אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן טו

סימן יד

מה שחזר הגאון המחבר להשיב על סדר דבריו ואף שיש בה הרבה מדבריו הראשונים עכ"ז אין מדרש בלא חידוש ומשנה ראשונ' לא זזה ממקומה:

כ"ק אהובי ידיד נפשי עוז הרה"ג שיחיה:

מכתבו בחריפות ובקיאות כיד ה' הטובה עליו הגיעני. והנאני כי די לי להיות תלמיד המחכים כו'. ועתה אשוב לפרש ספיקותי. ואכתוב על סדר דברי מעכ"ת מ"ש כת"ר כבר הוכיח רש"ל שחזר בו הרי"ף כו'. הנה ספרו אינו תח"י ואיני מבין איך שייך חזרה תוך כ"ד בפרט על הרי"ף כו'. והראיה שהביא ממ"ש הרי"ף הולד השני אינו ממזר. אינה מוכרחת לפמ"ש הכ"מ פ"י מה"ג ה"ג בשם מהרי"ק דבספק קדושין דאורייתא ג"כ אין הולד ממזר הביאו הב"ש סי' ל"א סק"י להלכה. והטעם מבואר דהיכא דאיכא חזקת פנויה הוי ספיקא דאורייתא ג"כ דרבנן לבד אף גם להרשב"א וסייעתי' לפמ"ש הפר"ח ביו"ד בכללי ס"ס כלל א' ומשה"נ ניחא מה שסיים הרי"ף וכן הטוש"ע בסי' קנ"ה צריכה גט מדרבנן דלא כב"ש שם. ואין זה סתירה ולא חזרה למ"ש תחילה הוי ספק קדושין (והרי זה כלשון הגמ' קדושין ד' ה' ע"ב ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן ע"ש בפ"י דמתרץ קושית הר"ן שם בכה"ג. וכיוצא בזה הן דברי הפר"ח שם. ומ"ש הפ"י שם אבל הרי"ף כו' ז"א לפמ"ש הפר"ח דבכה"ג לכ"ע הוי דרבנן כנ"ל). ומשה"נ ניחא מה שהקילו בספק נשרו וקראוהו ספק דרבנן. וכעין מ"ש הב"ש דהוי ס"ס. [א"ה דלכאורה צ"ע בזה דהא איכא חזקה דרבא]. (ומ"ש הב"ש דבעיין דלא איפשט' לאו ספק הוא (וצ"ע במ"ש הב"ש סי' י"ז ססקמ"ו ע"ש דמשמע להיפוך). ע' ת"ש ביו"ד סי' ל' ופר"ת שם ובסי' נ"ט הסכימו כמהריק"ש וב"י דהוי ספק דלא כפר"ח שם ובכללי ס"ס. וגם הפ"מ בכללי ס"ס במחודשיו אות ד' נראה כמסכים להקל וכ"כ בהדיא בסי' נ"ט ס"ב וסי' ק"ד ס"ד. ואף להב"ש והפר"ח עכ"ז הראיה שכתב מע"ל בשם רש"ל אינו מוכרח דלענין זה מודו דהוי דרבנן בלבד עכ"פ דאינו ממש כמו ספק חסרון ידיעה כמ"ש פר"ח שם כלל א וכלל ה' וסוף כלל י"ז. וע"כ הגם שבספק חסרון ידיעה יש לומר דהוי הולד ספק ממזר ע' ב"ש סי' ל"א שם ומהרי"ק שם. וכן ראיתי שמיישבים דבהכי מיירי מ"ש הרמב"ם פט"ו מהא"ב ה"י וטוש"ע סי' ד' סכ"ד אשר לכאורה שם מפורש דלא כסברת מהרי"ק הנ"ל כו' ע"ש. אבל מ"מ בספק בעי' דהוי דרבנן כנ"ל ה"ה כשאר ספק לענין זה עכ"פ אף להפר"ח וב"ש. ולפ"מ שתירץ בעל המגי' במ"ל בה' א"ב שם בלא"ה אין סתירה מהתם להכא כלל דכאן מיירי דקידשה השני כו'. ומה שהפליא רבינו ז"ל בתשו' על הח"מ בסי' ל"ז בשם מהרי"ק. צ"ל בדוחק דהיינו לפי שבח"מ משמע שיש סברא לומר דהוי ודאי דאורייתא וכמו שבאמת כ"כ מהרי"ק בשם סמ"ק ע"ש. ומ"ש מע"ל לעיין היטב בתשובה הנ"ל דס"ל דאף מדרבנן לא אמרינן גדלי דלא כב"ש כו' אלא כדפרש"י בנדה דמ"ו כו' שותא דמר לא ידענא בזה. מאי נ"מ בין גדלי דרבנן שכ' הב"ש לבין מ"ש רש"י שם. הלא גם בעודה קטנה תפסי בה הקדושין דרבנן ולא גדלי אלא לענין דאינה ממאנת בלבד ומטעם גזירה אטו בעיל כמ"ש מהרי"ק לדעת הראב"ד או מטעם כיון שלא מיחה שעה א' כו' כמ"ש רש"י שם דנ"ב ורמב"ן שם ור"ן בפ' המדיר. וע"ש ברש"י ור"ן דסיים ג"כ וחלו קדושין קמאי כו'. אלא שמ"מ מאחר שהטעם משום גזירה כנ"ל או משום שלא מיחה כנ"ל ודאי דאין סברא לומר דגדלי למפרע ואין זה שייך לנ"ד בזנות דקטנות. וכ"ש בקטן ודאי דלא גדלי כלל לדעתם דמה יגדל. וכמ"ש הב"ש בסי' ל"ז וכ"ה במהרי"ק לחלק בכה"ג בקטנה גופא כמ"ש מע"ל אמנם מה שהיה לדון בזה בנ"ד לומר גדלי למפרע היינו לדעת הרי"ף הנ"ל וכנ"ל דגם הטוש"ע ס"ל כן דמה שצריכה גט מדרבנן היינו משום דלא איפשטא בעיין דפ' ב"ש אי גדלי למפרע מדאורייתא כו' כנ"ל וכ"ה בפרישה סי' קנ"ה. וא"כ לדידהו ודאי דיש סברא לחוש ג"כ לזנות דקטנות מאחר דאי גדלי מדאורייתא ודאי אסורה לבעלה א"כ גם בספק גדלי הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא (מדרבנן עכ"פ) אף אם בדרבנן לא נאסרה לבעלה כו' וכמו באנדרוגינוס דס"ל להרמב"ם דהוי ספק כמ"ש בפ"ד מה"א ובכמה דוכתי ועכ"ז אשתו שזינתה אסורה לבעלה כמ"ש בפ"ב מסוטה (אלא שבאמת צ"ע לכאורה מאחר דלהרמב"ם ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אם כן למה חשיב אשת אנדרוגינוס בפ"ב דסוט' דמשמע דהוי דאוריי' כו' וכן באשת הקטן לפי הנ"ל כו'). וזה ודאי דלהרי"ף וסייעתו אין לחלק ג"כ בין קטנה לקטן מטעם שכתב הב"ש בסי' ל"ז כנ"ל. שהרי מהרי"ק כתב בהדיא שם דז"א אלא להראב"ד וסייעתו דגדלי מדרבנן בלבד מטעם גזירה כו' וכה"ג כנ"ל אבל להרי"ף וסייעתו מה מועיל תקנתא דרבנן דקטנה לענין חשש גידול דאורייתא כו' ע"ש א"כ ה"ה בין קטנה לקטן אין לחלק מטעם זה לדידהו. ובאמת נ"ל דבזה תלוי סברות הב' דעות שהביא רמ"א בסי' ל"ז שם שגם שניהם הוא ממהרי"ק הנ"ל רק שדעה א' היא כמ"ש מהרי"ק לדעת הרי"ף דאין לחלק לדידיה כנ"ל. ודעה ב' היא כמ"ש מהרי"ק גופא לדעת הראב"ד דלדידיה יש לחלק כמ"ש הב"ש (ומ"ש הב"ש כמ"ש הרי"ף פ' ב"ש כו' צ"ל דלשיטתיה אזיל בסי' קנ"ה דס"ל דהוי דרבנן בלבד כנ"ל וליתא וכנ"ל). ובזה אש"נ שרמ"א שם כ' דיש להחמיר כדעה א' וע"כ לחוש לדעת הרי"ף כו' וכנ"ל דאל"כ מאן דעה זו ומה טעמא הלא גם מהרי"ק לא כ"כ אלא להרי"ף ולא להראב"ד כו' ואמאי כנ"ל הרי בסי' קנ"ה בספק נשרו לא הגי' כלום לחוש לדעת הרי"ף כו' והיינו לפי שגם הרי"ף ס"ל דהוי ספק דאורייתא ולחומרא מדרבנן כנ"ל שאין נ"מ בזה לדינא אלא בהדין שבסי' ל"ז שם בקטנה שיש לה אב כו' (וע"כ גם רבינו ז"ל לא תמה בתשובה הנ"ל כ"א על הח"מ ולא על רמ"א כו'):

אמנם האמת שכל הנ"ל לא כתבתי אלא לפלפולא בעלמא שגם אני ידעתי שכ"ז אינו ענין לנ"ד שודאי בקטן לא אמרינן גדלי למפרע בכה"ג בלא בעיל לכ"ע דמשנה שלימה היא קדושין ד"נ ע"ב דקטן שקידש אין חוששין לסבלונו' והיינו ששלח כשנתגדל כפרש"י וכל הפוסקים (וע"כ לחלק בין קטן לקטנה לדעת הרי"ף מטעם שכתב מהרי"ק דבאיש בעינן אמירה ונתינה כו' ע"ש). והגם שהגאון בעל ספר הפלאה בסי' מ"ג הבין שב' דעות שברמ"א סי' ל"ז הנ"ל גם שניהם ס"ל מדאורייתא גדלי (או ספק עכ"פ) ועכ"ז לפ"ד ב' יש חילוק בין היכא שיש לה אב ליתומה כו'. ועפ"ז מחלק ג"כ בהדיא בקטן בכה"ג דאם השיאו אביו בשנת הי"ג דלדעת הב"ח דתפסי ביה קדושין דרבנן גדלי נמי מדאורייתא כו' (או ספק עכ"פ). וכ"ש לדעה א' שברמ"א שם כו' ע"ש (אשר לזה היה כוונתו שכתבתי בפרט כשהנער בן י"ב שנה כו' מלבד מה שיש לדון גם בקדושין דרבנן כמשי"ת. גם לפ"ז היה אפשר דבעינן עדים כשרים שלא היה י"ב שנה כו'). אך האמת כפי הנראה אישתמיטתיה ליה כל דברי מהרי"ק בזה ע"ש ואין להאריך. ובפרט שבאמת עיקר בנין יסודו הוא על דברי הרמב"ם פ"ב מסוטה. ומדבריו פי"א מה' גירושין ה"ו משמע בהדיא דס"ל כהראב"ד וסייעתו דקיי"ל לגמרי כרב דפ' ב"ש וכסוגיא דנדה שהרי כתב צריכה גט מד"ס שהרי לא בא עליה כו' ותהיה ספק כו' ע"ש הרי דאפי' ספק לא הוי כו':

ומ"ש מעלת כת"ר וגם אי גדלי דרבנן כו'. אכתוב לקמן כי כאן אין נ"מ בזה כנ"ל. ומ"ש ומה להאריך שכבר יצא מרבינו שהתיר בת מ' הילל כו' עד ולא חש למהרי"ק. אין ראיה כלל דלכל הסברות דגדלי קדושין היינו כשלא מיחו אחר שנתגדלו אלא הוסכמו לקיי' הקדושין או הנשואין דקטנו' ובפרט למהרי"ק מטעם איגלאי דזכות כו' כתב מהרי"ט בהדיא דבעינן שינהוג מנהג אירוסין כו' ולמד מגר דבעינן שיגדלו כדת משה כו' משא"כ בנדון רבינו ז"ל הרי הבעל נפרד מבית חמותו בפירוד לבבות לרחק ולא לקרב (ואף היא כתב מהרי"ט שיכולה לחזור קודם שנתגדל כו' ע"ש). ומ"ש גם במהרי"ט בהביאו החוששין שמכללם הראנ"ח אעפ"כ באיסור לאו הקיל כו'. עיינתי שם שמהראנ"ח אינו מהחוששין אלא מהר"י מינץ ודעמי' כו' ע"ש וכתב שגם מהראנ"ח המיקל לא הקיל אלא באיסור לאו. ועי' מ"ל פ"ו מה"ג רצה להעמיד דברי הטור בסי' קמ"א בשם הרבה פוסקים ג"כ בשיטה זו. ועי' ג"כ שו"ת רב משולם בן הח"ץ מסיק דלפי' מהראנ"ח שהוא כפי' מהרי"ט בדברי מהרי"ק מתוקמא שפיר דברי הטור בקמ"א בהכי דלפי זה לק"מ מה שהקשה המ"ל ע"ז. ע"ש שמיישב ג"כ בזה לשונות הרמב"ם וטוש"ע בקטן שהשיאו אביו הוי כזנות בכ' הדמיון בלבד כו' לפי שתלוי אם ימאן כשיגדל ומ"ש מעכ"ת גם הב"י בסי' מ"ג דחה דבריו בשתי ידים. יש לומר היינו לפ"מ שהבין כפשטו' לשונו דגם בעודו קטן חלין הקדושין וזה באמת תמוה מאד וא"כ מצינו אשת קטן מדאוריי' והוא נגד הסוגיא קדושין י"ט כמ"ש מהרי"ט והאריך בראיו' אבל אחר דאסברא לן מהרי"ט וכן מהראנ"ח כוונת מהרי"ק בשם רבינו יצחק בר"י בטוב טעם ומראה פנים לסברתו מגמרא דכתובות. גם הב"י יודה בכה"ג ולא היה מדחה בשתי ידים:

ומה שדחה מעלת כת"ר סברת מהרי"ק ומהרי"ט מן הדין שבסי' כ"ט ס"ה עד ולחלק בין אב לאחר אינו במשמע בכמה מקומות כו'. מי יתן ואדע אותן מקומות. אבל עתה הרי גם הרשב"א שהביא כת"ר מחלק ביניהם לעיקר הדין שכן מוכרח ע"כ לדעת רש"י וסייעתו בסוגיא דנתרצה הבן וכה"ג נוכל לומר בפשיטות יותר לסברת מהרי"ק דדוקא בבן אצל אביו אמרי' דאיגלאי דזכות היה מעיקרא וניחא (הוי) לי' מעשה אביו. אבל לא באחר. כי שיקדיש לו אחר שלא מדעתו יש לומר דאנן סהדי דלא ניחא ליה והוי חוב גמור. וע"כ אף דצווח אח"כ שמתרצה וזכות הוא לא מהני והרי זה דומה לגט כשעשה הבעל שליח קבלה כו' כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאוה הפוסקים ר"פ התקבל וע' נ"י ספט"ו דיבמות וכן פסקו הטוש"ע סי' ק"מ. אבל כשאביו קידש לו יש לומר דקרוב דסתמא דעת הבן קרובה אצל אביו וסומכת עליו וניחא ליה במעשיו (עד שהיה ה"א לחוש שמא נתרצה כו') ע"כ כשמתרצה אח"כ אמרי' איגלאי למפרע כו' והרי זה ממש כמו בגר אשר משם מקור סברת מהרי"ק לפמ"ש מהרי"ט. דמשמע בהדיא בגמרא כתובות די"א דאף לולא דברי רב הונא דהוי ס"ד דגם קטן בהפקרא ניחא ליה וחוב הוא לו להתגייר מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו ניחא להו במאי דעביד אבוהון וזכות הוא להן כו' ע"ש. וחילוק זה נראה מוכרח ג"כ בהדיא לפמ"ש הר"ן בהא"מ דהטעם דאם נתרצה האב כששמע מהני משעת קבלתה לדעת רש"י היינו מתורת זכיה דאיגלאי אח"כ דזכות גמור היה (וכעין הסברא דמהרי"ט ממש) ומשמע ודאי דגם בנתרצה הבן כששמע דמהני ג"כ למפרע לרש"י הוא ג"כ מטעם זה ע"ש בסוף הסוגיא. ועכ"ז בפ"ק בההיא דהילך מנה הביא ג"כ פי' רש"י ופי' הרמב"ם. הרי ע"כ לחלק בין אב לאחר מטעם הנ"ל וע' תוס' שם דמ"ו ד"ה בין היא משמע בהדיא דמפרשים ג"כ כהר"ן דלא כמשמעות הרא"ש (ובאמת לפירושם יש מכאן סעד גדול לעיקר סברת מהרי"ט דמאחר דאם נתרצה הבן אח"כ חיילי הקידושין למפרע מטעם זכות א"כ מה לי בן גדול או קטן להפוסקים דיש לקטן זכיה ד"ת). ועוד נראה דגם לפי' הרשב"א לדעת רש"י וכן אף גם להרי"ף ורמב"ם דנתרצה האב או הבן לא מהני כלום. מ"מ אין ראיה לסתור דין דמהרי"ק ומהרי"ט. דיש לחלק ג"כ בין בן גדול לבן קטן לענין זכות דדוקא בגדול שיש בו דעת לבדוק אשה בעצמו יש לומר דודאי לא ניחא ליה לסמוך גם על אביו שלא מדעתו ונחשב לו לחוב גמור ע"כ אף דצווח אח"כ שמתרצה לא מהני כמו בגט כו' כנ"ל (אלא שמ"מ גילוי דעתיה מהני משא"כ באחר כו') וכן האב אצל בתו למסקנא דאין חוששין היינו משום דודאי לא ניחא ליה לסמוך על הקטנה שתתקדש א"ע להישר בעיניה בלא דעתו וכמ"ש הר"ן שאין דרכו של אב כו' ע"כ גם שמתרצה אח"כ לא מהני כנ"ל אבל בן קטן נגר ונמשך לדעת אביו מאחר שאין לו דעת לבדוק בעצמו. וגם הרי הקטן א"א לו בע"א עתה כ"א להמתין עד שיגדל כו' משא"כ בגדול שלא בפניו כו'. וכעין סברא זו כתב מהרי"ט לדברי ר' אליעזר דפ' מי שמת דס"ל זכין לקטן ולא לגדול דלהפוסקים דזכיה מדאורייתא היינו דלקטן זכות הוא ולא לגדול ע"ש הטעם כעין הנ"ל (ואף לר"י יש לומר דשאני מתנה מקדושין דגברא דייק כו'). וכן משמע שם בסוף התשו' שכתב ועוד כו' ע"ש דר"ל דוקא השיאו אבל קידש לו בלבד מה הנאה יש לו אם ירצה יקדש בעצמו כשיגדל כו' א"כ כ"ש בגדול שיכול לישא עתה בעצמו כו'. ובאמת נראה חילוק זה מוכרח להפוסקים הנ"ל דאל"כ הא גופא קשה למה באמת בנתרצה הבן בקדושין לא ניחא ליה וזכות הוא ליה מאי דעביד אביו ובגר אמרי' ניחא להו במאי דעביד אבוהון אף אם בלא"ה חוב הוא ובהפקרא ניחא להו כו' כנ"ל. ולכאורה בזה אש"נ מה שצ"ע גם להר"ן לדעת רש"י מ"ש כאן דלא חיישינן עכ"פ לשמא יתרצה הבן כשישמע ומ"ש בגר דגם בעודו קטן מחזקינן ליה בגרות אפי' לקולא רק שיכול למחות כשיגדל כו'. אלא דלהר"ן גם כאן לאו חוב גמור הוא אלא נוטה לחוב ע"כ קודם דידעינן דעתיה דיינינן ליה לחוב לו (אפי' לקולא כי רובא דאורייתא כו'). וכשיתודע אח"כ שמתרצה מהני עכ"פ ואמרי' איגלאי כו' דעכ"פ אינו דומה לגט כו' אבל בגר קטן חשבינן ליה לזכות גמור. רק שמ"מ קצת צד חוב אית ביה ע"כ יכול למחות כשיגדל. וכמו במתנה לגדול שלא בפניו דיד המקבל על העליונה אם אינו רוצה אינו מקבל כמ"ש בח"מ רסי' רמ"ג ע"ש בסמ"ע הטעם דיש בו צד חוב שונא מתנות כו' וכ"ה ברשב"ם בב"ב דקל"ח. וכן בגר קטן כלא בפניו דמי כו' כמ"ש הרמב"ם פכ"ט מה' מכירה הי"א (ועי' לקמן בשם ריטב"א דקדושין פ"ב). אלא שעדיין צ"ע לפי הנ"ל למה בנ"ד בקטן שהשיאו אביו לא דיינינן ליה כזכות מסתמא כל זמן שלא הגדיל כו' ומ"ש בגר. וצ"ל דדוקא גבי גר מעובדי כוכבים קטן ע"י אביו (וכן ע"י ב"ד לר"ה דלא טעים איסורא כו') חשבינן ליה כזכות גמור מסתמא כל זמן שלא הגדיל (רק צד חוב כו') משום דניחא ליה ליכנס תחת כנפי השכינה בקטנותו להתחנך במצות כו' אבל בקדושין גברא בדיק כו' קרוב יותר דניחא ליה להמתין עד שיגדל לבדוק בעצמו (עי' מהרי"ט) ומ"מ כשישרה בעיניו ומתרצה אחר שנתגדל איגלאי דהיא היתה ראויה לו וזכות גמור היה. ואינו דומה לגט דהתם חוב גמור הוא לאשה ע"כ אפי' צווחה אח"כ שמתרצית לא מהני כו' כנ"ל (ובכ"ז לכאורה מתורץ התשו' הא' והב' מה שמפקפק מהרי"ט שם בסברת מהרי"ק גם לפירושו ע"ש. וכן גם מ"ש שם ועוד מדברי התוס' ר"פ בן סורר אינו מובן שהרי התוס' לא כ"כ רק לתרץ גם אי נימא דבעלמא אין זכיה לקטן ד"ת ולא קיי"ל כן כמשי"ת בסמוך וכמ"ש מהרי"ט עצמו מקודם לזה דגם התוס' גופא ס"ל דיש זכיה כו' וצ"ע):

ומ"ש כת"ר ועוד אפי' למהרי"ק י"א דזכיה מדרבנן כו'. כבר האריך בזה מהרי"ט שם והביא כמה גדולי ראשונים (ובכללם הרמב"ם שאנו עומדים עליו) דס"ל דזכיה מדאורייתא יש ליה דלא כרשב"ם ור"ן. וכן משמע בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה ס"ז (לפמ"ש מהרי"ט על לשון זה ברמב"ם) וכן משמע בסי' רמ"ג סט"ו בהגהה וע"ש בש"ך דס"ל אף במציאה זוכה ד"ת. עי' בנה"כ סי' ש"ה. וגם הפ"י אף שחולק עליו במציאה בפ"ק דמציעא ובפ' השולח ובפ' התקבל מ"מ בדעת אחרת מקנה עכ"פ כ' בהשולח דאין לזוז מדברי כל הפוסקים שהסכימו כהתוס' דזוכה מדאורייתא (וע"ש שכ' מילתא דפשיטא הוא אליבא דכ"ע וצ"ע). וכן משמע בא"ח סי' תרנ"ח שהעתיק תחילה לשון הרמב"ם בסתם ואח"כ דברי הר"ן בשם יש מי שאומר כו' וכמ"ש בבד"ה שם דהרמב"ם פליג על הר"ן וחזר בו ממ"ש בכ"מ בה' לולב שם על הר"ן דפשוט הוא כו' ע' לח"מ שם. וכבר קבע כן רבינו בשולחנו בהדיא בה' הפקר ס"ח וכן משמע בה' מכירה ס"י. ומ"ש כת"ר שהב"ח ביו"ד כתב שאין להקל נגד רש"י. מה בכך עכ"פ פשיטא שאין להקל ג"כ נגד התוס' וסייעתם אדרבה משמע העיקר כתוס'. גם שם אין ראיה כלל מרש"י דיש לומר כטעם הא' שבב"ח דאסור בישראלית משום שמא ימחה ויהיה גוי למפרע אלא שבמגע יין דרבנן סמכינן שלא ימחה וכמו בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו דאף דלרב אוכלת בתרומה מ"מ מודה דאינו יורשה (ואינו מטמא לה עי' רשב"א בפ' הא"מ שם). וכן מ"ש כת"ר ועי' ריטב"א בפ"ד דסוכה. אין משם הכרע דיש לומר לדברי האומר כן קאמר ע"ש. והשט"מ פ"ק דב"מ די"ב ע"ב הביא בשמו שכתב בהדיא דמאי דאמרי' דאין לו זכיה דאורייתא היינו במציאה כו' אבל כו' ע"ש. וכ"כ שם עוד באיזהו נשך בשם ריטב"א (או רשב"א) דבכולא תלמודא משמע דזוכה דאורייתא (ופליג על רמב"ן שם). וכן משמע בהדיא בחי' לקדושין דמ"ב. ובשו"ת פמ"א ח"א סי' נ"ט הביא מ"ש בחי' כתובות בהדיא דזוכה ד"ת. וכן הרשב"א בתשו' סי' תתקצ"ז כ"כ בפשיטות:

והנה גם להפוסקים דזכיה מדרבנן יש לדון במ"ש כת"ר דאין לאוסרה לבעלה. דהן אמת דהראיה שכתב ידידנו הר"ש נ"י בסי' קע"ח וכן הראיה של כת"ר מיבמה לכאורה נכונים הם וראויים למי שאמרם ומתאמרה ג"כ משמיה דגברא רבא כוותייהו ע' מ"ל פי"א מה"א ה"ח בשם הרב מ' יחיאל באסאן ע"ש בהגהה שהביא לשונו. אך מ"מ הרי סיים שם שהדבר צריך תלמוד. וכן המ"ל בד"ה ואכתי אני תמיה משמע דלא ברירא ליה ע"ש במ"ש ועוד כו'. והנה באמת לפמ"ש הב"ח בסי' קע"ח בפי' מ"ש הרמב"ם שם שאין לה רצון כו'. א"כ משם ראיה להיפוך. והגם שבאמת דברי הב"ח לכאורה אינם מובנים כ"כ דמה יועיל שאין לה רצון להתירה לבעלה כהן. אך ראה זה מצאתי במהרי"ט בחי' לכתובות בפ"ק בסוגיא דפ"פ שפי' דברי הרמב"ם הנ"ל ג"כ בכה"ג בטוב טעם דמ"ש שאין לה רצון להאסר היינו דהוי כמו מיאון ע"ש שהכריח פי' זה גם מהירושלמי וכתב בהדיא דהוצרכו לטעם זה דאל"כ היה אסור מדרבנן. אמנם מיבמה שהביא כת"ר ודאי צע"ג לחלק. וצ"ל בדוחק דשאני יבמה דאינה כאשתו לכל דבר ויבמתו נקראת ולא אשתו עי' תוס' בסוטה שם בשם ירושלמי מעיני אישה כו'. משא"כ קטנה הרי קיי"ל כר"י יבמות ק"ח דהרי היא כאשתו לכל דבר ע"ש דפ"ט ב' וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו כו'. (ומ"מ לר"ע דמשווי ליבמה כערוה אגידה ביה יותר כו'). ולכאורה נראה ראיה לאיסור עוד ממה דקיי"ל בססי' קנ"ה בקטנה שהגדילה כו' כרי"ף ורמב"ם דאם בא עליה שני קודם שגירש ראשון תצא מזה ומזה כו'. אך יש לומר דש"ה דבלא"ה אסורה לראשון מטעם הגט דשני ויאמרו החזיר גרושתו כמ"ש שם אלא שבביאת השני נאסרה גם עליו משום קנסא ודוקא לדידיה דעביד איסורא קנסוהו כו' אבל לראשון לא היתה נאסרת מטעם קנס כו'. ועי' רי"ף ורמב"ם שם שדימו זה לאשה שהלך בעלה למד"ה כו'. ועי' מ"ל פ"י מה"ג ה"ד דשם פליגי הרמב"ם עם שאר פוסקים בטעם איסורה לראשון דלהרמב"ם מטעם מחזיר גרושתו ולשאר פוסקים מטעם קנס דקנסוהו לדידיה כו' וע"ש שכתב דנ"מ בין הטעמים היכא דזינתה כו' א"כ יש לומר דה"ה כאן בקטנה שהגדילה (וכן בשאר קדושי דרבנן) דלהרמב"ם לא שייך קנס לגבי ראשון דלא עביד איסורא ולשאר פוסקים אסורה גם לראשון מטעם קנס דהיינו דקנסינן לדידה דעביד איסורא כו'. ועי' ב"ש סי' מ"ד סק"ב דגם באשת חרש שנשאת לאחר אף דלא חיישינן ביה לחשש מחזיר גרושתו כמש"ש. מ"מ ס"ל להב"ש דאסורה גם לראשון (מטעם קנס כו') וא"כ משמע ודאי דה"ה בזינתה כו'. ולהב"ה שם לא קנסינן כו'. ועי' סי' ל"א ס"ד בהגהה וסי' מ"ו ס"ה בח"מ וב"ש שם משמע בהדיא דגם לראשון אסורה משום ונטמאה לבעל כו' גם זולת טעם חשש מחזיר גרושתו כו' ע"ש מכל הנ"ל נראה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ועי' תוס' יבמות (נ"א:) ד"ה אי בעית שכ' בהדיא בנשואין דרבנן כל דתיקנו כעין דאורייתא כו'. אמנם לכאורה היה נראה ראיה ברורה להתיר מגמרא בפ' ב"ש שם מההיא עובדא דהוי בנרש אקדיש כשהיא קטנה וגדלה כו' קאתי אחרינא וחטפה כו' תינח דקדיש בכסף כי קדיש בביאה מאי כו' שווייה בעילתו בעילת זנות ע"ש. ומשמע דמותרת לחזור לראשון כמו בקדיש בכסף וכ"כ הטור בהדיא והרי דכל שלא בעי' גט משני לא נאסרה לראשון גם כשבא עליה השני בעילת זנות כו'. אך יש לומר דהתם חטפה באונס גמור מיירי ובעלה ישראל כו' וכמשמעות לשון הטור דרך אונס כו'. וא"ל דא"כ למה ל"ל בגמרא שם דשווייה רבנן לבעילתו ב"ז ואפקעינהו לקדושיה כו' בלא"ה אין אשה מתקדשת שלא מדעתה כדאי' ריש קדושין דבאמת מה שאינה מתקדשת באונס היינו ג"כ מטעם הוא עשה שלא כהוגן כו' ואפקעינהו רבנן כו' ולא מעיקר הדין וכמ"ש בב"ב דמ"ח ב' ע"ש ברשב"ם וכ"ה בב"י וב"ש רסי' מ"ב. והמקשן וכן ר"פ דס"ל דאי לא בעיל היה צריך גט משני ע"כ ס"ל כאמימר בב"ב שם דתליוה וקדיש קדושיו קדושין. ורבינא ור"א לשיטתייהו אזלי ע"ש בב"ב (אלא דלפ"ז צע"ג מ"ש הב"י בססי' קנ"ה בטעם שהשמיטו הרי"ף ושאר פוסקים לההיא עובדא משום דהוי ספיקא כו' ולפי הנ"ל ודאי קיי"ל כשינויא דר"א וכמ"ש הרי"ף ושאר פוסקים בב"ב, ובלא"ה ניחא שהשמיטוה דלא איצטרכו ואין זה ענין לסוגיא דהתם וסמכו על מ"ש להא דר"א ורבינא בב"ב דתליוה וקדיש דחד דינא הוא ודוחק גדול לומר דהאי דרך אונס שכתב הטור היינו לגבי הבעל ראשון בלבד ולא לגבי דידה כו'. ואולי הב"י מיירי שתחילתה באונס וסופה ברצון דלענין הקדושין הרי קיי"ל גמר ביאה קונה כו' ואש"נ דלא נאסרה לבעלה מחמת הבעילת זנות דשני כו' ועי' ס' הפלאה רסי' מ"ב. ומ"מ צ"ע דגם אי בכה"ג מיירי ודאי ראוי לפסוק כשינויא דר"א דקאי בשיטתיה וא' דגם בכה"ג שייך לומר הוא עשה שלא כהוגן כו' ומה שנתרצי' אח"כ יצר אלבשה כו' וצ"ע):

ומה שהפליא מעכ"ת עלי בפי' השיאו אביו. האמת שגם אני העירותי בזה. אבל מ"מ מילתא דפשיטא ליה למר קמיבעי' לי עכ"פ. דאם עיקר הכוונה בהשיאו אביו הוא רק לפי שאביו נותן הכסף משלו ומזכה לו האשה בלא מחיר הרי זה כמתנה כו' כמ"ש מע"ל. א"כ אין לחלק בין אב לאחר בזה וכן בין בן קטן לגדול. וא"כ יהיה נסתר עיקר שיט' זו מהדין שבסי' כ"ט ס"ה כמ"ש מע"ל. וגם א"כ מצינו אישות לקטן גם ע"י עצמו כשמקדשה בשטר או בביאה דזוכה בה ג"כ בלא מחיר. (וגם למה לא יחולו הקידושין גם בעודו קטן כמו במתנה כו' וא"כ מצינו אישות בקידושי יעוד שבפ"ק דקידושין שהרי הוא מייעדה באותו כסף שנתן האב בתחילה משלו). א"ו אף שהכסף משל האב או אחר (וכן אף אם קידש בשטר או בביאה) מ"מ הרי כבר כתב הרשב"א ושאר פוסקים בקידושין פ"ק ופ"ב וכן מהרי"ט עצמו דהקידושין לקטן אינו זכות ברור עכ"פ מפני שנאסר בקרובותי' כו' וע"כ כשמקדשה ע"י עצמו וכן כשאחר מקדש לו וכ"ש לגדול שלא בפניו כו' יש לומר דלכ"ע הוי חוב גמור וע"כ אף כשמתרצה לא מהני כמו בגט כנ"ל ב' ירוש' ר"פ התקבל. אלא שכשמקדשה ע"י אביו דוקא חידש לנו מהרי"ק ומהרי"ט דהוי קרוב לזכות וכשמתרצה אח"כ איגלאי כו' וכמו בגר שנתגיירו בניו עמו כו' וכנ"ל וא"כ אין חילוק בזה בין כשהכסף משל האב או משל הבן כו'. אמנם לכאורה היה נראה לצדד אולי תרתי בעינן דהיינו דגם ע"י אביו לא מהני כ"א כשהאב הוא נותן הכסף משלו דוקא דאז הוי כמתנה כו' דבכה"ג דוקא הוא דזכין לקטן כמ"ש מע"ל מד' המ"מ פכ"ט מה' מכירה. אך ודאי שפיר יש די להשיב ע"ז במ"ש כת"ר מרמב"ם שם הי"א וכן הובא בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה ס"ז להלכה. וא"כ מ"ש המ"מ ה"א ע"כ צ"ל דהיינו במטלטלין לבד. והטעם צ"ל דהכל תלוי במה שהוא זכות. דמתנה ודאי הוי זכות. ובמקח יש חילוק בין מטלטלין לקרקעות. דקרקעות ס"ל דסתמא הוי זכות לקנותן משא"כ מטלטלין (סמך לזה ע' בח"מ סי' ר"צ באפוטרופוס ע"ש בסמ"ע סקט"ו דמטלטלין מוכר לכתחיל' כדי להרויח במעות משא"כ קרקעות. והטעם תלוי במה שהוא זכות להיתומים כמ"ש ריטב"א רפ"ב דקידושין דמ"ד וכדאמרי' בעלמא סוף מוכר אחוזתו ע' רש"י ס"פ בהר. ומה שדחה כת"ר תשו' זו ממ"ש המ"מ שם שהקטן יכול לחזור. איני מבין מה בכך הרי גם כאן אנו אומרים שאין הקידושין נגמרי' עד שיגדל ויתרצה כמ"ש מהרי"ט והרי גם בקנין קרקע כשמתרצה אחר שיגדל פשיטא דשוב אינו יכול לחזור ונקנה לו בקנין שעשה בקטנותו ואדרבה הרי התם גם בעודו קטן כל זמן שלא חזר בו נקנה המקח ואין המוכר חוזר אלא שהקטן יכול לחזור והיינו ג"כ דחשבינן ליה כזכות גמור רק שיש בו צד חוב ע"כ יד הקטן על העליונה כמ"ש בח"מ רסי' רמ"ג במתנה לגדול שלא בפניו. והרי קטן כלא בפניו דמי (ונראה דה"ה גם במתנה לקטן בפניו אלא שזה דלא כמ"ש בעל ההפלאה בכתובות י"א. וע' ריטב"א קידושין רפ"ב משמע ג"כ דאף דבר שאין בו רק מקצת צד חובה יכול הקטן למחות אף בלא טענה מספקת כ"א רק כמו בהר ניחא לי כו' א"כ ה"ה במתנה שונא מתנות כו'). גם אם כדברי מע"ל דבמו"מ בכל ענין אין קנין לקטן א"כ גם כשהאב נותן הכסף משלו מ"מ ודאי לא עדיף עכ"פ מקידשה בשטר או בביאה שכתבו התוס' בב"ב דמ"ח ב'. דהוי כמכר מטעם שגם הוא מתחייב לה שאר כסות כו' ע"ש ד"ה קידש בביאה. (ואף אם נאמר בכוונת מסקנתם דלגבי הבעל שמתחייב ברצון לא חשיב כזביני גם כשמקדשה כו' ע"ש מ"מ הרי רצון דקטן לא כלום) ובאמת בלא"ה אין סברא כלל שמצד הפרוט' בלבד שנותן הבן שלו יחשב כמכר וכחוב לו [אך אח"ז ראיתי במהרי"ק שקפ"ה דחשיב כמכר מצד הפרוטה]. (והן אמת שלפ"מ שהטעים המ"מ מה שאין מקחן מקח ד"ת לפי שאין נתינתן בדמי' נתינה כו' לכאורה ודאי גם בקידושין יש מקום לחילוק מע"ל. אך אין לטעם זה הכרח בגמרא ופוסקים שם והדין כהרמב"ם הנ"ל לפי פשוטו הוי תיובתיה. ויש לעיין בזה אלא שמדברי מעלתו ניכר ג"כ שאינו תופס הטעם במקח כמשמעות מ"מ אלא כפשוטו שמאחר שגם הקטן נותן מחירו אינו זכות כו' וגם בלא"ה אין כל דברי המ"מ שם מובנים כ"כ ע' ס' לחם יהודה). שוב מצאתי בשו"ת ושב הכהן סי' ד' הרבה להשיב על המ"מ והעלה דאין לחלק בין מכר למתנה כלל גם להרמב"ם וכ"ש להתוס' ורא"ש ע"ש באריכות ועוד נלמד פי' השיאו אביו ממהרי"ט עצמו שהקשה בתחיל' על מהרי"ק ממתני' דכתובות ס"פ הכותב ע"ש. ולכת"ר מאי קושיא דילמא התם הבן קידשה בעצמו עפ"י דעת ורצון אביו לבד דודאי גם זה נקרא השיאו אביו. וגם שאביו הכניסו לחופה וכה"ג שזה נקרא נשואין. ומה גם דהתם לענין כתובה תלוי בנשואין דוקא ע' ססי' נ"ה ולמע"ל הרי הנשואין שהוא החופה אף שגם האב עמד שם אינו כלום והרי היא ארוסה כו' (וע' מ"ש הגאון בעל ההפלא' ססי' ס"ז סי"א שכיון מעצמו לסברת מהרי"ק ומהרי"ט ותירץ בזה דברי הרמב"ם (וטוש"ע) שם בטוב טעם דלכך קטן שהשיאו אביו דוקא כתובת' מאתים לפי דאח"כ איגלאי למפרע דזכות היה וחלו נשואין הראשונים ע"ש כל דבריו נכונים מאד לפ"ד. ומדבריו נלמוד ג"כ דהמעלה בהשיאו אביו הוא רק מה שנעשה עפ"י דעת האב וניחא ליה במאי דעביד אביו וכמו בגר כו' ע"ש) וע' מ"ל רפ"י מה"א ובתשו' ש"א סי' קט"ו וצ"ע בזה ואין להאריך). ומעתה גם מ"ש כת"ר א"כ מצינו קידושין לקטן ע"י עצמו כו'. מכל הנ"ל מבואר דלדידי לא קשה מודי ואדרבה למע"ל לכאורה קשה כשמקדשה בשטר או בביאה כו' כנ"ל:

ומה שהאריך כת"ר עוד לדחות דעת הרד"ך כו' כבר קדמו בזה הלח"מ ע"ש שתירץ הכל וכתב שהדין עם רד"ך (וטעמו ונימוקו עמו שבאמת נראה שכן מוכרח ברמב"ם וטור. שהרי בקטנה שנתגדלה לא הצריך בפי"א מה"ג שתבעל בפני עדים וכמו בקידש על תנאי ובעל בספ"ז מה"א משא"כ במלוה ופחות מש"פ ובעל הצריך עדים וע"ש במ"מ דהטעם היכא דע"י הבעילה חלין קידושי הראשונים ולא בעי' עדים כו'. וכן הטור (וגם השו"ע) בסי' כ"ח סט"ז ובססי' ל"א הצריך עדים ובסי' ל"ח בתנאי וכן בססי' קנ"ה בקטנה לא הזכיר עדים. וכן משמע עוד מלשון הטור סי' מ"ג בקטנה כשתגדל חלין הקדושין כו' וז"ש הלח"מ שדברי הטור מוכיחי' כהרד"ך. לכאורה בזה אש"נ לשון הטור שם בקטן שכתב ג"כ חלין הקדושין ודלא כמ"ש בבד"ה שם שאינו נכון (אך א"כ צ"ע מאי דמשמע שם דבעי' עדי יחוד כהרא"ש ע"ש בב"י. וע' בסי' ל"ט הצריך ג"כ עדים גבי תנאי כהרא"ש וכבר תמה הב"ש בסי' ל"ח סקנ"ט שהטור סותר ד"ע ע"ש וצ"ע). ומ"ש כת"ר דהרמב"ן והר"ן לא ס"ל כרד"ך ודאי לא היה כוונתו שתהי' סברא זו מוסכמת לגמרי רק דהרמב"ם פ"ב מסוטה יש לומר דס"ל כן. (גם לפ"מ שדחק הכ"מ ולח"מ ליישב כן לשון המ"מ והטור א"כ גם כדברי רמב"ן ור"ן יש לדחוק כן). אך מ"ש כת"ר דגם להרד"ך יש לחלק בין קטן לקטנה כו' ורמז למ"ש הב"ש בסי' ל"ז סקכ"ג ורבינו בתשו'. כבר נתבאר דז"א דלא כתבו כן אלא לענין גידול קדושין דרבנן אבל לענין דאורייתא כבר כתב מהרי"ק דמה יועיל תקנתא דרבנן דקטנה לענין גידול דאורייתא וכנ"ל. והן אמת דמדברי הרמב"ם עצמו בקטנה בת מיאון שזינתה לכאורה מוכח דלא ס"ל כמ"ש הרד"ך (או דגם לרד"ך לא גדלי למפרע עכ"פ). אך לפמ"ש בחי' מהרי"ט לכתובות בסוגיא דפ"פ בפי' מ"ש הרמב"ם שאין לה רצון היינו דהוי כמו מיאון וכנ"ל. א"כ אין משם ראיה כלל (וע"ש דאי גדלי למפרע מדאוריי' א"ש טפי מה שהוצרכו לומר אין לה רצון כו'):

ומ"ש כת"ר דבפי' גדלי לאו כ"ע מודי' דהיינו למפרע כו' ודאי שכן משמע מדברי התוס' והנ"י שהביא מע"ל ומ"מ צ"ע לכאורה מי הכריחם לכך. הלא פשטא דגמרא משמע כרש"י דאי גדלי ניחא טעמא דר"ג בלא טעמא דהמקדש אחות יבמה כו'. ולפי' התוס' עוקר חסר. ומנלן להמציא סברא וחילוק חדש. אך יש לומר דס"ל דאין סברא כלל לומר דגדלי למפרע שהרי אין מעשה קטנה כלום. שוב בא לידי חי' ריטב"א וראיתי שהק' כן בהדיא ופי' כהנמ"י ומעין זה בחה"ר ג"כ. ואפשר דס"ל דאף אלו א' בפירוש לקטנה הרי את מקודשת מעכשיו לכשתגדיל כו' אינו כלום. שהרי זה דומה לפודה בנו בתוך ל"י ואומר מעכשיו דקיי"ל בבכורות דמ"ט דלכ"ע אינו פדוי וע"כ פי' הנ"י דלמ"ד גדלי היינו דהוי כאומר לאחר שתגדיל כו' וחלו הקדושין כשגדלה. דאם כאומר מעכשיו לא היו הקדושין תופסי' כלל. ומ"מ לרש"י צ"ל דס"ל שכשמתרצי' אחר שגדלה (או כשתבעל להרד"ך כו') איגלאי למפרע דזכות היה וקנאה מתורת זכי' כו' וכעין הסברא שכתב מהרי"ט בקטן שהשיאו אביו. אלא שלכאורה צ"ע מ"ש מקטן דבלא אב עכ"פ לכ"ע אין קידושיו קדושין אף כשיגדיל ויתרצה וכסתם מתני' דסבלונות בפ"ב דקדושין. (בשלמא אם הקדושין חלין כשגדלה יש לחלק בין קטן לקטנה כמ"ש מהרי"ק דבאיש בעי' אמירה ונתינה כו'. אבל אם למפרע אין לחלק בכך וכדמוכח ממ"ש מהרי"ט בהשיאו אביו לפי הנ"ל. והיינו ע"כ דמהני נתינה דקטן לקנות בזכי' כו' וגם אמירתו לא גרע מעסקיו בא"ע דמהני כמ"ש בסי' כ"ז). אך צריך לחלק לרש"י דבקטן מאחר דגברא בדיק כו' ע"כ בלא האב לכ"ע חשבינן לי' כחוב גמור ולא מהני רצויו דאח"כ כמו בגט כו' כנ"ל אבל קטנה אשה בכ"ד ניחא לה ס"ל למ"ד גדלי דהוי נוטה לזכות כו'. אמנם להרד"ך נראה יותר כוונתו למפרע. דאל"כ אפשר דהיה נצרך עדי יחוד כו' (אך אי פי' גדלי למפרע באמת לכאור' צע"ג בגמרא יבמות ס"א ב' הכא בכ"ג עסקינן כו' א' רבא מכלי לב כו' ע"ש דמשמע דלכ"ע כ"ג אסור לישא קטנה ע"י עצמה ואי גדלי למפרע אמאי כו' וצ"ל דלרש"י פירכא דרבא היא בדרך ואת"ל וכמו ולטעמיך כו' דעכ"פ בזה לא מצינו דפליג ר"א ורבנן. וע' בחה"ר שם תירוץ בכה"ג לקו' אחרת) ועכ"פ בקטן שהשיאו אביו לפי הסברא דמהרי"ט ומהראנ"ח דאיגלאי למפרע דזכות היה. נראה ודאי דראוי לפ"ז שיהיו הקדושין חלין למפרע וכ"ה בהדיא בתשו' רב משולם לפי' מהראנ"ח וכן משמע בהדיא ג"כ כוונת בעל ההפלאה בסי' ס"ז שהרי מתרץ בזה מ"ש הרמב"ם שם כתובה מאתים כו' וכמ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין כה"ג בנתרצה האב (או הבן) דחיילי קדושין משעת קבלתה כו' וכנ"ל וכמו בגר דמהני ג"כ ודאי למפרע כו' ואין להאריך (אלא שזה דלא כדמשמע לכאורה ממהרי"ט דמדמי להמקדש אחר ל"י כו' ודבריו צ"ע. ומ"מ מ"ש דאף היא אם רצתה חוזרת כו' אפשר להתקיים ולא מטעמו אלא דאיגלאי ג"כ דלאו זכות היה להיות עמה בע"כ כו' וכעין מ"ש התוס' קדושין דמ"ו ד"ה בין היא). ומ"ש מע"ל מדעת הרמ"ה בסי' ל"ז משעת שמיעה. כבר נתבאר שיש לחלק בין התם להכא גם לרי"ף ורמב"ם דשם א"כ גם מהרמ"ה אין ראיה:

ומ"ש כתר ונודע מ"ש הריב"ש דאין לתפוס כל חומרי הסברות. ונראה שכוונתו למש"ש בסי' ו' (ואפשר שט"ס בדברי מע"ל וצ"ל הראנ"ח כמ"ש בכללי' סס"ו). הנה מלבד שאין משם ראיה כ"כ שהרי במקום עיגון מיירי וכדסיים בהדיא לעגן את זו. אף גם אין הנדון דומה לראיה דהתם הביא כמה סברות אשר בכל א' יש די להקל ואין לאסור כ"א כשנצרף יחד כל החומרות כו' (וע"ש שהביא גם סברות להקל בהחלט לכ"ע) אבל בנ"ד הרי להרד"ך וסייעתו יש להחמיר זולת סברת מהרי"ק וסייעתי' וכן להיפוך למהרי"ק זולת הרד"ך (והרי זה דומה קצת למ"ש המ"י בכללי ס"ס במחודשים אות י') ואף אם בא' מסברות הללו אין די להחמיר מ"מ בהצטרפות הסברות יש להחמיר בשל תורה. ע' בפ"מ בהגהות המ"ץ באו"ה אות י"ב דנראה דבכה"ג מיירי שם ע"ש. ועוד נראה דגם בא' מסברות אלו יש לדון בדבר להחמיר. שהרי לפי סברת מהרי"ק לפ"מ שפי' מהרי"ט ומהראנ"ח דאיגלאי דזכות היה כבר נתבאר דנראה ודאי כוונתם שיחולו למפרע. וא"כ לא נשאר כ"א מה שיש פלוגתא דרבוותא בזה ולחומרא בדאורייתא. ואף אם יונח שזה ספק אם נ"ד נכלל בפי' השיאו אביו כו'. מ"מ אין לעשות מזה ס"ס דהרי זה נקרא ספק מאי אמור בי' קמאי וכבר פסק לנו המ"י בכללי ס"ס מחולק ח' (כהש"ג פ' החולץ) דלא מיקרי ספק כלל ע"ש. והן אמת דאם נתפס זכי' קטן לפלוגתא דרבוותא אם הוא דאורייתא או דרבנן. א"כ יש לומר דהרי זה ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן (מלבד דאי מדרבנן יש עוד ספק אם נאסרה לבעלה כלל כנ"ל). ובכה"ג יש להקל כהש"ך בכללי ס"ס אות ט"ז ושארי אחרונים. אך כבר נתבאר דודאי נקטינן כרוב ראשונים וכל האחרונים דזכי' קטן מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו עכ"פ וכמ"ש רבינו ז"ל בה' הפקר באין חולק וכנ"ל. וע' מ"ש מ"י שם מחולק ז'. (מלבד מה שיש לדון בס"ס דפלוגתא כמשי"ת):

והנה גם עפ"י סברת רד"ך הנ"ל בלבד יש לדון בדבר דלכאורה הרי זה ס"ס ולקולא דהיינו ספק אי הלכה כרד"ך או כהחולקים וגם אי כרד"ך ספק אי למפרע כרש"י או כהתוס' כו' וכבר הכריע המ"י שם מחולק ו' דהעיקר כהאו' דס"ס דפלוגתא דרבוותא שפיר נקרא ס"ס אך ע' פ"מ שם מחולק ג' דהמורה צריך ליזהר בספק פלוגתא מהא דרדב"ז כו'. ובאמת עיקר הכרעת המ"י (ובל"י) אינו כ"א במה שדוחה הטעם שכתב מהריב"ל דשם פלוגתא חד הוא. אבל הרדב"ז שהעתיק הבל"י ס"ל טעם אחר דהוי ספק חסרון חכמה כו' ע"ש. וע' תומים בקיצור ת"כ סי' כ"ז הכריע דבס"ס דפלוגתא אין להוציא ממון מהמוחזק כו' (ע"ש שהזכיר ג"כ טעם הנ"ל) וא"כ ה"ה באיסורא לחומרא וכמ"ש הכנה"ג שם בה"ג ב"י אות פ"ג דלהאו' בממונא אין מוצאין ה"ה באיסורא כו' (וע"ש דאף בעל מ"ץ דס"ל בממונא מוצאין מ"מ באיסורא חשש להחמיר). ואף שראיתי בתשו' ש"א סי' ע"ט המציא סברא לחלק בין ממונא לאיסורא דלא ככנה"ג כו' ע"ש. וכ"ה בתשו' פמ"א ח"ב סי' ט"ז בשם הרב מוהרח"ש. מ"מ ז"א כ"א לפי טעם הב' שבתומים שם. אבל לפי טעם א' שכתב דהוי כחסרון ידיע' (וכרדב"ז הנ"ל) ודאי דאין לחלק (וכן לטעם מהריב"ל הנ"ל). וגם הש"א לא כ"כ שם כ"א ללמד זכות על בעל מ"ב אבל לי' לא ס"ל כדמשמע שם. וע' שם ססי' ע"ב אחר שהאריך בענין ס"ס דפלוגתא סיים דאין לנו לסמוך ע"ז להקל באיסור דאוריי' כו' (ומבעל פמ"א אין ראיה כ"כ דלפי הנראה מדבריו שם סי' כ"ב דמ"ח ע"ב וססי' כ"ג ס"ל כדעת מ"ב שהביא הש"ך סי' נ"ה סק"ד אבל אנן קיי"ל כהש"ך שם ובכללי ס"ס אות ל"ד וכל האחרונים דחסרון ידיע' אינו ספק גם לענין ס"ס). אך מ"מ צ"ע בזה דאם כל ספק פלוגתא דרבוותא הוי חסרון ידיעה א"כ גם פלוגתא א' לא מיקרי ספק כלל להקל בדרבנן וכה"ג ואין כן דעת כל האחרונים שאנו נמשכי' אחריהם. אך בנ"ד הרי הפלוגתא דהרד"ך וכן פלוגתא דרש"י ותוס' בפי' גדלי הכל הוא רק בפי' דברי הגמרא בלבד וכה"ג נראה דגם להמ"י נקרא ספק חסרון ידיע' שנכלל ג"כ בענין ספק מאי אמור ביה קמאי. וק"ו הוא מהפלוגתא דרש"י ור"ת גבי ניצוק חיבור שהביא הש"ג בפ' החולץ שם פ"ש וכמבואר היטב בשו"ת שמש צדקה סי' ל' ע"ש באריכות. ומלבד זה הנה לפמ"ש הש"ך בי"ד בכללי הוראה שבססי' רמ"ב דאם אין הרבים מסכימים מטעם א' אין לסמוך עליהם להקל בדאורייתא ודלא כרמ"א בח"מ סי' כ"ה. א"כ בכל ס"ס דפלוגתא יש לומר כן. (ע"ש בנדון דמהרי"ק בהדס שוטה וכן בנדון דהאגור דלכאורה היינו ג"כ כעין ס"ס דפלוגתא וצ"ע להפריש ביניהם). ואדרבה הרי גדולה מזו משמע שם בהדיא דאפי' בדבר שבין למר ובין למר שרי יש לנקוט ולצרף חומרי טעמיהם ולהחמיר בדאורייתא אפי' אי ליכא מאן דפליג על ב' הטעמים כו'. ואף שבתשו' ש"א רסי' ס"ח ראיתי שחולק ע"ז והסכים כרמ"א בח"מ סי' כ"ה ודוחה כל דברי הש"ך. מ"מ הרי רבינו ז"ל בק"א מה"פ סי' ת"מ סי"ג נראה שתופס כלל זה עיקר. וכן משמע שם סי' תמ"ב סט"ז ד"ה ומ"מ כו' ע"ש. ובאמת לכאורה כן משמע בגמרא עירובין ד"ז דלמסקנא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דלא סתרי אהדדי בטעמיהן והיינו ג"כ אפי' בדבר שבין למר ובין למר שרי שהרי בההיא דמבוי עקום בין לרב ובין לשמואל היה די בצוה"פ עכ"פ ואפ"ה אצרכוהו דלתות כחומרי שניהם (ואע"ג דלא קיי"ל כן היינו משו' דאנן קיי"ל הלכה כרב באיסורי ונהרדעא אתרי' דשמואל הוי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם אבל היכא דלא איתמר הלכתא משמע עכ"פ דעבדינן כתרי חומרי כו') ודוחק לומר שהוא רשות ולא חיוב אך מבוי דרבנן הוא וצ"ע. שוב ראיתי בריטב"א על עירובין שכ' למסקנא ל"ח כסיל כו' אם רוצה להחמיר משמע רשות ויתבאר במק"א אי"ה וע' מ"ש בזה הפ"מ על מ"א ססי' תצ"ג. והנה כל הנ"ל הוא מה שיש לדון בדבר גם לולא דברי הרמב"ם בפ"ב מסוטה אבל כבר כתבתי שעיקר יסודי הוא מדברי הרמב"ם הנ"ל. ובזה לפלא בעיני מאחר שמדבריו לפי פשוטן כמשמען מפורש יוצא הנדון של מע"ל ממש לאיסורא מדאורייתא בפשיטות דרך אגב. ובשאר פוסקים לא מצאנו שדיברו כלל בנדון זה ממש כ"א שמע"ל רוצה להוכיח ההיתר מענין לענין ולהבין דבר מתוך דבר. ובכה"ג נראה דאפי' באיסור דרבנן אין לסמוך להקל. ע' ב"י בא"ח סי' ק"ס בשם תה"ד גבי ספק פלוגתא בטהרת ידים ע"ש (ולפ"ז גם בפי' גדלי שברש"י מפורש למפרע אין לסמוך במה שיש להוכיח מדברי התוס' ונ"י כו'). ואפי' אינו מפורש ג"כ בשום פוסק לאיסור משמע שם בפ"מ סקי"ג שקשה ללמוד דין ממשא ומתן כו' ע"ש, בהגהה וכ"ש בדאורייתא. וכ"ש שכבר נתבאר מה שיש לדון ולפקפק בראייתו של מעלתו. ושיבואו דברי הרמב"ם על נכון:

ומ"ש שעדיין אינו מתורץ דברי הרמב"ם שמשמע דנאסר מיד בעודו קטן. משמע כוונת מע"ל דלפי הנ"ל היה ראוי להתירה לו כ"ז שהוא קטן בתנאי שיגרשנה אח"כ כו' אינו מובן כ"כ שהרי גם זולת זנותה היא עומדת באיסור תחתיו בקטנותו להרמב"ם פכ"א מהא"ב הכ"ה דנשואי קטן הוא כמו זנות וכ"ה דעת הטוש"ע אה"ע סי' א' ולפמ"ש הב"י שם הטעם משום דלא תקינו ליה נשואין הוי בעילתו ב"ז (עד שיגדל כו'). א"כ אף בדיעבד אסורה לעמוד תחתיו ומ"ש רמ"א רסי' מ"ג דמותרת היא עפ"י דעת התוס' ורא"ש ומרדכי וכמ"ש בשו"ת שבסוף ס' תוי"ק סי' ט' ע"ש. ונראה דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דפנוי' אפי' מיוחדת לאיש א' אסור עכ"פ (מדאורייתא דהיינו מ"ע דכי יקח כו' או גם לוקין כו') כמ"ש רמ"א רסי' כ"ו ואחרונים שם. וע' מ"מ פ"א מה"א שהביא לו ראיה מהא דאמרי' אין אדם עושה בעילתו ב"ז כו'. א"כ משמע בהדיא דגם בכה"ג שהיא אצלו דהך נשואין כמו בנשואי קטן אסור מדאוריי' (ולוקין ע"ז כו'). ואף לפמ"ש בן הח"ץ בתשו' הנ"ל דמ"ש הרמב"ם פכ"א מהא"ב כמו זנות היינו שהדבר ספק אם יתרצה בנשואי אביו כשיגדל כו'. מ"מ כאן הרי ממ"נ אסורה דאם יתקיימו הקידושין למפרע אסורה מחמת הזנות שזינתה וא"ל יש כאן איסור ביאת פנוי' כו'. ועוד כאן שמחויב עכ"פ לגרשה אח"כ בלא"ה יש איסור לדור עמה דה"ה גרושת הלב וכדאי' בא"ח סי' ר"מ ואה"ע ססי' כ"ה (ע' טור אותן שכופין להוציא כו') וע' רסי' קי"ט ובב"ש שם. (וגם אם יגרשנה רק כדי להתירה לו אינו כלום דעכ"פ ניכר שזכות הוא לו. ועוד ע' תוס' גיטין דל"ג ד"ה אפקעינהו כו'):

ומ"ש כת"ר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי ביבם בן ט' כו'. הנה מלבד שהוא דוחק גדול בסתימות דבריו שאין דרכו בכך. עוד לפלא בעיני מה שהחליט מע"ל שקנא' מדאורייתא כאלו הוא מוסכם. הלא זו היא דעת רש"י קידושין י"ט (לפמ"ש בתוס' שם) אבל התוס' (ורשב"א ושאר פוסקים) דחו דבריו וכתבו שהוא דרבנן. והביאם הב"ש סי' א' סק"ד להלכה באין חולק (ובאמת גם מרש"י אין הכרח כ"כ דיש לומר קנא' ליורשה מדרבנן כמו בקטנה בת מיאון קיי"ל כר"י יבמות דק"ח דיורשה וכו' ע"ש ברש"י הטעם. והרמב"ן ביבמות דצ"ו דקדק מרש"י שם שהוא דרבנן. (והוא ברש"י שם ע"ב ד"ה ה"ז פטורה) וכן משמע ברש"י דנדה דמ"ה אלא שרמב"ן עצמו הכריע דבדברים של יבום קנא' דאורייתא כו' הביאו המ"מ). וביותר לפלא שגם דעת הרמב"ם עצמו משמע בהדיא מסתימות לשונו פ"ה מה"י הי"ח דס"ל כהתוס' ושאר פוסקים דאם מדאורייתא קנה קנין גמור. (גם בשלמא בגמרא אמרו עשו ביאתו כמאמר יש לפרש ג"כ דרבנן גרעו כחו נגד דאורייתא ועשאו כמאמר כמ"ש הרמב"ן ביבמות ונדה שם אבל הרמב"ם שכתב ביאתו כמאמר משמע ודאי בין לדין תורה בין לדין דבריהם והאמת יורה דרכו):

והראיה להתיר שהביא כת"ר משם ידידנו הר"ש נ"י מכתובות נ"א. וגם מע"ל קבע בה מסמרות מרש"י דנדה נ"ב דאית להדיא קידושי קטנות. לא ידענא מאי קאמרי רבנן בזה. שהרי התם מיירי גם כשזינתה לאחר שהגדילה ובנה מורכב לה. ור' ישמעאל קאמר לה דס"ל ג"כ דממאנת כו'. וכבר נמנו וגמרו בנדה שם דלא כוותיה אלא כת"ק דמתני' שם. והכי קיי"ל כנודע בסי' קנ"ה (וכרב בבעיל כו'). ואם כוונת מעלתם דמדר' ישמעאל נשמע לדידן בזינתה בעודה קטנה בת מיאון גם לדידן עכ"פ. ולהוכיח מזה דבקדושין דרבנן אינה נאסרת בזנותה (הגם שאין לנו נ"מ כ"כ מזה בנ"ד וכנ"ל). אין זה דבר חדש דהיינו הך דסי' קע"ח שהוא מרמב"ם פ"ג מהא"ב ופ"ב מה"ס ה"ד וע"ש בכ"מ שהראה מקור לזה מגמרא הנ"ל וכן ציין בגמרא בעל עין משפט (רק מאי דמשמע בכ"מ שם שרוצה להוכיח מדיוקא דגמרא הנ"ל דלא אמרי' פיתוי קטנה אונס הוא ע"ש. צע"ג לכאורה שהרי התם ר' ישמעאל מיירי כשנתגדלה כו' כנ"ל) וכבר נתבאר דלפמ"ש הב"ח בקע"ח ומהרי"ט בחי' פ"ק דכתובות בפי' מ"ש הרמב"ם שאין לה רצון כו' משם ראיה להיפך וכנ"ל. ובאמת לפירושו מדויק ג"כ לשון הרמב"ם מ"ש קטנה בת מיאון דוקא וכן בגמרא בדברי ר"י סיים דאפילו בנה מורכב כו' ממאנת כו' דמשמע נתינת טעם למה מותרת לפי דממאנת כו'. משמע דאי הוי בעי' גט אפי' רק מד"ס כמו למסקנא דנמנו וגמרו כת"ק דמתני' (דגם הגדילה ולא בעיל אינה ממאנת מדרבנן) היתה נאסרת בזנותה. ע' לשון רש"י יבמות ד"ק סע"ב. וכן משמע בגמרא כתובות דע"ד דמסקינן משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל כו' זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציא בלא גט לאפוקי מהאי תנא כו' והיא לא נתפשה כו'. משמע דלעולא דקי"ל כוותיה נאסרת בזנותה. אעפ"י שא"צ גט כ"א מד"ס כמ"ש ולא היה כח בחכמים כו' וכמ"ש הר"ן ושאר פוסקים שם ודוחק גדול לומר דלא לאפוקי מדר' ישמעאל כ"א רק במה שאמר ממאנת כו' ולא בעיקר דינו דיש לך אחרת כו'. גם א"כ למה לא העתיק הרמב"ם בה' סוטה ושאר פוסקים ד' ר' ישמעאל כהווייתן בקידושי טעות דתנאי דאפי' בעל ובנה מורכב כו' אינה נאסרת בזנותה עכ"פ. א"ו מדעולא שמעי' לאפוקי מדר"י גם בעיקר דינו כו' (אלא שמ"מ הסוגיא דגמרא אינו מובן כ"כ מנלן מדעולא לאפוקי מדר"י אולי גם ר' יהודה לא אמר כ"א מדאורייתא לבד שהרי קרא קדריש כו' עכ"פ כבר נתבאר לעיל ג"כ מה שיש לדון עוד אם נאסרה בקדושין דרבנן. וגם נתבאר דבנ"ד להרד"ך וכן למהרי"ק ומהרי"ט יש לומר גדלי דאורייתא (כי זכיית קטן דאורייתא) ובפרט שיש לחוש לדברי הרמב"ם גדולה אשת הקטן כפשוטן כו' וכנ"ל באריכות:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה