ששים ע"ש והארכתי בזה בגליון יו"ד סי' קט"ז ובתשובה:

והנה שנת תר"י אירע מעשה בבית שאחד מהדרים בשטח התחתון המניקת שכבה עם הילד שלא היה בן שלשים ובשכבה נתהפך הילד תחת משכבה ונמצא מת וכפי הנראה נחנק ע"י ששכבה עליו ונשאלתי אם לשפוך המים בבית ובראשית ההשקפה אמרתי דא"צ לשפוך המים דהא נפל הוא אח"כ נזכרתי שהבר"י כ' לשפוך המים אף מנפל. אמנם לכאורה רציתי לומר כיון דזה הילד נהרג ע"י המניקת ששכבה עליו ונחנק א"כ לא שייך הטעם דמה"מ זורק טפה כמ"ש הבית יעקב סי' ע"ב בשם הזהר דבנהרגין אין מלה"מ שולט בו ולכך צוה הקב"ה לערוף עגלה ערופה כדי שיהיה פיוס למלה"מ ולפמ"ש לקמן סי' שנ"ט בשם הת"ח דגם בנהרג ע"י אדם המה"מ גומר המיתה א"כ צריך גם בנפל לשפוך המים. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דבנהרג ע"י אדם שהוא בעל בחירה וקשה להנצל ממנו א"כ י"ל דאין מה"מ שולט בו ובאמת הוא נספה בלא משפט רק שהבעל בחירה הרגו אבל אם נטבע וכדומה אם נטרף ע"י ב"ח דאז אינו מקרי בעל בחירה ואז בודאי יד מה"מ שלטה בו דהי' כביכול יד אלוה באמצע אבל בעל בחירה יש לומר דכסאו וכבודו נקי מכל זה והאדם הוא בחיריי כנלפענ"ד:

ובזה נראה לפענ"ד מה דממעטין מעגלה ערופה שצפה ע"פ המים והיינו כיון דצפה ע"פ המים א"כ א"צ פיוס למה"מ דהא המים שטפוהו והמה"מ גמר המיתה. ובזה יש לומר במה דאמרו אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה ע"פ המים וא"ל על דאטפת אטפוך והיינו כזה שצפה ע"פ המים וא"צ להביא עגלה ערופה א"כ ע"כ שמה"מ שלט בו וא"כ ע"כ בשביל דאטפת אטפוך והקב"ה צוה ויהי דאל"כ היה אפשר לומר דהיה צדיק ורק שקשה להנצל מבעל בחירה וכמ"ש הזהר על פסוק וישמע ראובן ויצילהו מידם ורק כיון שצפה ע"פ המים וא"צ להביא עגלה ערופה וא"כ ע"כ דמה"מ שלט בו והיינו דיד אלוה עשתה זאת א"כ ע"כ על דאטפת אטפוך ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ט שבת פ' חיי נשאלתי מהרב מוה' ישכר מסקאהל נ"י באם אירע שמת א' ח"ו אם מותר ליטול ידים מאותן מים ואמרתי בפשיטות דאסור מחשש סכנה והוא אמר ג"כ שיש לאסור והביא ראיה ממה דמבואר במג"א סי' ק"ס ס"ק ז' דיש להחמיר בשתה מהן כלב וחזיר דנמאסין והו"ל כשופכין וה"ה בזה דהו"ל שופכין דנמאסין. אך הקשה ע"ז דא"כ אמאי אמרו בחולין דף ט' והנחש לר"ג והיינו שמקיאה ות"ל דפסול משום דמאוס ולפרה פסול טפי מנט"י כמ"ש התה"ד והב"י שם וכן הקשה על מה שפסל הרמב"ם מים שנתגלו וכ' הב"ח משום כיון דפסולין לשתות נעשו כשופכין ע"ש וא"כ למה בנחש לא יפסל לכ"ע משום דנמאסים כיון שאסורים לשתות ולכאור' רציתי לומר דדוקא בלקק כלב בודאי הוא דמפסל משום דמאיס אבל שם דאינו רק חשש שמא שתה הנחש וכל דלא נודע ל"ש מאוס וכיוצא בזה כ' הב"ש סי' קי"ז דבספק סוטה ל"ש דמאיס דלא נודע ע"ש וה"ה בזה. אבל זה אינו דהרי בפ"ט דפרה מבואר בודאי שתה עכבר דוקא לר"א הוא דפסול ות"ל משום דמאוס וגם דהרמב"ם פוסל במים שנתגלו דאינו ג"כ רק חשש ולמה פסל אך לפענד"נ לחלק דע"כ ל"ש מאוס רק לנט"י דאמרי' דמאיס עליו אבל למי חטאת מה מאיס שייך בזה. ומ"ש התה"ד והב"י דמי חטאת חמור טפי היינו לפי סברתם דעיקר הפסול משום מלאכה א"כ במי חטאת שייך לפסול טפי משום מלאכה והיסח הדעת טפי מנט"י אבל לפמ"ש הב"ח דהפסול משום מלאכה היינו משום דמאוס א"כ אדרבא נט"י דהוא משום סרך קדושה הוא דשייך לפסול שופכין דמאיסי אבל במי חטאת ל"ש לפסול בשביל זה וז"ב ופשוט. איברא דגוף דברי הב"ח שחידש דרש"י כוון לפסול משום דהוה כשופכין ומטעם דנמאסין לא ידעתי לאיז' רש"י כוון וגם תמוה מהיכן נודע דשופכין פסול לנט"י ולכאור' רציתי לומר דהפסול השופכין מבואר בש"ס בשבת דף ע"ח דאמרו שם שופכין למאי חזי ואי נימא דכשרים לנט"י קשה למה לא חייב דחזי לנט"י מיהו מצאתי בתוס' שם ד"ה שופכין דשופכין ראוי להדיח מהם כוסות וקערות ולא מאיסא כולי האי ע"ש וע"כ דברי הב"ח תמוהין גם מ"ש בטעמו של הרמב"ם דפסול בגלוי משום דמאיסי הוא תמוה דמי סני ליה מה דכ' הב"י בטעמו שכן מבואר בע"ז דף למ"ד והב"ח בעצמו כ' דנכון הוא ועכ"פ בנ"ד נרא' דודאי אסור דהוא ג"כ משום סכנה ויש לחוש גם בנט"י ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה