דברי נגידים על הגדה של פסח· רבי יהודה יודל רוזנברג
הלל
מסיימים את ההלל
פסקה א
מפרשי ההגדה עשו מן הלל נרצה ב׳ סימנים ואמרו שנרצה פירושו מי שעשה כסדר הזה נרצה לפני המקום. ולא נראה לי לפרש כך דא״כ אין זה סימן על איזה עשיה כמו הסימנים שעד כאן. ולמה משמיענו זאת כאן יותר מבקיום מצות אחרות שג״כ המקיימן נרצה לפני המקום. ונראה לי שהלל נרצה הוא סימן אחד וכל עבודת הסדר נכלל בי״ד סימנים כנגד היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים. ונרצה הוא סימן על חצי השני של ההלל שעיקרו הוא עניני תפלה לפני הקב״ה על הגאולה שלמה שאנו מקוים עליה. ואנו מבקשי׳ שנהיה נרצה לפניו לעשות גם לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו במצרים. ולפיכך זה ההלל הוא נקרא הלל נרצה. אבל ההלל שעד לא לנו נקרא הלל סתם כי הוא רק הודיה על נסי מצרים:
פסקה ב
לא לנו ה׳ לא לנו. יש לפרש כי נגד מדת הדין יאמר שלא יהיה מדת הדין מקטרג למה יעשה לישראל דבר זה. לכך אמר נגד זה לא לנו ה׳ לא לנו שאין אנו מבקשים בשביל עצמנו כלל כי יודעין אנו שאין אנו ראוין. ורק תעשה בשביל כבוד שמך שיתגדל ויתקדש. כי שמו שהוא שם בן ד׳ אותיות הוא מצפ״ץ בא״ת ב״ש והוא בגימטריא ברחמי״ם. להודיע כי שם המיוחד מנהיג ברחמים. וכן ידוע לחכמים כי השם המיוחד שהוא שם בן ד׳ הוא מדת הרחמים. ואמר כי יתן כבוד לשמו המורה על מדת הרחמים. ועוד אמר שיעשה גם על חסדך ועל אמתך הן מדת החסד והאמת של הקב״ה שבשבילן ירחם על ישראל. ועוד אמר למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם הוא ענין רביעי שראוי לעשות בשביל שלא יאמרו הגוים איה נא אלהיהם. אלו האומות העובדי אלילים ולצבא השמים הכופרים במציאת השם ית׳ אשר יתקבצו על ישראל במלחמת גוג מגוג. ובשביל כל אלו הטעמים אנו מבקשים שלא יקטרג עלינו מדת הדין בימי גוג ומגוג או לימות המשיח ויעשה עמנו הקב״ה ברחמים למען שמו ויתן לנו חסד למען חסדו ואמתו. ואמר ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה. כלומר שהם אומרים איה נא אלהיהם. כלומר שאין יכולת באלהיהם להושיע. ואין הדבר כך רק אלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה:
ישראל בטח בה׳ וגו׳. זכר ג׳ כתות. ישראל. בית אהרן. יראי ה׳. פירוש כי ישראל מצד שהם בניו הרי הם דבקים בו בעצם כמו שיש דביקות הבן אל האב. ומפני כך ראוי להם לבטוח בו ית׳ מצד הדביקות הזאת. אמנם בית אהרן עובדים לו מאהבה והדביקות שלהם אל הקב״ה היא מצד אהבה. ויראי ה׳ היינו אלו העובדים השי״ת מיראה. ויש גם להם דביקות בו ית׳ מצד היראה. הנה לכל הג׳ כתות יש להם על מה לסמוך וראוי להם לבטוח בה׳. ומה שלא זכר גם בית הלוי כמו שזכר בהמזמור הללו עבדי ה׳. הוא מפני כי כל ההלל הוא על החסד והטוב שהקב״ה עושה עם ישראל. ומפני שהלוים דבקים במדת הדין ולא יבא מזאת המדה החסד והטוב. לכך בכל ההלל לא נזכר כלל בית הלוי. ומה שאמר עזרם ומגנם. פירוש עזרם שיהיו מתגברים על אויביהם כאשר יבאו על אויביהם להכניעם תחתיהם. ופירוש מגנם הוא שלא יהיו נזקים מאויביהם כאשר יבאו אויביהם עליהם להכניעם:
ה׳ זכרנו יברך. אחר שהזכיר כי הקב״ה עזרם ומגנם של ישראל שלא יוכלו להם אויביהם בא לומר על ענין הברכה שהקב״ה יברך את ישראל להוסיף עליהם. וזה לא נזכר בכל החסדים והטובות הראשונות. ואמר ה׳ זכרנו יברך ואין הפירוש שיברך הזכרים. שא״כ היה הרי״ש בצר״י זכרנו. רק פירושו הקב״ה שעולה זכרוננו לפניו והוא זוכר אותנו. הוא יברך את זכרוננו. וכך פי׳ המתרגם. ור״ל כי השם שהאדם נזכר בו הוא זכרון אדם עצמו. ולפיכך אמר ה׳ זכרנו יברך. כאלו אמר יברך את השם שלנו והשם הוא זכרון עצמיותינו. וזכר כל ג׳ כתות שהם דבקים בו ית׳ שכל אחת ואחת תקבל ברכה כפי הראוי לה עם הקטנים ועם הגדולים שלה. ואח״כ אמר שיוסיף עליהם על האבות ועל הבנים. ומה שאמר ברוכים אתם לה׳ עושה שמים וארץ. ר״ל כי הקב״ה אשר הוא עושה שמים וארץ בשתי ידיו ביד הימין וביד השמאל. שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ובשתי ידיו אשר ברא שמים וארץ שהוא כח הרוחני וכה הגשמי יברך אתכם. וכאשר נתברך בשתי ידיו של הקב״ה נתברך בברכה כללית של רוחני וגשמי:
השמים שמים לה׳. אחר שזכר הענין שהוא ית׳ עושה שמים וארץ שהוא כח הרוחני וכח הגשמי יסביר לנו לבל נפול בטעות המינים האומרים שאין הבורא שוכן שחקים ורוכב שמים בלבד להיותו נבדל מן גשמיות הארץ וצאצאיה. רק שמיחסים אליו השתתפות והתלות בהנבראים הגשמים ח״ו. ועל זה יאמר שאינו כן רק שהשמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם. כלומר שמכון שבתו בשמים והוא נבדל בעצמיותו וקדושתו מעצמיות עולם הגשמי הנקרא ארץ אשר נתנו לבני אדם למכון שבתם. והבורא ית״ש אינו נתלה כלל בזה העולם. ולכך ביכלתו לשנות העולם ברצונו ולשדד כח דרך הטבעי שלו. נמצא שענין זה הכתוב כענין הכתוב ה׳ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. כלומר שמפני שהכין כסאו בשמים להיותו נבדל בקדושתו מהעולם הגשמי. לכך מלכותו בכל משלה אף בעולם הגשמי לשנותו מדרכו הטבעי:
לא המתים יהללו יה. אחרי שאמר שהבורא נבדל בעצמותו מעולם הגשמי יזהיר עוד לבל נפול ח״ו בטעות אותן המינים האומרים עזב ה׳ את הארץ ואינו משגיח כלל עליה. ועליהם אמרו רז״ל שהרשעים בחייהם קרואים מתים. כי המת הוא מפני שהנשמה עזבה את הגוף ונבדלה ונתרחקה ממנו לגמרי. ולכך נתבטל מן הגוף כל כח החיוני הרוחני שהיה לו. ומנו החכמים בזה ה׳ מדרגות שהן נפש. רוח. נשמה. חיה. יחידה. וכל זמן שנמצא בתוך הגוף עכ״פ כח אחד מאלו החמשה כחות אפילו הכח היותר תחתון שהוא כח הנפש ג״כ יוכל לחיות ככל האנשים. כי גם שאר הכחות אף שהם מחוץ לגוף מ״מ חופפים עליו ומשפיעים בו כחות החיוני שלהם ע״י אמצעות כח הנפש השוכן בתוך הגוף. וע״כ הכופרים בענין הנשמה והשארת הנפש ואומרים שחיות הגוף הוא רק ע״פ כח טבעי הגשמי ואין שום כח נבדל רוחני שולט עליו הם ראוים להקרא בחייהם מתים. כי הם יחשבו על מדרגת חיותם כמו מה שהוא באמת אחרי המיתה. וזאת ידוע שחז״ל ידמו מציאות השם ית׳ ושכינתו בזה העולם למשכן וקשר הנשמה אל הגוף. נמצא לפי דעת אלו הרשעים הנקראים בחייהם מתים לאמר שגם הארץ אין שום כח נבדל רוחני שולט עליה להשפיע בה. רק שהכל מתנהג מעצמו בכח דרך הטבע. אמנם יש עוד כת מינים הראוים להקרא בשם יורדי דומה. והם האומרים שהבורא אינו נבדל מן העולם רק שהוא מקושר ומשותף עם העולם והוא והעולם אחד הוא. ולכך נאה להם השם יורדי דומה. כי פי׳ דומה כמו לדום. ודום פירושו שתיקה שהוא היפוך כח הדבור. ומפני שכח הדבור מורה על כח החיוני שבמין אדם. כי על הכתוב ויהי האדם לנפש חיה. תרגומו לרוח ממללא. שזאת מורה על מדרגת כח החיוני שבאדם שגבוה הרבה ממדרגת כח החיוני של בהמה. לכך נשמע שהדממה והשתיקה היא ההיפוך ממדרגת כח החיוני הזה. ועפי״ז יתפרש יורדי דומה שהם יורדים למדרגה נמוכה של המעטת כח החיוני עפ״י שיטתם הפתיות. כי זאת נראה לכל שכח הטבע מתמעט והולך ודור אחר דור התולדות חלשים בטבעם יותר ויותר. נמצא לפי הדעה משובשת הזו שגם הבורא ית׳ שהוא מקור החיים של הכל שולט ח״ו גם בו המעטת והחלשת הכח בכל פעם יותר כיון שהוא משותף עם זה העולם. ולפיכך נאה להם לכת הזו להקרא בשם יורדי דומה. כי לפי דעתם יורדים הם בכל רגע ורגע למדרגה נמוכה של המעטת כח החיוני של כל העולם. אבל האמת הוא שרק כח הטבעי הגשמי בלבדו מתמעט ע״פ רצון הבורא ית׳. אבל בכח הבורא ית׳ שהוא מקור החיים המחיה את כלם אין שום השתנות לעולם. כמו שאין שנוי בשמש לעולם אף שבחורף אורו וחומו מועטים מבקיץ. וע״ז כתיב כי אני ה׳ לא שניתי:
העולה מכל זה שהמתים והיורדי דומה הם ב׳ מיני כופרים ועל שניהם יאמר כי לא יהללו יה. מפני שרז״ל אמרו שבשם יה נבראו שני עולמים עוה״ז ועה״ב שהם השמים והארץ. ונרמז בדבריהם ג״כ שכמו האות י׳ מהשם יה מוקדמת להאות ה׳. ותמיד העילה קודמת להעלול והסיבה להמסובב. כן גם השמים קודמים להארץ והתלות הארץ היא מן השמים ומושפעת מן הרוכב השמים כמסובב מסבתו ועלול מעילתו כמ״ש רוכב שמים בעזרך. ושתי כתות המינים האלו עפ״י שיטתם המשובשת לא יהללו את השם יה. כי אלו האומרים עזב ה׳ את הארץ וכמו שהרוכב שמים נבדל לגמרי מיושבי הארץ כן גם הארץ ומלואה איננה תולה כלל בהרוכב שמים. א״כ הם מפרידים בין ב׳ אותיות של השם הקדוש יה. ולפי שיטתם אין מציאות כלל לשם זה כי איך יוכללו ב׳ דברים נפרדים לגמרי בכח של שם אחד. וכן אלו האומרים שאין בנמצא כלל סבה ומסובב עילה ועלול וכופרים במציאות רוכב שמים המובדל מן הארץ. רק יחשבו שהכל מדרגה ומעלה אחת בהשתתפות ושאין לקרותם בשני עולמים. א״כ נמצא לפי שיטתם ג״כ אין מציאות להשם יה כיון שזה השם מורה על בריאת שני עולמים דוקא רוחני וגשמי. וגם שהארץ מושפעת מכח הרוכב שמים דוקא כמבואר לעיל. אבל ואנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים נברך יה. כי אנחנו מאמינים שמציאות קדושה העצמיות של הבורא ית׳ היא בשמים במדרגה נבדלת מן הארץ. ואינו תולה כלל בזה העולם. וגם מאמינים אנחנו שהארץ תולה בו והוא מושל ומשגיח עליה בהשגחה פרטית ומשפיע בה חיות תמיד. וכתיב מבשרי אחזה אלוה. כי כמו הנשמה שמשפעת כחות רוחנים בגוף על ידי אמצעות הנפש אשר תשכון בגוף. כך הוא ית׳ משפיע תמיד כח החיים בארץ ע״י אמצעות שכינתו הקדושה אשר תשכון בארץ. כענין הכתוב ה׳ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. ואלו הדברים לא יובנו בהשקפה הראשונה כי הם דברים עמוקים מאד מאד. הפוך בה דכלא בה:
פסקה ג
אהבתי כי ישמע את קולי תחנוני. בפרק ערבי פסחים דרש רבה אמרה כ״י לפני הקב״ה רבש״ע אימתי אני אהובה לפניך. בזמן שאתה שומע קול תחנוני. דלותי ולי יהושע. אע״ג שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע ע״כ. באור דבריו הוא כי כמו שאני אוהב שהקב״ה ישמע את קולי כך הקב״ה אוהב אותי כאשר ישמע קול תחנוני. כי מי שהוא אוהב את אחד אין ספק שגם הנאהב אוהב אותו. וזה שאמר אימתי אני אהובה לפני הקב״ה כשישמע הקב״ה את קול תחנוני. ובימי אקרא אלו הימים טובים. ולכך נקראים ימי. ואז אקרא לה׳ להמשיך עלי הטובה:
אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. פירשו רז״ל זה ארץ ישראל שמתיה חיים לעתיד לבא. ונקרא א״י ארצות דכתיב ויתן להם ארצות גוים. כי הם ז׳ ארצות הכנעני החתי האמורי וגו׳. האמנתי כי אדבר. פי׳ בשביל שאני מאמין בו ית׳ לכך נראה ויפה לי לדבר לפניו. ולכך אני עניתי מאד שבחו של הקב״ה. מלשון וענית ואמרת. אני אמרתי בחפזי פי׳ כאשר הייתי נחפז לברוח מפני שאול אמרתי בלשון בתמיה וכי כל אדם כוזב. כי הלא שמואל דבר אלי למלך. ועתה הלא נתקיימה הנבואה. ולכך בודאי ראוי להאמין בו יתברך:
פסקה ד
כוס ישועות אשא. כלומר על כל תשועה שיעשה הקב״ה לי אשא כוס לפרסם את התשועה. ושייך לשון נשיאה בענין הפרסום. כי דבר המנושא הוא ניכר ומפורסם. ואמר ובשם ה׳ אקרא. פי׳ לברך להקב״ה על התשועה הזאת. ולא אהיה כפוי טובה רק אפרסם את התשועה לרבים:
יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. פירוש כל כך הש״י טוב לצדיקים עד שכבד בעיניו להמית אותם. והמיתה באה להם מרצונם מצד שהם צדיקים על כן אינם רוצים לדחות הטבע. כי הטבע ראויה להנהגת העולם והיא הנהגה של אמת. אבל לולא זאת כיון שאצל הש״י הוא דבר קשה להמיתם היה הש״י מחדש עמהם נסים ונפלאות שיחיו לעולם:
אנה ה׳ כי אני עבדך. ר״ל יען כי אני עובד אותך תמיד וקבלתי עלי עול מלכותך. ולא עוד שאינני כעבד חדש שאין מקבל עליו עול האדון שלו בלב שלם כל זמן שאין מכירים היטב זה את זה. רק שאני עבדך בן אמתך. פירוש כעבד של בן האמה שהוא יליד בית הנולד ברשות האדון אשר מרגע הולדו שורה עליו עול אדונו ועובד אותו בתמידות ובלב שלם כיון שמושרש בעבדותו מצד התולדה. וכן ישראל נאמר עליהם העמוסים מני בטן. ובעבור זה פתחת למוסרי מגלות מצרים ואמרת עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ולא עבדים לעבדים. ולכך לך אזבח זבח תודה. פי׳ על גאולת מצרים. ובשם ה׳ אקרא על הגאולה האחרונה שתהיה גאולה שלימה אחרי שינצלו ישראל משליטת גוג ומגוג עליהם. ואז אשלמה בפרסום גדול נדרי לה׳ בחצרות בית ה׳:
פסקה ה
הללו את ה׳ כל גוים. כך איתא בערבי פסחים אומות מאי עבידתייהו דישבחו כי גבר עלינו חסדו. ומתרץ הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים על הנסים וגבורות דעביד להו. ומכל שכן אנו דבעינן לשבחוהו כי גבר עלינו חסדו. ומפני שיש לחשוב שהנהגת הש״י שהיא ע״י חסד אין האמת בהנהגתו. כי החסד הוא אע״ג שאין ראוי לעשות מצד האמת. לכך אמר ואמת ה׳ לעולם. כי הכל הוא באמת. שאע״ג שהקב״ה עושה חסדים. החסדים שעושה הם במדת האמת:
הודו לה׳ כי טוב. רצה לומר שכל הנבראים יתנו הודאה להקב״ה שעם כלם עושה חסדים. ואח״כ אמר יאמר נא ישראל כל״ח. כי יש לישראל לומר כי לעולם חסדו בפרט בשביל שחסדו מיוחד על ישראל. וכן חסדו מיוחד על בית אהרן. וכן חסדו מיוחד על יראי ה׳. מפני שהחסדים הם מחולקים. חסד שעשה עם בית ישראל הוא בפני עצמו לפי שהם בניו בעצם וראוים לעשות חסד אתם מצד זה. וכן בית אהרן הם האוהבי ה׳ עושה אתם גם כן החסדים המיוחדים להם. וכן יראי ה׳ במה שהם יראי ה׳ נוהג ג״כ עמהם בחסדו. ומתחלה כלל אותם ביחד בענין ההודאה שכלם יתנו הודאה וישלימו עצמם אל הש״י. ואף על גב שאין החסדים שוים. סוף סוף בזה הם שוים שכלם חסדים:
פסקה ו
מן המצר קראתי יה. פי׳ כי שם יה מרחיב בצרה כמ״ש כי ביה ה׳ צור עולמים. ומאחר שבשם הזה נברא העולם לכך מרחיב בצרה. כי במדרגה הזאת שממנה נברא העולם אין צרות. כי הוא יתברך סדר העולם בטוב ואין חסרון בסדר הבריאה כלל. לפיכך כתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה:
ה׳ לי לא אירא. פירוש לפעמים יבא אויב עלי ואני לא ארצה להלחם אתו לנצחו רק להנצל ממנו בלי מלחמה כמו בשאול שלא רצה דוד להכותו. ולפעמי׳ שאני ארצה להלחם נגדו ולנצחו. ועל אלו ב׳ הענינים אמר שכאשר לא אחפוץ ללחום ולנצח רק להנצל אז ה׳ לי להציל אותי ולא אירא מן האויב. אבל כאשר ארצה ללחום אתו ולנצחו אזי ה׳ לי בעוזרי לנצח האויב ולתת אותו בידי. וכן גם בשביל אלו ב׳ הענינים כפל דבריו ואמר טוב לחסות בה׳ מבטח באדם כנגד ענין ההצלה. וכנגד ענין הנצחון אמר טוב לחסות בה׳ מבטח בנדיבים. ומה שזכר ג״פ סבבוני הוא נגד ג״פ שעתיד גוג ומגוג לעלות על ירושלים. כדאיתא במדרש שדרשו מקרא זה על גוג ומגוג לפי שג׳ פעמים עתיד גוג ומגוג לעלות על ירושלים. נגד פעם א׳ אמר כל גוים סבבוני. שעתיד להכניס מכל העולם ולהעלותם על ירושלי׳ והם נשברים כמ״ש בשם ה׳ כי אמילם. נגד פעם ב׳ אמר סבוני גם סבבוני. שהוא עתיד להרעיש כל העולם ולהעלותם על ירושלים. שנאמר למה רגשו גוים. והם נשברים כמ״ש בשם ה׳ כי אמילם. ונגד פעם ג׳ אמר סבוני כדבורים. שהוא עתיד לפרש על כל המדינות להוציא מהם חרוזות חרוזות והמה נשברים כמ״ש בשם ה׳ כי אמילם:
דחה דחיתני לנפול. היה לו לומר דחוני לנפול. ונמצא במדרש הזוהר שאמר כך לנכח אל היצר הרע העומד על ימינו לשטנו ודוחה אותו לנפול ומקטרג עליו. שיורד ומסטין ועולה ומקטרג וה׳ עזרני כמ״ש ויאמר ה׳ אל השטן יגער ה׳ בך השטן. וכך אמרו בפרק החליל יצרו של אדם מבקש להפיל את האדם ואלמלא הקב״ה עוזרו לא יוכל לעמוד נגדו. שנא׳ צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. וזהו דחיתני לנפול וגו׳:
עזי וזמרת יה. ר״ל העוז והזמרת שלי הוא מכח יה. כי השם יה הוא לי לעוז ולזמרה. וכן ויהי לי לישועה חוזר על הקב״ה שהוא תמיד לי לישועה. קול רנה וישועה באהלי צדיקים. פי׳ כאשר מרננים הצדיקים באהליהם אז הם מוסיפים כח וגבורה למעלה לענין השפעת השפע מעולמות הנבדלים לעולם הזה הגשמי. וזהו ימין ה׳ עושה חיל. ואמר עוד ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל. ג״פ ימין נגד הג׳ עולמות הנבדלים מעולם הגשמי שימינו של הקב״ה שולח על ידם השפע לזה העולם הגשמי. פתחו לי שערי צדק עולם הנבדל נקרא שערי צדק כי שם נראה וניכר שהקב״ה מנהג עולמו בצדק. אבא בם אודה יה. כלומר אתן הודאה אל הש״י ואשלים עצמי להיותי דבוק בו יתברך. אבן מאסו הבונים פי׳ שלעתיד לבא יתגלה לעין כל שהאבן שמאסו הבונים. ר״ל כנסת ישראל שמאסו בהם האמות היתה לראש פנה. ומאת ה׳ היתה זאת. פי׳ שזה הנס הכל יאמרו עליו שהוא דבר שלא בטבע רק שהוא מן הנסים והנפלאות. זה היום עשה ה׳. פי׳ אנחנו מאמינים שזה היום של הישועה אשר נגילה ונשמחה בו. עשה כבר ה׳ והכינו לישועה זו מעת בריאת העולם כי כל נס ופלא שהש״י עושה שלא בטבע הוא נברא כבר בששת ימי בראשית:
פסקה ט
ברוך הבא בשם ה׳. ר״ל שאחרי שנזכה להצלחה זו לראות שיהיו הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ואז כאשר נזכה לעלות לרגל בעת הראות פנינו בבית המקדש יאמרו לנו הכהנים ברוך הבא בשם ה׳. פי׳ לעבודתו ית״ש. ברכנוכם מבית ה׳. כלומר הכהנים יאמרו לנו שברכו אותנו שהברכות יחולו על ראשינו מבית ה׳. כי הוא מקום קבוץ השפע הנשפע ממעל בדרך כללית ומשם מתחלקת בפרטית כידוע למבינים. ומה שנוהגים לכפול עשרה פסוקים האחרונים הוא בשביל שאמר פתחו לי שערי צדק וגו׳ זה השער לה׳ וגו׳ הרומז על שערי עולם העליון הנבדל. וחכמי הסוד אמרו כי שערי כל עולם העליון במספר עשרה הם ולכך כופלים אלו העשרה פסוקים האחרונים שאחר הפסוק של זה השער לה׳ לרמז על העשרה שערים שבכל עולם העליון. ודי בזה למביני מדע:
פסקה י
יהללוך ה׳ אלהינו. בברכה זו יש שמנה שבחים ביחד ואלו הם. יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו. וכך הוא העיקר. ואלו ח׳ שבחים הם ידועים. שכן כל שירות שבתורה הם בח׳ כמנין א״ז. אז ישיר משה. אז ישיר ישראל. אז ידבר יהושע. והוא דבר גדול ונפלא מאד כאשר תבין כי השבח הזה הוא שבח שהש״י מתרומם על העולם ונבדל מן הטבע. כי כן מורה מלת אז שהוא אחד הרוכב על ז׳ ימי בראשית שהוא הטבע. שמכח זה נעשה לישראל הנס שהוא למעלה מן הטבע. ואין שבח וכבוד יותר גדול מזה שהוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי. כי הגשמי או אשר מצורף אל הגשם אין בו תפארת כל כך כיון שיש בו עכירות וגסות גשמי. ולפיכך בשבח זה מלבישין להש״י חלוק של תפארת כמו דאיתא במדרש א״ר עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר נתלבש הקב״ה בחלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה וכו׳. ואל תצייר בדמיונך ח״ו לבישה זו על דרך לבישה גשמית. כי תואר לבישה אצל הקב״ה הנעשית מן שבחי ישראל הוא ענין עמוק מאד הידוע לחכמי הסוד. וכיון שזה המלבוש הוא לו מן התחתונים לפיכך תמצא שאלו ח׳ שבחים כולם נאמרו מצד בריות התחתונים בלשון הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו׳. אבל הט״ו שבחים שבישתבח אינם נאמרים מצד האדם רק מצדו ית״ש בלשון כי לך נאה יאו״א שיר ושבחה וכו׳. והוא דבר נפלא כאשר תבין. ומפני שכל חתימה הנתוספת צריכה להיות יותר שבח מהחתימות הקודמות. ולפיכך בהלל אנו חותמין ביהללוך שבו ח׳ שבחים. אבל נשמת שנזכרים גם בו ח׳ שבחים האלו של יודו ויברכו לכך חותמין בישתבח שבו ט״ו שבחים כמנין י״ה שהוא רומז על מדרגה יותר גבוהה כידוע להבאים בסוד ה׳ ית״ש:
כוס רביעית
פסקה ג
ענין כוס ה׳ שהוא מסוגל לפרנסה
בגמרא אמר ר׳ יוחנן למה נקרא שמו הלל הגדול. שהקב״ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. וענין זה שהקב״ה יושב ברומו של עולם בא להודיע שהש״י הוא עלת כל הנמצאים לפי שכל הנמצאים מצד עצם מהותם הם חסרים. כי כל עלול הוא חסד וצריך הוא אל העילה המקיימת אותו בשביל החסרון שבו והש״י מקיים הנמצאים ע״י הפרנסה שנותן להם. ולפיכך הפרנסה שהוא מחלק לנמצאים מורה שכולם הם עלולים והם חסרים. והש״י הוא העילה שלהם ולכך צריכים לקיומו ית׳. וזה שהוא יושב ברומו של עולם. ר״ל שהעילה היא במדרגה על העלול כי כל הנבראים הם חסרים מצד עצמם וצריכין לו. ומזה ג״כ תדע כי המזון הוא יותר במדרגה מן הבריאה עצמה. כי עצם הבריאה מצד שהיא בריאה היא עלולה וחסרה וצריכה לקיום. ר״ל לפרנסה שהוא קיום הנברא ולפיכך מדרגת המזון היא יותר ממדרגת הבריאה. ולפיכך יש בהלל הגדול כ״ו כל״ח. כי שם בן ד׳ עולה במספרו כ״ו והוא המפרנס לכל והמחלק לכל בריה מזונות. כי זה השם הוא הנקרא השם הגדול והמיוחד שהוא שם העצם המקיים את כל הנמצאים וממנו באה הפרנסה כי הוא הקיום של כל נמצא. לפיכך יש בו כ״ו כל״ח נגד השם הגדול הזה. ואמר נותן לחם לכל בשר כל״ח. אחר הגאולה של ויפרקנו מצרינו כל״ח. לומר כי דבר זה שהוא נותן מזון לכל בשר הוא יותר עליון במעלה מכל והוא האחרון. ולפיכך איתא שם אמר ר׳ אלעזר קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל. מלאך בעלמא. ואילו במזונות כתיב האלהים הרועה אותי. ובדבר הזה בא לתרץ למה נזכר נותן לחם לכל בשר אחרון לכל מעשה ה׳. ולפיכך אומר כי זה הוא בשביל שהמזונות הוא יותר עליון מכל הנסים. ודבר זה הוא עמוק מאד. ולכך נרמז באמצע התיבות של נותן לחם לכל בשר השם הקדוש חתך והוא השם המסוגל לפרנסה להמכוון בו. והראשי תיבות של *נותן *לחם *לכל *בשר עולים כמספר הג׳ שמות הקדושי׳ אהיה הויה אדני להורות שהשתלשלו׳ שפע הפרנסה היא מעולם היותר עליון. כלומר מן העולם ועד העולם. ואם חכם אתה בין תבין אלה הדברים. ולפיכך תקנו כוס ה׳ לומר עליו הלל הגדול לדעת ר׳ טרפון בשביל הזכרת נותן לחם לכל בשר כל״ח. ולדעת היש אומרים לומר עליו ה׳ רועי לא אחסר. והכל סובב והולך על כונה אחת. שאחר הד׳ כוסות שנתקנו על חסדי ה׳ של הגאולה תקנו עוד כוס ה׳ על חסדי ה׳ אשר הוא עושה עם בריותיו שהוא הקיום והפרנס׳ שמחלק לכל העולם שהוא יותר מן הגאולה. וכוס ה׳ הוא השלמת הגאולה כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה לארץ זבת חלב ודבש. והכל בכלל הגאולה. וזה כונת הגאונים שכמו שסמכו הד׳ כוסות על ד׳ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כך סמכו כוס ה׳ על הפסוק והבאתי אתכם אל הארץ וגו׳. מפני שזה הפסוק מבשר בשורת הישועה של המזונות שיפרנסם בארץ הכנעני אחרי הגאולה. ולפיכך נראה לי שכוס ה׳ די שישתה אותו רק ראש הבית בלבדו. כי שפע הפרנסה נשפע לראש הבית המפרנס את בני ביתו. ובזה יובן ג״כ הטעם שנוהגים לעשות כוס ה׳ מן הכוס שהכינו מקודם לכבודו של אליהו הנביא. כי הוא המלאך של שפע הברכה. כמו שאמרו רז״ל פנחם זה אליהו ונאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ואמר ג״כ שלא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ולפיכך במקום שיש ענינו של אליהו היינו ברית השלום שם יש מקום לשפע הברכה. וכיון ששפע הברכה תלוי בשלום שהוא ענינו של אליהו לכך נוהגים ליקח זה הכוס שהכינו לכבודו של אליהו ולעשות אותו לכוס ה׳ הבא בשביל שפע הברכה בפרנסה. ועוד יתבאר לך ג״כ עפי״ז למה נקרא כוס ה׳ מצוה של רשות. כי משום שהוא בא בשביל שפע ברכה בהפרנסה וכיון שהמזונות מדרגיתן גבוה יותר ממדרגת הגאולה לפיכך אין שייך בזה מצוה של חיוב. כי ענין החיוב הוא בדברים הקרובים אצלנו לגרום בהם ענין איזה תקון ע״י עבודתנו. אבל מה שבא על המשכת הדברים הרחוקים מאתנו ביותר אין שייך בהם החיוב אבל הם רשות דהיינו ג״כ מצוה. ודברים אלו ברורים מאד למביני מדע. והתבאר לך ענין כוס ה׳ על נכון:
סוף הספר