דברי צבי· רבי צבי הירש כהנא
סימן תמב
הרב"י מקשה על רש"י פסחים דף מ"ג ע"א שכתב ר"נ ס"ל דנוקשה בעיני' חמיר מתערובות ובגמ' איתא דבה"ה מייתי נוקשה מתערובות ע"ש משמע דלפני הרב"י הגירסא הי' בגמ' ושמעי' לר"א דאוסר תערובות וה"ה נוקשה ולפנינו הגירסא כ"ש וכן נראה מתוס' ד"ה ואלו שהיו גורסי' וכ"ש וצ"ע דהא אי אפי' גרסינן ה"ה מ"מ מוכח דלר"נ נוקשה חמיר מתערובות דקאמר ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה אבל תערובות לא א"כ ש"מ דנוקשה ותערובות לאו שוים הם ומ"ש הרב"י דלהכי מוכרח רש"י לפרש דר"נ סבר נוקשה חמור מתערובות משום דקשי' לרש"י מאי מייתי סייעתי' לר"י מברייתא דלא קתני נוקשה הא בברייתא דמיית' מיניה ר"נ קתני נמי תערובות ולא קתני נוקשה וקושי' זו הקשה נמי המהרש"א והצל"ח ולפענ"ד אפשר לתרץ דמברייתא דמייתי ר"נ קתני פלוגתא ר"א וחכמים א"כ ליכא סייעתא דנוכל לומר דנוקשה חמיר והא דלא קתני נוקשה דבנוקשה דחמיר גם חכמים מודים לר"א דעובר בלאו ורבוי' דמרבינן מכל מחמצת קאי רק על נוקשה אבל בברייתא זו דלא קתני הפלוגתא דחכמים שפיר מוכיח דאם עובר גם בנוקשה לר"א לתני בברייתא נמי נוקשה עוד צ"ע בהרב"י שכתב לתרץ דעת הטור דכל דיש לאו באכילתו עובר בב"י ולהכי לר"א דסובר דיש לאו באכילתו עובר בב"י ולרבנן דאין לאו באכילתו אין עובר בב"י ואח"ז כתב הרב"י שהטור סובר כתוס' דאלו עוברין אלו מתבערין ואין עובר בב"י כיון דיש רק לאו באכילתו ע"ש א"כ הדרא קושית הרב"י לדוכתיה כיון דלר"א נמי אינו עובר אפ"ה אסור להשהותו כיון שאסור באכילה א"כ קשה דלרבנן נמי דאסרי באכילה אמאי מותר לשהותו עוד צ"ע בהרב"י שכתב להרמב"ם עובר בב"י על תערובות חמץ כגון כותח שיש כזית בא"פ כשאוכלו בעיני' ומאחר שיכול לבוא ע"י אכילתו למלקות עובר בב"י ע"ש דנראה שסותר דברי עצמו בכ"מ בפ"ד מהל' חמץ הל' ח' דכתב שם להרמב"ם דלענין ב"י לא בעי כזית בא"פ כלל ואפי' מעורב כזית חמץ בכמה זיתים עובר בב"י ע"ש ומה שמקשה הרב"י על הטור שכתב דלר"א דחמץ ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה ובגמ' דף מ"ג ר"נ הוא דקאמר הכי אבל ר"י אמר דר"א לא קאמר רק תערובות אבל נוקשה לא ותני' כותי' דר"י ולפענ"ד נראה דלהכי כתב הטור כר"נ משום דסוגי' הגמ' מתישבת יותר דתוס' בד"ה מאן תנא ותימה לר"י כו' דילמא שאני חמץ בפסח ואור"י דהתם נמי כו' ותירוץ של תוס' דחוק גם קשה קושי' הצל"ח דגמ' פריך ור"א עירובו בלאו מנ"ל אמאי לא פריך נמי לר"מ נוקשה מנ"ל ונראה לפענ"ד לתרץ דבסוף סוגי' דמשרת פרש"י דיש טעם חמץ בכותח ורבנן דפליגי על ר"א בכותח ל"ל טעם כעיקר דאורייתא ע"ש ולפ"ז ר"מ דסובר בע"ז דף ס"ז ע"ב טעם כעיקר דאוריית' מגעולי נכרים אפילו טעם פגום לא צריך קרא לתערובות חמץ כיון דיש בו טעם חמץ לא גרע מכל איסורים שבתורה דטעם כעיקר דאורייתא וא"א דנוקשה חמור מתערובות לא צריך קרא גם לנוקשה ולא קשה קושי' תוס' דכמו דלא צריך קרא לענין נוקשה בפסח ה"ה דלא צריך קרא לנוקשה לענין תודה ולא קשה נמי קושי' הצל"ח דהא שפיר דלא פריך הגמ' לר"מ נוקשה מנ"ל דלא צריך קרא לנוקשה דכיון דנוקשה חמיר מתערובות שיש בו טעם וטעם כעיקר דאורייתא בכל האיסורים אבל לר"א פריך הגמ' דמשמע מדקאמר על עירובו בלאו שיש לאו בחמץ עצמו ועוד דמשמע דרק בחמץ חולק ר"א על החכמים אבל בשאר איסורים גם ר"א סובר טעם כעיקר לאו דאורייתא כמו שחכמים סוברים ולכן פריך הגמ' מנ"ל לר"א שיש לאו בחמץ וכל זה ניחא א"א כאוקימתא דר"נ דנוקשה חמיר מתערובות אבל לרב יהודה דתערובות חמיר מנוקשה א"כ אע"פ דר"מ סובר בע"ז שם טעם כעיקר דאורייתא אכתי לא שמעינן נוקשה דקיל מתערובות וצריך לומר דיליף נוקשה מכי כל אוכל חמץ ונשאר קושית תוס' מנ"ל גבי תודה דנוקשה אסור וגם נשאר קושי' הצל"ח אמאי לא פריך הגמ' לר"מ מנ"ל ונראה לפענ"ד דלמה שמתרץ הרב"י דעת הטור שכתב דהרמב"ם פוסק כר"א והרי"ף פסק כחכמים שר"א וחכמים מחולקים דאם אוכלים בטבול אין כזית בא"פ ואם אוכל בהלעטה יש כזית בא"פ כמו דאיתא בגמ' דף מ"ד ע"ש לא קשה קושי' תוס' דף מ"ב ע"א ד"ה ואלו כו' ואפילו באכילה לא מחייבי כו' ומה"ת בב"י ולפ"ז ניחא דלענין ב"י כתב הכ"מ הובא במג"א ס"ק א' דעובר אפילו מעורב בכמה זיתים וליכא כזית בא"פ דהא כזית חמץ בביתו ולפ"ז לא צריך קרא לענין ב"י אבל על האכילה צריך קרא דעובר דבלא קרא ה"א דלא לחייב דבטבול ליכא כבא"פ ובהלעטה בטלה דעתו:
שם מג"א ס"ק א' המקו"ח כתב טעם הפלוגתא דהה"מ וי"א די"א ס"ל כמ"ש הר"ן דבטעמו וממשו יותר מכא"פ הוי חצי שעור וכיון דלא נתבטל חייב בב"י כיון דמצורף הוא ולהרמב"ם דאין איסור דאורייתא כשיש בתערובות יותר מכא"פ אלמא דנתבטל אפילו בב"י אינו עובר ע"ש וצ"ע דבפרק ד' מהל' חמץ כתב הה"מ וכ"מ די"א סוברים דגם הרמב"ם סובר דעובר בב"י אפילו מעורב בכמה זיתים וליכא כזית בכא"פ ע"ש וצ"ע במג"א שכתב דמב"מ אם נתבטל ברוב אין עובר בב"י משמע דאפילו אם יש בו כזית בא"פ דהא פשיטא דמב"מ בטל ברוב אע"ג שיש כזית בא"פ וכן כתב תוס' חולין דף צ"ט ע"א ד"ה רבא ועי' בהר"ן סוף פרק גיד הנשה דמחלק בא"מ ביש בו כזית בא"פ אבל מב"מ לעולם בטיל א"כ צ"ע מ"ש הטור בתערובת חמץ שנותנים לקיוהא שאין בו טעם עובר בב"י אם יש בו כזית בא"פ וכמ"ש מג"א בשם הטור ולפ"ז צ"ע דכיון דאין בו טעם בא"מ הוי כמו מב"מ דבטל מן התורה ולפ"ז אינו עובר בב"י אפי' ביש כזית בא"פ כמו שהדין במב"מ: שם כל שדעתו לעשות כו' משמע דבכותח אין נ"ט דהא מדמה כל שדעתו אע"ג שאין נ"ט לכותח אבל רש"י בפסחים דף מ"ד ע"א סוף סוגיא דמשרת כתב דרבנן דפליגי בכותח ל"ל טעם כעיקר דאורייתא א"כ משמע דבכותח אית ביה טעם:
שם ס"ק ז' אסור כו' מפת שעיפשה. וכתב מקו"ח והוא תמוה מאד דהא שם בנפסל מכלב מיירי ונראה דט"ס וצ"ל מנוקשה פי' מנוקשה ע"י תערובות ובספר הגהות רע"א הביאו ע"ש ואני תמה על תמיהתו דהא בפת שעיפשה דצריך שנפסל מאכילת כלב היינו משום דראוי לחמץ בו עיסות כמ"ש מג"א ס"ק י"ד בשם הר"ן ומקו"ח בס"ק ב' הביאו אבל אם לא היה ראוי לחמץ עיסות אחרות הי' די שנפסל מאוכל אדם כמ"ש המקו"ח שם א"כ הכא בתריאק"ה שבוודאי אין ראוי לחמץ בו עיסות אחרות דהא אין בו רק תערובת חמץ ולכן די בנפסל מאוכל אדם בלבד:
שם ס"ק ט' אם כו' אבל הטור כו'. וכתב מחה"ש שהאחרונים תמהו על הטור שסותר א"ע דביו"ד סי' פ"ז משמע דדבר המעמיד בטל ככל האסורים עכ"ל ואני תמה על תמיהתם דהא שם ביו"ד סי' פ"ז מיירי הטור לענין בב"ח ובזה ליכא דפליג על הטור וכ"ע סוברים דבבשר בחלב מעמיד בטל אבל במעמיד איסור בוודאי גם הטור סובר דמעמיד לא בטל כמ"ש הרב"י ביו"ד שם והש"ך בס"ק ל"ה שיש חילוק בין בשר בחלב למעמיד איסור ע"ש וביו"ד סי' קכ"ג משמע בהדי' בטור דסובר דמעמיד לא בטיל באיסור שכתב שם והמחמיץ בהן תוך זמן איסורו כל העיסה אסור בהנאה ע"ש ומחמץ אוסר משום מעמיד כמ"ש מקו"ח ס"ק ו' גם צ"ע בט"ז ס"ק ד' שמקשה מיו"ד סי' פ"ז דמעמיד בטל בס' ע"ש וכונת הט"ז כיון דחמץ קודם פסח היתר דומה לבב"ח ולפענ"ד לא דמי דבב"ח דרק דרך בישול אסרה תורה וצריך להיות טעם כמ"ש הפוסקים שם ולכן המעמיד בטל דהא דמה שמעמיד לא בטיל בשאר איסורים משום דהוי בעין כמ"ש הטור והרב"י ביו"ד סי' פ"ז בשם הרשב"א אבל בבב"ח אפילו בשר בעין בחלב אם לא נתבשל ונתן טעם אין אסור מדאורייתא אבל בחמץ כיון דהמעמיד הוא בעין שפיר דלא בטיל אח"כ ראיתי שמקו"ח כתב שט"ז כוון כן בתירוצו ע"ש:
שם הו"ל זוז"ג ושרי כו'. וכתב מקו"ח מאד תמוה לי דהא בהחמיצו בשמרי דבש ודבש הראשון נתחמץ בשמרי שכר וזה היה רביעי דצריך לבערו ואם נאמר דזו"ז גורם מותר מה"ת יהיה אסור הא קי"ל דאין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון תמורה י"ב מטעם זוז"ג ומחמץ ג"כ הוא מטעם מעמיד ומתרץ כיון דהשמרים הן מעמיד הוי כאלו אוכל השמרים בעין ובשמרים ניכר פעולת השמרים הראשונים שהיה מכח השמרים של חמץ עכ"ל ותירוצו צ"ע דבתמורה דף י"ב ע"א במתניתין אין המחומץ פי' רש"י עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה אסור ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין אם נפל שיעור גדול כ"כ שהיה בו משאור של תרומה כדי לחמץ אסור ואם לא נפל כ"כ מותר ע"ש והא התם השאור של תרומה שהחמיץ עיסה ראשונה הוי כמו שמרים דהכא שהחמיצו דבש הראשון וכיון דאמרי' שם דצריך שיהא בעיסה אחרת שיעור גדול כ"כ שיוכל להחמיץ עיסה שניה א"כ ה"נ בשמרים יאמר כן ולפענ"ד נראה לתרץ קושיתו דהר"ן בסוף פרק כל הבשר בסוגי' דאפשר לסוחטו כתב דאין אומרים חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים אלא בדברים המתבשלים דומי' דבב"ח ומ"ה מדומע ומחומץ שאינו דרך בישול לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה ע"ש ולפ"ז נוכל לומר דמה שאסר רמב"ן מה שבישל רביעי או חמישי מפני שהדבש הראשון נעשה נבילה ונעשה כולו חמץ אבל בתמורה שם בחמץ עיסה בשאור של תרומה שלא הוי דרך בישול לא נעשה העיסה נבילה דלהוי ככולה תרומה ולכן אין מחמץ אלא לפי חשבון ולפ"ז שפיר אמרי' דהשמרים לא הוי זוז"ג דהא השמרים בבישול נעשים נבילה והוי ככולו חמץ ועי' בפ"מ ביו"ד סי' צ"ח בש"ד ס"ק ל"ב שמסופק דהא דפסקי' ברמ"א שם בדבר דעביד לטעמי' דלא בטיל דוק' באיסור מחמת עצמו אם בשמים של היתר בלועים מבשמים של איסור ונעשים נבילה אם אין בבלוע כדי לתבל רק עם הבשמים של היתר:
שם ס"ק י"ד שאינו כו' הל"ל מותר באכילה כו'. צ"ע בדברי הרא"ש שם שמתחלה כתב דאע"ג שנפסל לאכול לכלב אסור לאכלו דאע"פ דבטלה דעתו מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור כמ"ש מג"א ס"ק ט"ו דאחשבי' ולכן אע"ג דמותר בהנאה אסור באכילה ואח"כ כתב הרא"ש ועוד דלא קאמרי חרכו כו' מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחי', לאכול פת חרוך כל צרכו משמע דאכילה והנאה שוים הם רק דגמ' לא נקט אכילה משום דאין ראוי לאכילה א"כ למה כתב הרא"ש בחרוך עד שנפסל מאכילת כלב שאסור לאכלו ואפשר דסבר דכיון דאכיל מראה כאלו אינו חרוך כל צרכו וצ"ע ועוד צ"ע האיך ס"ד די"א להתיר מורי"ס שראוי לאכילה קצת הא בעינן שנפסל מאכילת כלב כמ"ש תוס' דף כ"א ע"ב ד"ה חרכו דמדמי ליה לפת שעיפשה דבעינן יופסל מאכילת כלב ואין לומר דהי"א סוברים דההיא ברייתא דפת שעיפשה מיירי בתוך הפסח אבל בחרכו קודם זמנו אין צריך שיופסל מאכילת כלב דזה אינו דהא בההיא ברייתא דפת שעיפשה קתני דאם הכלב יכול לאוכלה דנשרפת עם הטמאה והיינו בזמן ביעור חמץ בע"פ: שם סעיף ב' כתב המקו"ח משמע דבשלא נפסל רק מאוכל אדם אסור מדאורייתא ומקשה דא"כ בפסחים דף כ"ד אמאי לא אמר דהכל מודים בחמץ דאסור שלא כדרך אכילתן ומה שמתרץ הר"ן על קושייתו דהא נט"ל מותר בפסח ומתרץ הר"ן דאסור מטעם שראוי לחמץ בו עיסות אחרות לא יוכל לתרץ על הקושיא זו כיון דלא אכל כדרך אכילתו פטור מקרא דלא יאכל משמע דרך אכילה דוק' ע"ש ולא זכיתי להבין דלפענ"ד לא קשה מידי דהא הר"ן מתרץ וז"ל דהכא שאני מפני שראוי לחמץ בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרי' רחמנא מהאי טעמא עכ"ל הר"ן הובא בהרב"י ולפ"ז ניחא דלא אמר בפסחים כ"ד דהכל מודים בחמץ שלא בעי כדרך אכילתן דבחמץ בעי וודאי כדרך אכילתן אבל על שאור חייב אע"ג דלא חזי לאכילה כדאיתא בביצה דף ז' ע"ב דשאור אין ראוי לאכילה וחייב על אכילתו והפת שעיפשה כיון שראוי לחמץ בו עיסה נפק מתורת חמץ ונעשה שאור שחייב באכילתו אע"ג שאין שאין ראוי לאכילה ולא קשה נמי דאמאי לא אמר בפסחים דף כ"ד הכל מודים בשאור דחייב שכד"א דאם כן קשה נמי אמאי לא אמר הגמ' דהכל מודים על דברים המאוסים כנמלים זבובים ויתושים דאיתא ביו"ד סי' ק"ד וסי' ק"ז שנפשו של אדם קצה בהם וחייב על האכילה אע"ג שהוא שלא כד"א וכמו דאמרי' נמי בגיד עץ הוא והתורה אסרתו א"ו צריך לומר דבגמ' דף כ"ד לא אמר רק בכלאי כרם ובב"ח וכיוצא שהם ראוין לאכילה וס"ד שתורה לא חייב בהם רק כדרך אכילתו כמו בכל האיסורים וצריך הגמ' לומר דחייב בהם נמי שלא כד"א אבל בהאיסורים הפגמים שאינם ראוים לאכילה לא צריך לאשמעי' דהא כל חיוב אכילתם הוא רק שלא כד"א א"כ ה"נ שאור דאין ראוי לאכילה עיקר חיובו הוא כך ופשיטא שחייב שלכד"א ולא צריך הגמ' להשמיענו:
שם סעיף ה' צ"ע למאי צריך הש"ע לפסוק שמחויב לבער שכר שעורים והא דהטור כתב כן הוא לדעת הרי"ף והרא"ש דסברי דשכר המדי שרי משום דעיקרו מתמרים ואין בו רק מעט שעורים לכן כתב דשכר דעיקרו משעורים מודים הרי"ף והרא"ש דצריך לבערו אבל הש"ע שפסק בסעיף א' כדעת הרמב"ם דאפילו שכר המדי חייב לבערו לא היה צריך לכתוב דצריך לבער שכר שעיקרו משעורים דפשיטא דהא חייב עליו כרת כמ"ש הח"י וצ"ע על מחה"ש שכתב בס"ק ח' על שכר שעורים דטכ"ע דאורייתא אפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס ע"ש והרב"י כתב דיש בו הרבה יותר מכדי אכילת פרס: