דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג
מגיד · הא לחמא עניא
פסקה ג
הא לחמא עניא וכו׳. הכי גרסינן ולא כהא לחמא דהא קרא כתיב למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם וגו׳. מאמר זה סדרו חכמינו ז״ל לומר כדי לפרסם ענין הלחם הזה שהוא לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. שמפני שקבעו לסדר ההגדה על הלחם כמו שדרשו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. לפיכך מתחיל בלחם וקורא קרואיו על הלחם כדי שיהיה נראה שכל מה שיאמר אח״כ הוא על הלחם שהתחיל בו. ואם היה מתחיל מה נשתנה לא היה נראה שהוא אומר דברים אלו על הלחם. וכשיאמר הא לחמא וקורא את קרואיו אל הלחם ואחר כך מתחיל מה נשתנה אז נראה שהוא עונה על הלחם הדברים האלו. ולפי שאין זה רק דברי בעל הבית שקורא את הכל אל הלחם כדי לספר עליו הגדה. הוא בלשון שדרך לדבר אל בני ביתו בלשון ארמי:
ויש לשאול למה נקרא המצה לחם עוני והרי אפשר שהיא נאה כמצה של עשיר ועל שם מה נקראת המצה לחם עוני דאין ענין עניות במקום עשירות הגאולה. אמנם פי׳ הדבר כי המצה נקראת לחם עוני היפך מצה עשירה שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה כי הדבר הזה מעשיר הלחם. וזה כי העני שאין לו ממון רק עצמו וגופו. והמצה ג״כ כאשר אין בה רק עצם העיסה שעצמות העיסה הוא המים והקמח וזהו עצמות עיסה ובזה הוא לחם עוני. ואם יש בו שאור או חמץ טעם השאור והחמץ הוא נוסף על עצם העיסה וזה הוא יותר עשיר מן מצה עשירה כי מצה עשירה בשביל שיש בה משקה זה עשירות שלה. ואמנם עיסה שיש בה שאור או חמץ יצאה יותר מענין העוני ממה שיש בגוף העיסה חמץ ולכך המצה היא לחם עוני. ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. אבל דבר זה אין קשיא כי העניות בעצמה הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק כשיוצא להיות עומד לגמרי ברשות עצמו ואין לו שום צירוף אל זולתו. לא כמו העבד שאינו עומד ברשות עצמו ויש לו צירוף אל זולתו הוא האדון. לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו רק יש לו צירוף אל קנינו ואין בזה גאולה. אבל הדבר שיש בו עניות ואין לו קנין רק עומד בעצמו שייך בו גאולה. ולפיכך נצטוינו לאכול לחם עוני שהוא המצה בליל היציאה בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר מן שאור. והוא כמו עני. כדי שלא יהיה נמצא כלל שום צירוף בלילה שבו הגאולה ועי״ז נקנה הגאולה שהוא סלוק הצירוף. ומזה תבין כי הכתוב הוא כפשוטו שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. פי׳ שתאכל לחם עוני שהוא הלחם העומד בעצמו ואין לו הצטרפות אל זולתו. ולמה תאכל זה הלחם כי בחפזון יצאת ממצרים. וענין החפזון הוא מהירות ואיך בו עכוב והמשך של צירוף הזמן. כי כשם שיצאו בחדש ראשון מפני שראוי חדש הראשון אל הגאולה דוקא מטעם שנתבאר כי אין גאולה רק כאשר אין כאן צירוף. וזהו חדש ראשון שהוא ראשון ולא היה כאן חבור וצירוף חדשים כיון שנצרך להגאולה הסתלקות הצירוף והחבור. וכך בשביל טעם זה בא הלחם עוני ואכילה בחפזון:
ועוד תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייכה אל הגאולה. וזה כי העני הוא שאין לו דבר וזה ענין פשיטות כאשר הוא עומד בעצמו. ודבר זה אף שהוא לחסרון נחשב בעולם הזה שהוא עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה. מ״מ הפשוטות מעלה הוא מצד עולם הפשוט שאין בו הרכבה. ובלילה הזה היו צריכים אל הגאולה שלא מצד העולם הזה שהוא עולם המורכב רק מצד עולם העליון הפשוט. ולפיכך צוה לאכול מצה לחם עוני שהוא לחם הפשוט שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט כי לשון מצה בא על דבר שהוא פשוט. כמו שנקרא העור שהוא פשוט דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ והוא עור פשוט בשם מצה. דמיון זה כ״ג משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים. וזהו בשביל שהוא קונה מדרגה עליונה שהרי היה נכנס לפני ולפנים. יש לו להסתלק ממדרגות עולם הזה שמדרגתו אינו פשוט. ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ. אבל כשנכנס לפני ולפנים יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדרגה שנכנס לשם כי בגדי לבן הם פשוטים. וזהו פי׳ הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. כי מה שהיו יוצאי׳ בחפזון בלי המשך זמן מורה שיצאו במדרגה ובמעלה עליונה. והפעל שבא משם נעשה בלי זמן. לא כדברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן. אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע. ולכך היה בחפזון בלי זמן. ולכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה:
וזהו שאמרו ז״ל בפרק ערבי פסחים לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. פי׳ שהמצה מתפרסם על ידה יציאת מצרים. כי היא תורה על אופן היציאה כדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וגו׳. לכך ראוי לספר ההגדה על המצה. ומפני שלפי מדרש הזה קשה דהוי ליה למיכתב לחם עניה מהו לחם עוני. לכך דרשו גם כן מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ומה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה וכו׳. ובמדרש הזה נמי לא סגי דא״כ לכתוב לחם עני. אלא תרווייהו שמעינן מיניה:
כל דצריך ייתי וכו׳. נקט תרי לישני האחד לאותן שהם רעבים שיבאו ויאכלו לחם עוני. וזהו כל דכפין ייתי וכו׳. ואם אינו רעב אך הוא צריך לצאת ידי חובתו בפסח ואין לו. כל דצריך ייתי ויפסח. פי׳ יעשה סדר הלכות פסח. ומפני שזכר סדר הלכות פסח אומר שיהיה מרוצה ומקובל אל הקדוש ברוך הוא מה שאפשר לנו לעשות. ואם יהיה אפשר שנוכל לעשות הפסח נעשה גם כן. ועכשיו שלא נוכל לעשות יהיה מרוצה ומקובל אל הקב״ה כאילו עשינו. וזהו על דרך שאמרו חכמים ז״ל חשב לעשות מצוה ונאנס הקב״ה מחשב לו כאלו עשאה. ולשנה הבאה כאשר נקוה שנהיה בארץ ישראל נעשה פסח כהלכתו. ומפני שיש שתי סבות המעכבות. כי אף אם נהיה בארץ ישראל אם יש עלינו שעבוד מלכיות א״א לנו לבנות בהמ״ק ולעשות הפסח. לכן אמר שיש עוד עכוב שני. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. וכאשר יסתלק מעלינו שני המעכבין. עכוב שאין אנו בארץ ישראל ועכוב בנין בית הבחירה אז נעשה הפסח כהלכתו. ואמר השתא הכא השתא עבדי. בלשון ארמי ולשנה הבאה הוא לשון הקדש כי השנה הבאה יתכן יותר להקרא בשם שנה מלשון שנוי שהשנה חוזרת. ושנה העומדת יתכן יותר להקרא בשם שתא. שאפשר לפרש השתא מלשון התלמוד השתא אתינא. מלשון עכשיו. שאין לומר השנה הכא השנה עבדי שאולי נזכה עוד בשנה הזאת להיות בני חורין בא״י. ולפיכך השתא אין משמע כל כך פירושו בשנה הזאת רק לעת עתה: