דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג
מגיד · כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ברוך המקום וכו׳. מקשים בזה למה נתן השבח במקום הזה על נתינת התורה שכנגד ד׳ בנים דברה תורה. ופירוש המאמר הזה הוא שהביא כמה גדולה יציאת מצרים עד שהתורה הגם שדרכה בכמה מקומות שלא להאריך בכמה דברים שהם גופי המצוה. כאן לא קצרה מלהשיב לכל אחד ואחד תשובה בפני עצמו. וכפל הדבר לומר ברוך המקום ברוך הוא לתוספת ברכה. ברכה לפני הזכרת שמו יתברך וברכה אחריה. וכן אחר כך ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. כדאיתא במדרש הזוהר דאורייתא וקוב״ה חד הוא:
כנגד ד׳ בנים דברה תורה וכו׳. בענין הד׳ בנים צריך להבין למה דוקא המספר ארבעה. וגם למה אמר חכם ורשע ולא צדיק ורשע. ועוד דלמה מקדים הרשע להתם. אבל ביאור ענין זה הוא כי הבנים נחלקים דוקא לד׳ חלקים. כי יש בן שמוסיף חכמה ומדע בעבור שהתחכם לדעת דברים שאינם לפניו. והוא מתחכם עליהם וקנה חכמה. וזה נקרא חכם בעבור שקנה חכמה. השני שאין בו תוספת ואין בו מגרעת וזה חכם שאינו מתחכם בידיעה יתירה רק לשאול על הדברים כאשר יראה שינוי. וזה מגדר תמימות הידיעה שאינו מוסיף ואינו גורע. שכל מה שיראה שינוי ראוי לו לשאול ואם אינו שואל חסר מן הידיעה. והג׳ הוא שפוחת מן הידיעה שאע״ג שהוא רואה שינוי אינו שואל עליו. וזה חסר בודאי ונקרא שאינו יודע לשאול. אמנם יש הפך החכם כמו שהחכם מתחכם בידיעה יתירה ותוספת. כך יש כנגדו חכם להרע לשאול דברי מינות. וזהו ג״כ בודאי תוספת כי כל מינות הוא דבר תוספת רע שהוא חכם להרע. וזה נקרא רשע פי׳ רשע בחכמה להתחכם בדברי מינות. שכל אשר נוטה לרע נקרא רשע. לפיכך אלו ארבעה בנים כוללים כל חלקי הבנים ואין עוד אחר זולת אלו. אם מי שהוסיף בחכמה. ואם השלם בידיעה. ואם הפחות בחכמה. ואם אשר הוא הפך החכם. שזה חכם באמת להשכיל. וזה להרע בדברי מינות. ולכך מקדים החכם ואח״כ הפך שלו שהוא הרשע כי ההפכים יש להם ידיעה אחת. כי מן הטוב ניכר אותו שהוא רע שהוא הפכו. ואח״כ זכרם כסדר:
אמנם מה שזכרה התורה שאלת החכם בכל המצות ושאלת הרשע דוקא אצל פסח ושאלת התם אצל עריפת פטר חמור ושאינו יודע לשאול אצל מצה. לפי שכל אחד זכרה התורה במקומו הראוי לו. כי מי שאינו יודע לשאול מפני שאינו יודע דבר. על כרחך המצוה מוטלת עלינו לעוררו בזה ולזכותו במצות ספור יציאת מצרים. ולכך קבעה התורה זה אצל מצה שאז המצוה לפרסם יציאת מצרים כמו שדרשו על ואמרת אליו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. והתם שהוא שואל מעצמו ואינו שואל רק כאשר יראה שינוי ואם לא יראה שינוי אינו שואל. לפיכך קבעה התורה שאלתו אצל פטר חמור שיראה דבר יוצא מן ההקש והשכל לערוף בהמה בחנם וזה שינוי. ושואל על השינוי מה זאת. ולפיכך אנו צריכין לעשות ג״כ שינוי בליל פסח כדי שיראה התינוק שהוא תם וישאל. ולכך קבעה התורה שאלת התם אצל עריפת פטר חמור. ואין הדבר מה שכתב כי ישאלך בנך וגו׳ מחובר אל עריפת פטר חמור דוקא. רק ר״ל כאשר יראה בנך שינוי מה במצות פסח ומצה ומרור כמו שהוא שינוי זה שעל עריפת פטר חמור ויאמר מה זאת וגו׳ ואמרת אליו וגו׳. והיא תשובה לתם כאשר ישאל על מצות פסח מצה ומרור ג״כ כמו שהוא תשובה לעריפת פטר חמור. אבל הבן החכם אין צריך אליו שינוי ובלא שינוי הוא שואל. ולפיכך קבעה התורה שאלתו בכל המצות כי החכם שואל על כל מצוה לדעת למה צוה הש״י אותה. ואלו קבעה התורה השאלה על מצות פסח מצה ומרור היה שאלתו דוקא על מצוה זאת שרואה דבר מיוחד בה. ואין ענין זה שאלת החכם שאינו שואל על השינוי כלל. וקבע שאלת הרשע על הפסח מפני שהפסח הוא עבודה אל השם ית׳ כדכתיב והיה כי תבאו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו׳. הרי הוא שואל על העבודה וכופר בה. וכאשר הוא שואל בליל פסח על המצות של פסח הוא שואל מצד שהמצות הם עבודה אל הש״י והוא אינו רוצה בעבודה. ולפיכך אלו ד׳ בנים מחולקים בשאלתם בליל היציאה. החכם שואל מצד החכמה שבו על המצוה מצד שהוא מצוה בלבד לא מצד שהיא מצוה זאת בלבד כמו שהתבאר. והתם הוא שואל על הדבר שהוא רואה בו שנוי בלבד. ולפיכך שאלתו על מצות פסח מצה ומרור כאשר יראה שינוי מה שאנו אוכלים בליל זה כולו צלי או כולו מצה או כולו מרור. והרשע שואל כאשר יראה שאלו מצות הם עבודה אל הש״י והוא אינו רוצה בעבודה וכופר בה ומצד הזה שואל. ולפיכך קבעה התורה שאלת כל אחד במקומו הראוי. מ״מ למדנו שלא כתבה התורה שאלת הבנים רק משום ליל היציאה שהוא מחויב לספר ביציאת מצרים. ודבר זה תלמוד מן האינו יודע לשאול שהוא תולה במגיד בלבד ולא בשואל. שיש להגיד לו בליל היציאה. אבל מי שהוא שואל הוא ברשות עצמו לשאול והוא שואל במקום אשר נראה לו לשאול. הרי שאין המצוה להשיב רק בליל פסח שאז חייב לפרסם יציאת מצרים:
פסקה ב
ועוד יש לדקדק בסדר התשובות להד׳ בנים שהרי התורה לא נתנה כך התשובה לבן החכם כלל. אלא התשובה היא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. וכאן נתן תשובה אחרת שאינה בתורה כלל. וגם שאין מובן כלל תשובה זו מה דנקט הלכה זו דוקא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכן קשיא אצל הרשע דבפרשת בא התשובה על מה העבודה הזאת לכם היא ואמרתם זבח פסח וגו׳. והניח התשובה הכתובה ונתן לרשע תשובה אחרת הפסוק בעבור זה שנכתב בתשובת שאינו יודע לשאול. ועוד קשיא מה חטא שאינו יודע לשאול לכתוב אצלו בעבור זה עשה ה׳ לי ולא לו. וכן קשיא מה דדרשינן לכם ולא לו דה״נ נדרש אצל החכם אשר צוה אתכם ולא לו. ועוד קשיא דלמה אצל החכם ואצל הרשע נקט בתשובתם ואף אתה ולא אצל התם ושא״י לשאול:
אמנם דע כי כונת הדורש כך היא. שמה שהניח התשובה הכתובה אצל שאלת החכם שהיא עבדים היינו לפרעה במצרים הוא משום שזה הפסוק בלבד אינו עיקר התשובה להחכם. כי החכם שואל ודורש וחוקר לדעת מה המה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳. והוא שרוצה להתחכם בחקי התורה ומצותיה להבינם כראוי. ואם נשוב לו המעשה אשר קרה הגלות והגאולה הלא זאת הוא יודע מכבר. אלא דכוונת התשובה הכתובה בתורה אצלו היא נמשכת עד אחר הפסוק ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ וגו׳. וכל החקים האלה הוא כולל ומרבה כל הלכות הפסח הן הכתוב בתורה והן המקובלות בעל פה הכל ילמדהו כיון שחכם הוא. תן לחכם ויחכם עוד. והחקים של הלכות הפסח הלא המה עיקר התשובה לבן החכם שצריך ללמדם ולהחכימם. ועבדים היינו שהזכיר בתחלה הוא רק התחלת התשובה וסיבת העבודה של הלכות הפסח. לומר שבשביל סיבה זו נתן הקב״ה לנו כל החקים האלו. וזהו שאמר הדורש ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח. מפני כי זה החכם רוצה להוסיף בחכמה לדעת חקי הלכות הפסח. לכך אל תהי מונע בר ממנו רק אף אתה תעשה כמו שעשה הוא ולמדהו ואמר לו כהלכות הפסח. פי׳ כל הלכות פסח כמו שבא הרמז ע״ז בהפסוק ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. ולזה נקט הלכה זו דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כי זו הלכה האחרונה השייכת לקיום המצות עשה של אכילת הפסח. כלומר שעד הלכה האחרונה תלמדהו ועד בכלל. וזה הפירוש הוא ברור ונכון מאד. ומה שאמר החכם אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם. אין זה הוצאה מן הכלל כמו הרשע באמרו לכם. כי אדרבה הלא הוא מודה שהש״י צוה המצות וכלל עצמו בקבלת עול מלכותו ית״ש באמרו ה׳ אלהינו. ומה שאמר אתכם ולא אותנו הוא כי החכם בחכמה ידבר כאשר הוא האמת. שכל מצות התורה צוה הש״י להאבות שיצאו ממצרים והם קבלו על עצמם ועל זרעם אחריהם עד עולם. ולפיכך הוצרך לומר אתכם. כי הפסוק ידבר להאבות שהם נצטוו על המצות בעת שזה בן החכם עודנו ילד הוא. שאח״כ כשיגדל ישאל לאביו ויבקש ממנו שיודיעהו מה צוה לו הש״י עליו ועל זרעו אחריו עד עולם. ודי בזה למבינים לבל יעקמו עוד כוונת הדורש בפירושים דחוקים. אבל הרשע בלעג ידבר מה העבודה הזאת לכם. כלומר למה לכם זאת ומה תועלת יגיע לכם מזה. הרי שהוא מוציא את עצמו מן הכלל שאינו רוצה לעסוק בעבודה הזאת מפני קלות ערכה בעיניו. וזהו שאמר גם אצלו ואף אתה. כלומר כמו שהוא מתחזק ומוסיף ברשעתו ללעוג מן אחרים העושים העבודה ורוצה להיות חוטא ומחטיא גם לאחרים. כן גם אתה תוסיף לו על התשובה הכתובה בתורה אצלו שהוא הפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ והקהה את שניו ואמור לו עוד גם הפסוק הכתוב אצל שאינו יודע לשאול ותדרוש לו מדה כנגד מדה. לי ולא לו. תחת מה שאמר. לכם ולא לו. וזהו כוונת הדורש באמרו ואף אתה. כלומר גם אתה תוסיף עליו דברים מלבד הכתובים אצלו. אבל בתם ובשא״י לשאול לא אמר ואף אתה כי אין צריך להוסיף כלל אצלם רק שיאמר להם התשובה הכתובה אצלם. וכיון שהאינו יודע לשאול הוא לא רחוק הרבה ממדרגת הרשע. אף שלא הגיע עוד אליו להיות גם מחטיא את אחרים ללעוג מעבודתם. אבל הלא גם הוא כיון שאינו שואל כלל על המצות נראה שאין לו שום שייכות אל המצות. ועל כן שפיר שייך אליו זו התשובה בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. לעוררו בחשקות ליקח חלק במצות האלו ולהבינו שכח גדול שיש להן שבעבורן היתה הגאולה. ואם ישמע מוטב. ואם לאו יאמר לו גם כן בדיוק הזה שיאמר לרשע. לי ולא לך. אלו היית שם לא היית נגאל. ועתה נתבאר לך ענין הארבעה בנים בטוב טעם ודעת: