אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מו

סימן מה

תשובת הגאון המחבר לגדול אחד:

הנה אף שאין נ"ד כהצעת השאלה המתואר. עכ"ז אמרתי להשיב בקצרה כי תורה היא כו'. ע"ד הראי' מר"פ כה"ג. הנה הא דאמרינן שם הא נמי פשיטא. אינו מכח הסברא. אלא דאחר דשמעי' שדן נשמע ממילא שדנין אותו דאל"כ הא כתיב התקוששו כו'. וכבר נתקשו שם בתוס' וחי' הר"ן דאי לא הוי תני תרווייהו סד"א מסברא שאין דנין אותו וממילא לא דן ג"כ כו'. ומסיק הר"ן דבהא דדן אקרא סמיך דכתיב ואל הכהנים כו'. וא"כ אדרבה לכאורה מכאן ראיה דהיכא דליכא קרא ולא מתני' (כמו בנד"ד או גדול העיר) נשאר הסברא דאין דנין אותו באותה העיר (אלא שמ"מ דן דהא עכ"פ ממק"א יש מי שידין אותו כו'). אלא שגם זה אינו דהא דגבי כהן גדול סד"א מסברא דאין דנין אותו אינו משום דמסתמא אוהבי' אותו ויהיו כל העולם פסולי' לדונו (כדמשמע לכאורה שתופס כת"ר שי'. דז"א סברא כמשי"ת בסמוך). אלא מ"ש התוס' דס"ד דמתוך גדולתו כו' וכן מ"ש הר"ן שהוא גדול בישראל כו'. גדולה זו היינו מה שהוא כהן גדול וסד"א דמשום חשיבות זו יהיה פטור מן הדין לגמרי משום זילותא דבי דינא וכעין פירש"י. וזה לא שייך בנד"ד. ועכ"פ נראה דמהא ליכא למישמע כלום כנ"ל. גם גוף הסברא שכתב מי לנו גדול מכה"ג כו' מגין כו'. לא פסיקא כ"כ (שיהיה צדיק ות"ח דהא איכא בית שני) דבפ"ק דיומא (ט'.) אמרי' ושנות רשעים כו' זה מקדש שני כו' ושם (די"ח.) מוקי מתני' דקתני שמא לא למדת כו' במק"ש דא' ר"א תרקבא דדינרי כו' ובכה"ג ודאי לא שייך אהבה. ועוד (והוא העיקר) גבי כהן גדול לא שייך כלל לומר דמחמת אהבה יפסלו כל העולם לדונו. דהא כשהוא הנתבע (וכ"מ הלשון דנין אותו כו') ודאי התובע יתרצה שידונו עכ"פ ולח שיהיה נפטר לגמרי. ובקבלוהו לאוהב שרי כמ"ש כנה"ג סי' ז' בהגהה ט' אות י"ח והכה"ג שהוא האוהב אינו יכול לעכב כמ"ש האו"ת סקי"א). ועוי"ל דכל שלעולם א"א בע"א שאני. וכנזכר ג"כ בדברי כת"ר. אלא שכ"כ רק במה שהוא לכתחיל'. ולפע"ד אף בדבר שמעכב בדיעבד מ"מ היכא שלעולם א"א בע"א שרי לכתחילה. כדמשמע בחולין (די"א ב') ודילמא היכא דאפשר כו' ע"ש. והיינו אף אי לא אזלי' בתר רובא מדאוריי' וא"כ אין לחלק בין לכתחיל' לדיעבד (כנזכר בפוסקי' בכ"ד). מ"מ היכא דלעולם לא באפשר בע"א שרי (ועי' תוס' בכורות ד"כ א'). וכמדומה שנמצא מזה בפוסקים. ובזה יתורץ ג"כ מ"ש ממלכי בית דוד כו':

ומ"ש בענין רב ותלמיד. אני לא באתי ע"ז מצד אהבה ה אלא מענין יראה ויתבאר אי"ה גם בענין רב העיר שנזכר בהצעת השאלה אין דעתי כלל שיהיה שייך בזה חשש אהבה. כמו שהחליט כת"ר דאנן סהדי כו'. דאדרבה משמע דע"פ רוב סנו לי' בני מתא שמוכיחם כדאי' פ' בתרא דכתובות האי צומ"ר דמרחמין ליה כו' ועו"ש א"ר כו' כיון דהואי דיינא כו' סנו לי כו' ובפ"ד דאבות החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה כו'. אלא שבנד"ד לא מכח הוכחה באתי אלא שהמציאות כן הוא שידוע לכל דחשיבי אוהב גמור. ובמציאות לא שייך כלל לבוא ע"ז מכח ראיו' מגמרא ופוסקים דהחוש לא יוכחש וכדרך שכתב כת"ר בסתם ת"ח דאנן סהדי שאוהבו יותר מהב' כן אנן סהדי בנד"ד דאין לך אוהב גמור יותר מזה. ובאוהב גמור כבר הסכים דלתוס' ורמב"ם פסול בדיעבד. ודאי דהכי קיי"ל שהרי הרא"ש ומרדכי וטור ודאי הכי ס"ל וכן פסק הב"ח ועי' סמ"ע וש"א סי' ל"ג סקי"ג. דהא"ז ור"ן בשם י"מ יחידאי נינהו נגד כל הפוסקים (ובשגם שמהרמ"ל וכן בס' ראש יוסף ס"ל שגם הא"ז מודה כו') ומ"ש דהיינו שושבינו כו' הרי ברמב"ם וטוש"ע מבואר שה"ה רעהו כו' וכן פסק הב"ח (ועל דברי כנה"ג עי' תשו' שבו"י סי' קמ"א. וז"ל בר"י ובעיני דברי הב"ח ברורים כו' דהא אוהב מסברא נפ"ל כו' והסברא נותנת דמי שהוא חבירו הרבה הוי כשושבינו כו' וכ"כ מהריק"ש דמתני' לדוגמא נקטא שושבינו וז"ש התוס' בכתובות כגון שושבינו ועמ"ש הרא"ש כו' עכ"ל והנה כת"ר כתב דהבא לפסול מספק בחומרא דלכתחיל' עליו הראיה. לפ"ז משמע דהבא לפסול בדבר המעכב בדיעבד (וכנ"ל) אין צריך ראיה. אלא דלכאורה הרי הרא"ש בתשו' וטור כתבו דצריך עדים לפוסלו. ובאמת לפה"נ על אהבה התלויה בלב לא שייך כלל עדים ממש רק ע"ד אומדנא כו'. (ול"ד לשנאה דשייך עדים ממש שלא דיברו ג"י כו') אבל גם הרא"ש וטור התנו בהדיא כשאין הדיין מודה דאז צריך עדים להכחיש כו' וא"כ בנד"ד שלא נודע עדיין מה יאמר הדיין יש לחוש בדבר המעכב בדיעבד עכ"פ. (ולכה"פ על המכשיר נשאלם עכ"פ):

ומ"ש ועוד א"כ ת"ח וע"ה כו' יהיה הדיין פסול דאנן סהדי שאוהב הת"ח הרבה יותר כדרבא כו א"ו אהבה כזו אין לה ענין למאן דרחים כו'. איני יודע כוונתו בזה ואיך ניחא ליה לדידי' דכיון שהחליט שאוהבו הרבה. לכה"פ מד"ח שלא לדונו ואיך לא חש רבא לזה. ואם ר"ל שענין אהבה כזו היא כשינוי המהות משאר אהבות ואינה פוסלת. מלבד שאיני מבין זה. אלא שא"כ גם חביבות דמר בר ר"א לא ליפסול כו'. אבל לפמ"ש לעיל יש לומר בפשיטות דכיון דא"א בע"א שאני. (ולא אדע כיון שגם כת"ר הסכים לזה בחומר דלכתחיל' עכ"פ ומאי ק"ל) ומשא"כ לגבי חביבות יתיר' דמר בר ר"א דאפשר באחר. גם יש לומר דרבא כי אתא צומ"ר קאמר ומיירי בקבלוהו. ומר בר"א מיירי לדון בכפי':

ועתה אומר דאף אם לו יונח דבנד"ד חשיבא רק כההיא דמאן דרחים כו'. הנה מה שהחליט שז"א כ"א מד"ח שכ"ד התוס' ורא"ש וטור ומרדכי ומהרי"ק דלא כרמב"ם. צ"ע דלשון זה דמד"ח לא נמצא בפוסקים הנ"ל כ"א במהרי"ק בשם מרדכי גדול מאושטרייך, (ובמרדכי שלנו אינו). אלא שמ"מ מלשון התוס' (ומרדכי שלנו) שכת' דאינו אלא חומרא שהחמירו על עצמן. משמע ג"כ הכי. אבל מלשון הרא"ש. וטור שכ' לכתחיל' אין לדונו כו' (ואם דנו כו'). משמע יותר דמדינא הוא. וכמ"ש מהרמ"ל לדעת הטור בהדיא (דב' חלוקו' בדבר כו' ע"ש) וכ"ש שכן משמע מלשון רי"ו שכתב אסור כו' והרמב"ם ושו"ע ודאי הכי ס"ל. וכן משמע בהדיא דעת העיטור (אות ב' בירורין) שכ' וז"ל ורבנן האי לא אויב כו' חד לדיין דפסול למידן למאן דרחים כו' כדגרסי' בכתובות כו' וכן בראב"ן (דקי"ב ע"ג) והאוהב כו' אבל לדון א' ר"פ לא לידון אינש כו' ותניא ולא מבקש רעתו מכאן כו' הרי דס"ל דהכל אחד. וכבר כתבתי בשם הבר"י שמדברי העיטור משמע דבכל אוהב פסול אף בדיעבד (מדאוריי') ושכן דעת מהריק"ש ולח"מ וראש יוסף אליבא דהרמב"ם. וז"ל התשב"ץ סי' ק"ס ואין איסור זה (דאוהב) מדרבנן אלא מה"ת כו' וכיון דפסולו מה"ת כדנפ"ל מקרא איסורו נמי ד"ת ולא תימא דוקא שושבינו כו' אלא אפי' אהבה מועטת פוסלת הדיין כדאמרי' בכתובו' כו' ול"ת שזה מדרכי החסידות אלא אף יש איסור בדבר וכ"כ הרמב"ם כו'. ואף מהרי"ק נראה דלא ברירא לי' כ"כ שהוא רק מד"ח. שז"ל בשורש כ"א וכ"ש לפי הלשון שמצאתי במרדכי גדול מאושטרייך כו' (אלא שאפשר כ"כ כלפי הלשון דתוס' שהביא שם לעיל וס"ל שיש חילוק בין חומרא על עצמם שבתוס' שיש לומר שמדינא יש לכ"א להחמיר לעצמו עכ"פ לבין לשון מד"ח כו'). ובש' י"ו כתב ג"כ מתחיל' בזה"ל מ"מ כתבו מקצת הפוסקים דא"ז אלא מד"ח כו' (ובאמת מדברי תשו' ריב"א שהביא שם משמע דס"ל דהכל פסול מדינא (אף בדיעבד). אלא שמהרי"ק מחלק גם לריב"א בין כל הנך פסילנא דכתובות לבין ההיא דלא לידון כו'. ולא משמע כן לכאורה). ולפ"ז היה נראה שהתוס' ומרדכי יחידאי נינהו נגד הרמב"ם וכל הגדולים הנ"ל. אלא שראיתי בריטב"א דכתובות שכ' ג"כ בשם רבותיו דאינו אלא מד"ח ולפנים משה"ד ושכ"כ הרא"ה ג"כ. אבל עכ"ז ודאי דאין לדחות בהחלט כ"כ גם ד' הרמב"ם וכל סיעתו הנ"ל:

ומ"ש כת"ר בסיום תשובתו דגם השני ת"ח כו'. הנה גם בשני אוהבים האריך בס' בר"י ומסיק לאיסור משום דמסתמא אין אהבתם שוה כו' ועוד טעם כו' והביא ראיו'. והגם שכמדומה שראיתי בתומים דלא ס"ל כבר"י. ראיתי בבשמים ראש סי' מ"ד פסק כן:

והנה יש לחקור באוהב שאינו גמור. והדיין מודה או שידוע (בעדים וכה"ג). ועכ"ז הדיין אומר שאינו חושש כו' וכמ"כ בע"ד האוהב. והשני ממאן בזה אם יכול לעכב. ולכאורה הדבר מפורש בכנה"ג בהגהה ט' אות כ"ו דא"י לפוסלו ולא עוד אלא שבאמת כד' הכנה"ג כ"ה בהדיא בת' הרא"ש ס"כ נ"ו. וכ"ה בהדיא במהרי"ק שכ"א שהוכיח כן מהמרדכי דבכל הני דפב"ת דכתובות אף שזה מוחה וצווח כו'. אך לכאורה דברי מהרי"ק סותרים זא"ז ממ"ש בשי"ו דמשמע שם בהדיא דדוקא בזבל"א א"י לפוסלו מהני טעמי דקלישי דפב"ת דכתובות. אבל כל שעיקר הדין תלוי בו יכול לפוסלו. ונראה דצ"ל דבשכ"א קאי אליבא דהמרדכי (וסיעתו) דס"ל דבכל הני ליכא אלא מד"ח ע"ש. ומשא"כ בשי"ו ר"ל דגם לפ"מ דמשמע מריב"א דפסול גמור הוא כו'. הגם דאא"ל דשם ר"ל אף אם נניח בהחלט דפסול גמור ממש הוא דא"כ מאי קאמר מהני טעמי דקלישי ומה בין אלו לבין פסולים שנזכר בד' רבנן דר"פ ז"ב שהביא שם. וכבר הסכימו האחרוני' דגם פסול דאוהב גמור ה"ה ככל הפסולים וא"י לקבלו אף בזבל"א. אלא שיש לומר דאף שריב"א מחמיר בכל הני דכתובו'. די לנו שנתפוס לומר דחמירי מדינא ולא ממד"ח בלחוד אבל מ"מ ל"ד לפסול אוהב גמור כו' וזהו כוונת מהרי"ק דאף אם נתפוס שכל כה"ג אסורים לכתחיל' עכ"פ מדינא כו' מ"מ ל"ד לפסולים שנזכר בד' רבנן דפ' ז"ב ואין לפסול בזבל"א מהני טעמי דקלישי כו'. ולפ"ז גם בד' הרא"ש וכנה"ג לפמ"ש כת"ר שגם הרא"ש וטור ס"ל דרק ממד"ח הוא ס"ל ג"כ כנ"ל למהרי"ק אבל להאו' שרק דלכתחיל' מדינא אסור ועכ"ז כ' דא"י לפסול כו' וא"כ משמע דאעפ"י שמדינא אסור לכתחילה היינו שהדיין אסור אבל אם הוא אינו חושש אין הבע"ד יכול לפוסלו כו' אך מלבד שאין הדעת נותנת כן כיון שמדינא יש חשש הטייה איך שייך לומר שהדיין אינו חושש. ובפרט למה ישועבד זה לשמוע אליו כיון שהדין אתו כו'. הנה כן מוכח מדברי רמ"א בד"מ אות ד' במ"ש להשוות דעת מהרי"ק עם העיטור גבי מחותן. דגם העיטור לא פסלו כ"א לכתחיל' כו' ע"ש והרי מפורש בעיטור דאף שהוא דיין קבוע יכול הבע"ד לומר אינו מקובל לי. וכן פסק רמ"א בהגהה סי' ל"ג ס"ו וע"ש בסמ"ע (וש"ך) ותומי' דהיינו משום שאינו אוהב ממש כו'. הרי דכל שפסול לכתחילה יכול הבע"ד לעכב. ועי' ת' חו"י סי' ב' ורסי' ה' שנתקש' איך שייך פלוגתא באוהב (גמור) אם בדיעבד דינו דין א"ל לפמ"ש סמ"ע וש"ך דכל שבאו לפניו הוי כקבלוהו כו' וכתב דא"ל דמיירי בכפי' דכיון שלד"ה לכתחילה פסולים מי כפה את המסרב לדון לפני פסול הרי נראה דפשיט' ליה דכל שלכתחילה פסול יכול הבע"ד לסרב כו'. ואעפ"י שהרב שכנגדו שם סי' ג' מוקי לה בדן עפ"י כפי'. נראה דר"ל דאם אירע כן כו' אבל לכתחיל' ודאי הדין עם המסרב. ועי' תומי' סק"ח דמוקי לה בע"א. אבל מדברי כולם נראה דלכתחילה יכול לסרב. לכן מכ"ז היה נראה לכאורה דע"כ לומר דהרא"ש וטור (וכנה"ג הנ"ל) ס"ל באוהב שאינו גמור שהוא רק ממד"ח כו' כמ"ש כת"ר וכנ"ל שכן משמע ממהרי"ק שלמ"ד שהוא רק מד"ח א"י לעכב כו' ובזה יש ראיה עוד מדברי הטוש"ע בשם גאון בסי' ט' ס"ב בקדם התובע ושלח מנחה לדיין דא"י הנתבע לפוסלו לפי שאינו אלא מד"ח לדיין למנוע אבל אם הוא רוצה כו'. אבל באמת לפע"ד גם זה אינו מתקבל כ"כ בסברא דכיון דעכ"פ יש חשש הטיי' ממד"ח מה בכך שאין הדיין חושש למד"ח. מ"מ הרי יש טעם לסירוב הנתבע. גם לכאורה קשה במאי עסקי' הרי גם בלי שום טעם גלוי יכול הנתבע לסרב שלא לדון לפני זה כ"א לפני אחר באותו עיר עכ"פ כדאי' סי' ג' סס"א. ונראה דה"ה התובע. והיינו ענין זבל"א וזבל"א שנזכר שם ובסי' י"ג. לכן נראה דיש לומר דעכ"פ מיירי הך דהגאון בשאין בעיר דיינים אחרים כו'. וגם מהרי"ק בשכ"א מיירי בכה"ג ע"ש. ולפ"ז אפ"ל שגם הרא"ש (וכנה"ג) מיירי בכה"ג וס"ל דאף היכא דלכתחילה מדינא אסור מ"מ בכה"ג הוי כא"א בע"א והוי כדיעבד כו' כיון שאין הדין נותן לדון בעיר אחרת כו'. (ולא ס"ל כנ"ל בשם העיטור לפ"ד רמ"א). אך גם זה דוחק. ויותר יש לומר דמיירי הרא"ש לענין זבל"א. ור"ל שא"י זה לפוסלו מלהיות בורר של האוהב כו'. והנה באמת מדברי רמ"א סי' ז' שכ' די"א שאינו אלא מד"ח ולכן מותר להיות דיין בזבל"א כו' משמע דאלו היה פסול מדינא לכתחילה עכ"פ א"י להיות דיין אפי' בזבל"א. (וזה שלא כנ"ל ממשמעות מהרי"ק בשי"ו) אך יש לומר דרמ"א כ"כ רק כלפי הדיין ולענין מד"ח. ור"ל דאלו הוא פסול מדינא לכתחיל' עכ"פ אז אף בזבל"א יש איסור להדיין עכ"פ כו'. אבל כיון שאינו כ"א מד"ח לכן בזבל"א מותר לגמרי ר"ל אף מד"ח ליכא. אבל מ"מ אין טעם נכון בדבר דממ"נ אם הטעם בזבל"א משום דגם השני יברור אוהב כו' (או) דהעיקר תלוי בהשליש א"כ גם באם אסור מדינא יש לומר כן. ודי להחמיר בזה למ"ד דגם בדיעבד פסול אוהב כו' (וגם בזה מפקפק בת' חו"י שם סי' ב') ואם מ"מ יש חשש גם בבורר כו' א"כ גם במד"ח יש לחוש לכאורה כו'. וע"ד הפשוט משמע מרמ"א דאם יש איסור מדינא לכתחיל' עכ"פ אז גם בזבל"א יכול הבע"ד לפוסלו כו'. ועוד משמע דאף אי רק מד"ח דוקא בזבל"א מותר. ומשא"כ בסתם דיינים יכול הבע"ד לעכב (אלא שזה ודאי דלא כמהרי"ק שכ"א וצ"ע ואולי במהרי"ק מיירי בדיין קבוע עכ"פ ורמ"א אולי אתי לאפוקי בשאינו קבוע ויש דיינים אחרים ג"כ ולכן דוקא בזבל"א מותר וא"י לעכב. אבל שיהיה דיין סתם יכול לעכב. אך א"כ גם בלי טעם גלוי יכול לומר לא אדון בפני זה כו' כנ"ל אלא נראה דכיון דמהרי"ק שכ"א במסקנא משמע דלמעשה לא התיר אלא שיסדר להם (מוהר"ש) דיינים כו' ובהך דהעיטור מפורש דאף בדיין קבוע יכול לומר אינו מקובל כו' לכן פסק כן גבי מחותן בסי' ל"ג וכאן פסק כדמשמע במהרי"ק שי"ו דרק בזבל"א כו':

ועתה אבוא לענין היראה מורא רבך כו'. שהביא ראיה מהא דריש נקיש ברך יקשה כו' שאפי' במורא ב"ו גשמי' שמא יהרוג כו' לפי' הרמב"ם לא חיישינן לזה כלל כו'. הנה הגם שלכאורה ראיה נכונה היא. אבל הרי הדבר מצ"ע תמוה. חדא דלכאורה בכה"ג מותר אפי' להעיד שקר לכתחיל' כדאי' בכתובות (י"ח ב') אנוסי' היינו מחמת נפשות כו' ופי' רש"י שאמר להרגנו ואדם חזק הוא. אלא שלזה יש לומר דהתם דוקא שאמר להרגו משא"כ הכא מיירי בשלא אמר רק הדיין חושש כו'. אבל מ"מ הרי בסי' ל"ז סכ"א קיי"ל דאפי' בחשש צד הנאה שאפשר שיוגרם בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד ולא ידין. והיינו דחיישי' שישקר בפ"מ דמש"ה פסול אפי' לעדות ובודאי ה"ה בהצלה מחשש איזה היזק כדמשמע שם בכל הסי' דשוין הן. וא"כ לכאורה כ"ש הכא דאיכא הצלה מחשש ס"נ. אלא דמ"מ גבי עדות יש לומר שיש חילוק בין כשההנאה או ההצלה באה דוקא ע"י ההגדה אז חיישינן אבל בכה"ג דאדם קשה שהחשש ס"נ אינו אלא בשיעיד כנגדו. ובשתיקה סגי לו להנצל מחשש זה. אז כשיעיד לטובתו לא חיישינן לשקר. והיינו דאמרי' בהדיא בכתובות (כ"ז ב') וב"מ (ל"ט ב') גבי אלם תרתי לא עבדי ע"ש ולכאורה מ"ש מכל הדיינים דסי' ל"ז הנ"ל ונראה דצ"ל שהחילוק הוא כנ"ל. וכ"ז י"ל בעדות. אבל בדייני' אחר שנזקק להם ומוכרח להגיד הפסק נראה דיש חשש מכש"כ דההיא דסי' ל"ז כנ"ל. ועוד דגבי דייני' דא"צ לחשש עיוות הדין במזיד אלא חשש הטיי' וטעות. נראה דלא שייך (כ"כ) החילוק הנ"ל והכל יש לחוש ואכמ"ל בזה כי עיקר סמיכתי להקשות הוא מהא דאי' בהדיא בהגהה סי' י"ד סס"א גבי אלם דמוציאים אותו לדון בעיר אחרת. ולא מצינו חולק ע"ז כלל. ולפ"ד כת"ר קשה ע"ז מההיא דריש לקיש. דלכה"פ הך אדם קשה דר"ל נקרא אלם וכמ"ש הסמ"ע רסי' י"ב. לכן נראה דע"כ צ"ל דההיא דריש לקיש בשנים שבאו לפניו קאמר. וכל שבאו לפניו סתם ה"ל כקבלוהו כמ"ש סמ"ע סי' ה' סק"ז וש"ך סי' ג' סק"י בשם ירוש' וסי' ז' סקט"ו וש"א ואף לפמ"ש המ"ל רפ"ג מה"ס דז"א רק גבי יחיד מומחה י"ל דהכא מיירי בקבלוהו בפירוש). ובקבלוהו ודאי דלא גר מקיבל עליו קו"פ דרסי' כ"ב. אבל בסי' י"ד מיירי כשהשני טוען וממאן דאז לזה שומעין (שאמר כהלכה). וא"כ ה"ה במורא הרב וכה"ג וכמ"ש כנה"ג בהדיא בשם כמה מגדולי הפוסקים והובא בס' נ"מ דל"ד אלם אלא ה"ה גדול בחכמה ומעלה כו' וסיים הכנה"ג דנראה פשוט דאפי' בזמננו כו' אם הנתבע גדול שבקהלו בחכמה ובמעלה יכול התובע לומר כו' עד וזה פשוט בעיני אמנם בעיר שאין בה כ"א קהל א' יש להסתפק כו' והדעת נוטה שגם בזה יכול לכופו עכ"ל. וכבר נעשה בזה מעשה רב בתשו' שב"י סי' ב' בייעד כו' וגם הוא הסכים עמהם והביא ג"כ מתשו' שא"י שאף שהוא צדיק וישר כו' וסיים שיש לו עוד כמה ראיות מש"ס ופוסקים אלא שא"צ להאריך שכבר יצא מפי פוסקים ראשונים ואחרונים מהרי"ק ותשב"ץ וכו'. (והגם שלכאורה דבריו סותרים זא"ז ממש"ש סי' א'. כבר נתעורר בעצמו ע"ז שם ותיקן קצת ועם שעדיין צע"ק אכמ"ל). ומש"ע דהכא יש מו"ש נגד מורא רבך שג"כ המקור משום מו"ש כו'. הנה באמת א"צ כאן להמצוה וחיוב שיש במורא רבך. ועי' תומי' סי' ז' ססק"ט שאין פוסל אלא שנאה בטבע כו' וה"ה ביראה. (ולא הזכרתי זה אלא להעדפה ולישנא בעלמא ובמכתבי הא' לא נזכר זה אלא רמזתי לד' כנה"ג הנ"ל) שכבר כ' בשם כ"פ שבכל גדול בחכמה ומעלה נוהג זה. וכ"ש כשהוא רבו ג"כ. ונראה שגם בכל רב ותלמיד יש ענין אימת הרב גם מצד הטבע כדמשמע בקדושין (ל"א א') גלוי וידוע כו' שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה כו'. ונראה דבכ"ד נזכר אימת רבו אפי' במלמדו אומנות (עי' שו"ע רבינו ז"ל ביו"ד סי' א' ססק"ג דף ה'). וא"כ ענין היראה הוא כענין האהבה שג"כ יש כנגדה מו"ש אלא שמ"מ חיישינן שיטה לבו ויטעה כו' וה"ה ביראה (בושת) מלהעיז נגד כל גדול ורב. וכבר הביא כת"ר מההיא דיה שתהא מו"ש כמורא ב"ו. והתם בכעין יראה בושת מיירי כדמשמע ממש"א תדעו כשאדם עו"ע או' שלא יראני אדם והיינו שעי"ז נמנע מלעשו' שאינו הגון בעיניו וע' טא"ח ורמ"א רסי' א':

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה