אור ברסלב
דברי צבי סימן תמז

דברי צבי· רבי צבי הירש כהנא

סימן תמז

סימן תמו

מג"א ס"ק ב' ואין כו' יוצא מחתיכה בלא רוטב כו' ומקשה בספר הגהות רע"א וז"ל תמוה אם כל המצה היתה חמוצה היה צריך נגד כולו מכח הפיטום ול"א דסגי בס' נגד הקצה שנוגע בו דמצד השני דהפישוט דרך אותו הקצה הוי בלוע דא"י בלא רוטב א"כ ה"נ מה בכך דצד זה לא נתכפלה מ"מ כל המצה זו מתפשט טעמו כו' ע"ש ולפענ"ד אפשר לתרץ קצת דנוכל לומר דמצד השני הוי רק בלוע והא דבנגע במצה שכולו חמץ צריך ס' כנגד כולו אע"ג דמצד השני רק בלוע דהא ביו"ד סי' ק"ה סעיף ז' דבכלי שבלע איסור שאין לו פליטה מגופו הולכת הבליעה בלא רוטב א"כ ה"נ במצה שכולו חמץ דאין לו לפלוט מגופו רק חמץ ולא פליטה אחרת הולכת גם הבליעה של חמץ בלא רוטב:

שם ס"ק ד' ודוקא ובזה נדחה ראיית מהרי"ל כו'. מ"ש מחה"ש דלהרי"ף סבר לוי דריח אפי' משהו ליכא להכי ללוי אפילו לכתחילה מותר לצלות נבילה עם כשירה ע"ש לפענ"ד תמוה דרי"ף בפרק גיד הנשה כתב בפירוש דלוי לא מתיר אלא בדיעבד ובאמת צריך להבין להרי"ף דסובר דרב סבר דריח הוא משהו וא"כ לוי דמתיר ע"כ סובר דאפי' משהו נמי ליכא ואמאי אסור ללוי לכתחילה ונראה דמדברי הר"ן שם משמע דגם ללוי הריח נכנס בהיתר רק שסבר דריחא לאו מילתא שאינו אוסר אע"ג שנכנס בתוכו כמו למ"ד טעם כעיקר מותר מדאורייתא אע"ג דהטעם איסור בתוך ההיתר רק שאסור מדרבנן ובריח סובר לוי דלאו מלתא דאפי' מדרבנן מותר דהר"ן כתב שם דעובדא דבניתא אפי' לוי מודה כיון דהריח הבשר נרגש בהן והיכא שאינו נרגש הריח סובר הר"ן דמותר לכתחלה והרי"ף סובר דכיון דהריח נכנס בהיתר אסור לכתחלה אע"ג שאין נרגש וכן כתב הרב"י ביו"ד סי' צ"ד דהרמב"ם והרשב"א אוסרים לכתחלה ומה שמקשה הר"ן על הרי"ף שם שכתב דפת שאפאה עם הצלי הוי דשיל"מ מדגים שעלו בקערה של בשר דשרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט ולא אסרי' משום דשיל"מ נראה לפענ"ד אפשר לתרץ דהא דהר"ן דמדמה ריח לנ"ט בר נ"ט היה יכול להקשות יותר דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור וכתב הש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב שאסור אפילו למ"ד דלא אמרינן חתיכה נ"נ בשאר אסורים וגבי ריח פסק הרי"ף שאם נצלה בשר נבילה עם בשר שחוטה שמותר א"כ הוי גבי ריח מהיפך להיפך מגבי נ"ט בר נ"ט דגבי ריח אם צלאו עם איסור מותר ובצלאו עם היתר אסור ובנ"ט בר נ"ט הוא איפכא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ונ"ט בר נ"ט דהיתירא מותר לכן נראה לפענ"ד דביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' פסק רמ"א דהטעם בטל בדשיל"מ והש"ך חולק על רמ"א והמנ"י כלל ע"ה ס"ק ח' הכריע דהיכא דליכא אלא טעם ולא גוף האיסור כלל דבטל והביא ראי' מביצה דף ד' מעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דבטל משום דלאו איסורא בעיני' ומיקלא קלי איסורא ע"ש א"כ לפ"ז יש כ"ש דהיכא דהוי נ"ט בר נ"ט בלא גוף האיסור דבטל בדבר שיש לו מתירין אבל גבי ריחא אע"ג דרי"ף סובר דהוי רק משהו צריך לומר דהוי משהו בעין דבע"ז דף ס"ו ע"ב פריך הגמ' לאביי דסובר ריחא מילתא מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ומשני אביי שאני התם דמיקלא איסורא ע"ש וא"א דכל ריחא הוי רק טעם ולא בעין מאי משני אביי שאני כמון דמיקלא הא גבי מיקלא הוי למנ"י כמו טעם א"כ אכתי קשה אמאי מותר א"ו מוכח דכל ריחא הוי כמו בעין ובכמון דמותר משני אביי משום דמיקלא הוי רק טעם וכיון דריח הוי בעין שפיר כתב הרי"ף דאינו בטל בדשיל"מ:

שם הבין המקשן דמיירי בבישול כו'. דברי המג"א צ"ע דמה דמפרש דהבין המקשן בב' קדרות דמיירי בבישול ולכן פריך ב' קדרות ס"ד דיבשל הפסח ולכן פי' רש"י כעין ב' קדרות תל גדול דגם למעלה אין ריח עי' במחה"ש וצ"ע דהא רש"י לא פירש כמג"א דס"ד דמיירי בבישול דרש"י פי' ב' קדרות ס"ד וכי צולין פסח בקדירה ע"ש אלמא רש"י פירש כהרב"י דמקשן ס"ד דמיירי בצלי קדר א"כ ע"כ נמי מה שפרש"י תל גדול נמי דלא כמג"א אלא כיון דהוי כעין קדירה מותר וכן בגמ' שם משמע דלא כמג"א דהא למג"א בצלי בב' קדרות אסור א"כ מאי משני הגמ' כעין ב' קדרות הא בב' קדרות אסור וצ"ל דתל גדול עדיף מב' קדרות והו"ל לגמ' למימר דעדיף מב' קדרות ומדנקט הגמ' כעין ב' קדרות משמע דגם בב' קדרות לא הוי ריח והש"ך ביו"ד סי' ק"ח ס"ק ט"ו כתב דדברי הרב"י נכונים וברורים דנצלה בקדרה הוי כמו בישול:

שם ס"ק ה' אינו כו' כונתו כי היכי כו'. וצ"ע דהא לכאורה אין צריך מהרי"ל לראי' משם דבשלמא שם דס"ד דבשעה ו' דמדאורייתא מותר בחמץ גמור אע"ג דאסור בהנאה מדרבנן ס"ד דמ"מ הוי שלו שיוכל לבטל שלא יעבור בב"י דאורייתא ולהכי מייתי הגמ' ראיה מדרב גידל דחמץ נוקשה דמדאורייתא הוי שלו אפ"ה אין חוששין לקדושין ומוכח דכיון דאינו שלו מדרבנן הוי לגמרי שאינו שלו אבל הכא בדברי מהרי"ל שמדמי חמץ נוקשה בתוך הפסח לחמץ גמור בע"פ דבשניהם אין כרת א"כ פשיטא שהם דומים וצריך לומר דצריך לראיה משום דילמא החמירו רבנן בנוקשה בתוך הפסח יותר משום דשאר חמץ אוסר במשהו גם בנוקשה במשהו משום לא פלוג ולפ"ז אין ראיה משם דשם מדמי שפיר והביא ראיה מדרב גידל דכיון דחכמים אסרו בהנאה הוי אינו שלו לגמרי וכי היכי דיש כח ביד חכמים בחמץ נוקשה דמותר מדאורייתא לעשות כאינו שלו בשעות דאורייתא ה"ה דיש כח ביד חכמים לעשות חמץ גמור בשעות דרבנן כאינו שלו לגמרי אבל הכא הא מדאורייתא כל חמץ בכל זמן בטל בס' כמ"ש מג"א ריש הסימן רק שחכמים אוסרים במשהו א"כ נוכל לומר דבנוקשה בתוך הפסח החמירו נמי במשהו משום לא פלוג:

שם דהרא"ש כתב סוף ע"ז כו'. צ"ע דבפסחים פ"ב כתב הרא"ש דחמץ מו' שעות ולמעלה שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בס' ע"ש ולדברי מהרא"י הא לא תלי' בכרת והי' לו להרא"ש לומר דבטיל בע"פ משום דחשיב בדילי:

שם לטעם האחרון כו'. נראה לי לפרש תוס' ריש פסחים ד"ה אור א"נ שאני חמץ שהחמיר' תורה לעבור בב"י החמירו חכמים לבערו דילמא אתי למיכליה דלכאורה אין מובן מאי שייך החומרא דב"י לדילמא אתי למיכלי' והר"ן כתב שהתורה החמיר בב"י בלא ביטול משום דילמא אתי למיכל ובספר בית מנחם מפרש כן דברי תוס' ולפענ"ד נראה לפרש דהתוס' בדף כ"ט ע"א בד"ה בדין כתבו דבחמץ של אחרים א"א אם לא תהא שלו בשעת אכילה ע"ש וזה כונת תוס' הכא דהחמירו בחמץ יותר מבשאר איסורים דחיישינן בחמץ שמא יאכל וכשיאכלו עובר בב"י מלבד איסור אכילה דאע"ג דביטל קני לו כשיאכלו ואפי' אם לוקח לאכילה ונזכר ולא יאכל סוף סוף עובר בב"י כשנטל לאכול וקנאו:

שם ס"ק ט' אם כו' דבדבר עב כזה כו'. וצ"ע דהאיך כתב מג"א מתחלה לפרש דברי הרמ"א דמיירי שהניח תרנגולת בקערה וכשנכנס פסח עדיין רותחת הא בכה"ג הוי התרנגולת שהוא עב כ"ר ורמ"א כתב שהוא כ"ש:

שם ס"ק י' וי"ח ולפ"ז מ"ש בס"ב כו'. כונת מג"א בנתערב לח בלח בע"פ צריך לאכלו קודם פסח לדעת יש חולקים דהא דהיכא דנתערב רק טעם חמץ אפי' ליש חולקים אין חוזר וניעור כמ"ש מג"א ס"ק ז' והיכא שיש חמץ בעין אפילו לדעה א' חוזר וניעור כמ"ש מג"א ס"ק ח' א"ו דמיירי הכא בלח בלח דבזה מחולקים דעה א' וי"ח אם חוזר וניעור והג"ה מורנ"ש שכתב על מג"א אינו מוכרח די"ל דמיירי שאין בו רוטב או מצה שנאפה ויש חשש חמוץ דאין שייך חוזר וניעור עכ"ל ואין מובן כלל דהא בסעיף ג' בחממו תרנגולת בפסח דמיירי שאין בו רוטב כמ"ש מג"א בס"ק ט' ואפ"ה חוזר וניעור גם מ"ש ממצה שאין שייך חוזר וניעור הוא תמוה דוודאי אם יש חמץ בעין דחוזר וניעור וכונת מג"א פשוט כמ"ש:

שם ס"ק י"א בדבר כו' יבש ביבש כו'. פי' מחה"ש דמדאורייתא אין עובר בב"י דהא מותר מן התורה לאכלו אלא מדרבנן אסור להשהותו כיון דאסור באכילה מדרבנן ולא נתבטל והרי חמץ בביתו עכ"ל וצ"ע דהא גם בלח בלח במין במינו ואין בו ס' נמי מותר מדאורייתא לאכלו ומדרבנן אסור לאכלו כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ב' ולי"ח דחוזר וניעור בלח בלח אפי' יש ס' נמי מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן א"כ קשה אמאי מתיר המג"א לקיימו בלח בלח ואוסר ביבש ביבש ועי' בש"ך ביו"ד סי' ק"ט ס"ק י' דסובר דמין בשא"מ ביבש נמי מדאורייתא ברוב ומדרבנן צריך ס' וכן פסק הפ"מ שם והחו"ד שם ס"ק ד' פוסק דאם אוכל כל התערובות יחד הוי דאורייתא: שם ס"ק ט"ז במים כו' נעשה כבוש אחר מעל"ע כו'. המנ"י כלל י"ב ס"ק י"ד דכשמולחין הבשר לקיים מולחין אותו היטב עד שהציר שזב ממנו נעשה חריף ובחריף קי"ל דאף לאחר מע"ל משוי ליה לשבח עכ"ל הובא בחו"ד בסי' ס"ט ס"ק כ"ד והש"ך ביו"ד סי' צ"ו ס"ק ט"ז כתב דמשום מעט מלח לא חשוב חריף ובסי' ס"ט ס"ק ס"ח כתב הש"ך דהציר נמי לא יוכל להפליט מכלי משום דאין מליחה לכלים ואפילו במע"ל אינו אוסר דהוי נטל"פ ע"ש וע"כ מיירי במליחה מרובה דבמלח מעט לא חשיב רותח ואפילו מאוכל אין יכול להפליט ואין צריך לטעם משום דאין מליחה לכלים ובסי' צ"א סעיף ה' כתב רמ"א דציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי ואין הבשר נחשב רותח אפ"ה הוי הציר רותח וצ"ע:

שם ס"ק כ"ג שהם כו' דהוי ס"ס כו'. הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ב מקשה על ס"ס זה דהוי שם א' דאפילו את"ל שלא נשתמש בו היום לא שרי אלא משום דנטל"פ ומתרץ דספק ראשון שמא לא נשתמש היום נטל"פ בכל תבשיל אבל ספק שמא נשתמש בדבר פגום בתבשיל זה ומשביח בתבשיל אחרון והספק ראשון מתיר יותר עכ"ל ולכאורה קשה שס"ס שכתב הרשב"א הוי שם א' כי עיקר הספק שמא נשתמש בו חמץ בו ביום ובשאר דברים אם נשתמש לא איכפת לן ואפשר דבספק שמא נשתמש בדבר המותר בשר או מים ולא היה נזהר בהם מחמץ ואפ"ה אינו אוסר כמ"ש מג"א ס"ק ט"ו שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטל בס' א"כ הספק הראשון שמא לא נשתמש כלום מתיר יותר דאין צריך לומר שהחמץ נתבטל או י"ל דלהרשב"א לשטתי' הספק השני שמא נשתמש בו בדבר המותר בתוך מעל"ע מתיר יותר דהטור ביו"ד סי' צ"ג כתב בשם הרשב"א שאם בישל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בו אח"כ גבינה שכבר נקלש טעם הבשר ע"ש בט"ז ובפ"מ ובחו"ד א"כ ה"נ נקלש הבלוע של חמץ ע"י הבישול היתר שיבשל אח"כ:

שם ס"ק כ"ד שמבשלים כו' אבל חמץ כו'. צ"ע א"כ בבשר בחלב נמי נימא דשמו בשר עליו אלא שעד עכשיו לא אסרה התורה וכשבא לחלב הוי כחתיכת נבילה ולולי דברי ת"ה נראה לפענ"ד לחלק בין בב"ח לחמץ דהפ"מ ביו"ד בפתיחה לבב"ח כתב אע"ג שבב"ח אסור אפילו נפגם מאוכל אדם מ"מ אם בישל מתחלה בב"ח ע"י דברים פגומים אין אוסר דדרך בישול אסרה תורה וכ"ז שלא קיבל טעם מושבח אין אוסר ע"ש וכיון דאמרי' דלא אסרה תורה בב"ח רק כדרך האנשים המבשלים א"כ שפיר דאין נ"ט בר נ"ט אוסר בבב"ח דהא אין דרך לבשל רק בנותן טעם גמור ולא בנ"ט בר נ"ט וכן פי' רש"י חולין דף ק"ח ע"א ד"ה א"ל רבא ואין לך כגון זו שלא יתן טעם ע"ש משמע וודאי טעם גמור ולפ"ז רק בבב"ח הוי גזירת הכתוב דבעי' טעם גמור ולא נ"ט בר נ"ט אבל חמץ הוי כשאר אסורים דנ"ט בר נ"ט אסור:

שם ס"ק כ"ח שלא כו' וכ"מ מפרש"י ותוס' כו'. פי' מחה"ש דבע"ז דף מ"ט איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ופי' רש"י ותוס' דמה"ט מסופק בחלא דילמא משום חוזק חומץ אינו פוגמו ואי מיירי בחומץ יין לא צריכים לפר חוזק חומץ ת"ל דמסופק דילמא בשכר פוגם וביין משבח עכ"ל וצ"ע דביו"ד סי' ק"ד סעיף ב' פסקינן דביין וודאי פוגם וה"ה בחומץ יין דהא לא חילקו הפוסקים בכך ע"ש ולהכי מוכרחים רש"י ותוס' לפרש דהאיבעי' הוא מחמת חוזק חומץ דאלו משום יין אין ספק דבוודאי פוגם:

שם ס"ק ל"ג בוסר כו' דהא בס"ח ס"ל דזיתים כו' הש"ך ביו"ד סי' צ"ו ס"ק כ' מסופק בזיתים דמתחלה כתב דלימנ"ש אינם חריפים כמו צנון וזיתים אינם חריפים אפילו כלימנ"ש ואח"כ כתב די"ל דזיתים חריפים כמו צנון ע"ש א"כ אין ראי' מס"ח גבי זיתים:

שם ס"ק ל"ז ולאסור כו' ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין כו'. ולפענ"ד אפשר לתרץ דהא לכאורה קשה כיון דקי"ל סתם סכין אין נקי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' צ"ו ס"ק ג' ובפ"מ שם ובש"ד סי' צ"ה ס"ק א' א"כ למה צריך הגמ' בע"ז דף ל"ט ע"א גבי קורט של חילתית לומר אגב חורפא דחילתתא מחלי' לי' ע"ש ת"ל כיון דהסכין אין נקי והבעין אין נפגם כדאיתא ביו"ד סי' ק"ג סעיף ה' ובש"ך שם ס"ק ט"ו ע"ש א"ו צריך לומר דאם היו אסרינן החילתית רק משום שמנונית הסכין היה מותר כשחותכים הרבה ביחד כמ"ש רמ"א ביו"ד סימן צ"ו סעיף ד' אבל השתא דאמרי' דחורפי' מחלי' לא אמרי' דנתבטל בחותך הרבה כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ' א"כ הכא ה"נ כיון דבוסר אין חריף לדעת הש"ע ורמ"א אמרי' דנתקנח הסכין בראשונים שנחתכו ונתבטל ולכן מקיל רמ"א בתערובות כמו בסעיף ה' שכתב רמ"א שאין להחמיר בתערובות אפילו בשומן אף על גב דיש לחוש לפרורי חמץ אפ"ה מקילין בתערובות משהו כמ"ש מג"א בס"ק כ"ו:

שם ס"ק ל"ח בסכין כו' דאף דמותר לקיימן כו'. וכתב בספר הגהות רע"א בלא"ה דעיקר החילוק בהתירא בלע מסתמא נפלט עיקר הטעם ונשאר טעם קלוש ובהתירא בלע כיון דנקלש טעמו אין חל בב"ח אבל בחמץ דנ"ט בר נ"ט אסור הרי טעם קלוש אסור עכ"ל ולפענ"ד אין הטעם משום טעם קלוש דט"ז ביו"ד סי' צ"ו ס"ק ה' כתב דבצלים הבלועים מבשר שנתבשל בחלב נעשו כשאר מילי שבקדרה ובטל גם בבצלים החלב שנשאר בתוכו דהוי כמו לח בלח אבל בצלים הבלועים מאיסור אע"ג שנפלט האיסור ולא נשאר בבצלים רק חלק ס' אפ"ה אסור דאפשר לסוחטו אסור וכ"כ הרב ב"י ביו"ד סי' ק"ו בשם ת"ה כיון שכבר נאסר צריך שיפלוט כולו לגמרי:

שם ס"ק מ' לא בטיל כו' דהוי דשיל"מ כו'. הל"מ בפ"ד מהל' חמץ הל' י"א ד"ה בגדים כתב וא"ת לפי' הרמ"ך דאיכא איסור בשהי' אפילו ליכא כזית בא"פ א"כ קשה לטעם רבינו דחמץ הוי דשיל"מ דהתינח במשהו אבל בכזית אסור לקיימו ואם מקיים התערובות אסור א"כ הוי דשאל"מ בשלמא להה"מ דצריך כזית בכא"פ א"כ לא הוי ס' לבטלו וביש ס' אינו עובר אבל להרמ"ך דאפילו ביש ס' אסור לשהותו והוי דשאל"מ עכ"ל ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ דהמג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' כתב במב"מ ונתבטל ברוב גם להרמ"ך אינו עובר אע"ג שיש כזית חמץ בתוך התערובות כיון דמדאורייתא מותר לאכלו ומבשא"מ סובר הרמ"ך דעובר וכתב המח"ש שם משום דטעם כעיקר דאורייתא ע"ש ולפ"ז כשיש ס' דמותר לאכלו מדאורייתא אפילו באינו מינו אין עובר בב"י אפי' ביש כזית להרמ"ך ומ"ש מחה"ש דכלי הוי דשיל"מ לדעת ח"צ דכלי שעבר עליו י"ב חודש אין חוזר לאיסור בפסח הבא דהוי עפרא וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ח' דאסור להשתמש בכלי עד אחר מעל"ע דילמ' מן התורה דנטל"פ מותר מן התורה ע"ש וצ"ע דשם בסעיף ד' איתא היכא דהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ א"כ הכי נמי כשהטעם האיסור מתקלקל לא הוי דשיל"מ ועוד נראה דא"א כדעת מחה"ש דבשביל שהטעם בכלי תהי' כעפרא לשנה הבאה הוי דשיל"מ א"כ קשה נמי האיך פסק המרדכי דבמאכל הוי דשאל"מ שנאסר לשנה הבאה הא רובה דרובה מאכלים מתקלקלים ומתעפשים אם משהה אותם שנה שלימה ויותר מתקלקלים מהטעם הבלוע בקדרה ורמ"א ביו"ד שם כתב סתם דחמץ לא הוי דשיל"מ לדעת הי"א משמע בכל התערובות לכן נראה לפענ"ד דסברת המרדכי דלהכי לא הוי החמץ דשיל"מ דכיון דחמץ נאסר לשנה הבאה לא מיקרי היתר ולא דמי לשאר דשיל"מ כשיעבור זמן איסור נשאר לעולם בהתירא אבל חמץ לא מקרי היתר אפי' בזמן היתר וכמ"ש מג"א בס"ק כ"ד דחמץ שמו' עליו אפילו בזמן היתר ובכה"ג לא נקרא היתר להיות נידון כדשיל"מ ומכ"ש לדעת הר"ן הובא ביו"ד שם בט"ז ס"ק ה' דדשיל"מ לא בטיל משום דהוי מב"מ ע"ש משום דהוי היתר בהיתר אבל חמץ דשמו עליו לא מקרי היתר להיות כמב"מ ולפ"ז אין כוונת המרדכי כלל דחמץ זה נאסר לשנה הבאה רק על סתם חמץ דשמו עליו דנאסר בפסח הבאה וא"כ נסתר סברת המחה"ש מ"ש דלח"ל הוי הכלים דשיל"מ דאע"ג דכלי זו אין נאסר לשנה הבאה מ"מ הוי דבר שאין לו מתירין:

שם ס"ק מ"ד ונתערב כו' זהו דעת הטור כו'. הצל"ח בפסחים דף ל' כתב ברש"י ד"ה אמר רב כו' והאי פחות מתערובות שמדברי רש"י סתירה לדברי רבינו הטור שפסק דצריך ס' בחמץ נתערב אחר פסח והא וודאי דבלוע קדירה חמור מתערובות שיש ס' דבקדרה צריך ס' נגד כל הקדרה א"ו דע"י תערובות בטל ברוב ולכך שפיר הבלוע בקדרה ה פחות מתערובות כזה ואמנם מרש"י שם שכתב וההיא משהו חשיב לי' משמע שהוא פחות אפי' מתערובות שיש בו ס' וא"כ אין סתירה להטור עכ"ל וצע"ג דהא רש"י שם בדף כ"ט ע"ב בדברי ר' יוחנן פי' רש"י בד"ה כר"ש דאפי' בנותן טעם נמי שרי וכן פי' רש"י בדף ל' ע"א בדברי רבא שלא בזמנו מותר בנותן טעם ע"ש הרי כתב רש"י בהדיא שמותר בנותן טעם דלא כדעת הטור ואין צריך לדייקו מרש"י כמ"ש הצל"ח ולפענ"ד הדיוק שמדייק הצל"ח שרש"י כתב שבלוע פחות מתערובת דמוכח דלא כהטור לפענ"ד לא מוכח כלל מזה דכוונת רש"י פשוט כמ"ש מג"א בסי' תנ"א ס"ק א' דבלוע בקדירה פחות מתערובות שבלוע בכלי אינו נראה ועי' מ"ש שם ולפענ"ד אפשר לתרץ קצת הקושי' מג"א על רבינו הטור דהמח"ש בס"ק מ"ג כתב דלר"ש דחמץ בעין לאחר הפסח אסור רק מדרבנן מטעם קנס ובתערובות לא קניס ולפ"ז כשנתערב ליכא איסור כלל דהא לא אסרו בתערובות וכ"כ המקו"ח בס"ק ה' דחמץ אחה"פ בתערובות לאו מטעם ביטול מותר רק מטעם דלא קניס מש"ה הוי החמץ בתערובת דשיל"מ דעד דתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו לאח"פ בלא ביטול ע"ש ולפ"ז דלא נקרא החמץ בתערובות אח"פ איסור כלל נראה לפענ"ד דהא דפסקי' ביו"ד סי' צ"ט סעיף ו' דאיסור שנתבטל בס' ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון דחוזר וניעור ונאסר ע"ש הכא בחמץ אם נסערב לאחר הפסח ונתבטל בס' ואח"כ נפל בתוכו עוד חמץ דלא אמרי' חוזר וניעור להצריך ס' כנגד שניהם כיון דחמץ ראשון שנתבטל הוי היתר גמור ולא דמי לשאר איסור, דאע"ג שנתבטל מ"מ שם איסור עליו ולהכי אוסר בדשיל"מ דמקרי איסור שנתבטל ולהכי אמרי' דחוזר וניעור אבל חמץ כיון דנתערב בס' תו לא מקרי איסור שנתבטל לא אמרינן חוזר וניעור וכל זה הוא לר"ש דחמץ לאחר הפסח רק מטעם קנס ובתערובות לא קניס אבל לר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא פשיטא דהוי כשאר אסורים דאם נתבטל בס' נקרא האיסור שנתבטל ואם נפל עוד חמץ בתוך התערובות אמרינן חוזר וניעור ולפ"ז נוכל לומר דר' יוחנן דאמר שלא בזמנו מותר וכן רבא דאמר שלא בזמנו מותר כר"ש היינו כשיש ס' בתערובות ואע"ג דביש ס' גם לר' יהודה מותר מ"מ פסקו ר' יוחנן ורבא כר"ש דנ"מ דאם יש ס' בתערובות דהוי היתר גמור ולא מקרי איסור שנתבטל ונ"מ דלא אמרי' חוזר וניעור:

שם ס"ק מ"ה סגי כו' שמרי שכר כו'. וכתב מקו"ח דגם כאן מהני הולכת איסור דלא עדיף מעמיד מטעם דסגי בפדיון עכ"ל וצ"ע שכתב כן בפשיטות ומשמי' דנפשי' וכבר כתב כן הח"י בסי' תמ"ב ס"ק ט"ז ומסיק שנראה מדברי האחרונים שאסור דהוי כמו בעיני' ע"ש וכן נראה ממג"א דבס"ק מ"ד מתיר ברוב והכא כתב דהוי בעיני' שם המקו"ח בס"ק ה' מקשה אמאי אמרי' דחמץ הוי דבר שאל"מ דחוזר ונאסר לשנה הא התערובות לא נאסר לשנה דאין חוזר וניעור ע"ש וצ"ע הא בבעין אמרינן חוזר וניעור ובטעם לא אמרי' כלל דשיל"מ כדאי' ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' וצ"ל דמיירי בלח בלח בסעיף ד' דאין חוזר וניעור ואוסר בדשיל"מ כדאיתא בחו"ד ובפמ"ג שם:

תוכן העניינים

דברי צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה