אור ברסלב

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

סימן יב

סימן יא

ועל מ"ש בדבר המנהג שעומדים כמה אנשים בתפלה ואומר אחד מהם ברכות וכולם עונים אמן ואחר כן מברך השני ועונים כולם וכן כולם וגם כשמתעטפין בטלית כל אחד מברך בקול רם וכולם עונים אמן אם מנהג הגון הוא תשובה ידוע כי בשו"ת מהרשד"ם סי' א' העלה לדינא דאסור לעשות כן מטעם שהיו יכולים להפטר כשהיה אחד מהם מברך ומעיד על עצמו שהיה מכוון להתעטף ולברך ראשון בלחש כדי שלא להכנס בזה הספק וכן בשו"ת מבי"ט ח"א סי' קי"ז וסימן ק"פ העלה כן ועל החכם שחלק עליו כתב שראוי לו למנוע ממנהג זה ועיקר טעם של המבי"ט משום שכל העונה אמן אחר המברך יצא אעפ"י שלא נתכוון לצאת וא"כ כשחוזר ומברך הויא ברכה לבטלה אלא א"כ שנתכוונו בפי' שלא לצאת משא"כ כוונת רוב המברכין ברכות בכל בוקר וכתב כי שמע כי במצרים קצת החכמים היו מלעיגין על מנהג זה וזה דלא כהש"ע בסימן וא"ו ובשע״ת שם הביא שדעת האר"י ז"ל כהש"ע ובכנה"ג שם בהגב"י הביא בשם ס' משא מלך דבמקום שנהגו כהש"ע אין למנעם וכתב הוא ומינה דכ"ש הוא דבמקום שנהגו כהרשד"ם והמבי"ט שאין למנעם (וזה דלא כמ"ש השע"ת בשמו שם סק"ה ודעת לנבון החילוק הגדול שים בניהם יע"ש בכנה"ג:

והן עתה ראיתי בשו"ת זרע אמת ח"ג דף צ' שנוטה ג"כ לדעת הרשד"ם והמבי"ט מיהו לדידי חזי לשכנה"ג סי' מ"ו בהגה"ט אות ד' שהביא דברכת השחר שהם ברכת הנהנין אין אדם יוצא בברכת חבירו אלא במי שאינו בקי משום דמפרש ההוא דר"ה ד' כ"ט דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ויין של קידוש שאם לא יצא מוציא דמיירי כשאינו בקי וזה דלא כהרשד"ם והמבי"ט אכן זה פשוט דאנן לא קי"ל כן אלא כמ"ש בש"ע סי' קס"ז דאחד מברך ברכת המוציא וכולם יוצאים אבל גם זה ראיתי להב"ח בסי' מ"ו שכתב דלא מהני עניית אמן גבי ברכת השחר אלא לע"ה שאינם יודעים לברך וזה כמ"ש בשכנה"ג ומהאמור בזה עין רואה שהנכון כמ"ש בשם משא מלך ולא שייך לומר קבלנו הוראת מרן או פוסק אחר דלענין ספק ברכות לית לן האי כללא (ר"ל אפי' במקום שקבלו הוראותיו בכל הדברים) כמבואר בכמה אחרונים וכן נראה בשו"ת זרי"ע סי' י"ג:

ואולם בדעת המבי"ט שכתב דכשמתכוון בפי' שלא לצאת לא יצא אף דלכאורה הוא דבר פשוט דהא גם גבי דברים הנקנין כן הוא כמ"ש התוס' בפ' חזקת דף נ"ד בד"ה אדעתא דציבי דהא דחצירו קונה לו שלא מדעתו אינו אלא היכא דאם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוון לקנות לא קני יעו"ש מ"מ אפ"ה יש עוד לעיין בזה דהב"י בסי' תקפ"ט הביא דעת הרשב"א והרא"ה דס"ל דלמ"ד מצות א"ל כוונה י"ל דאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי המצוה יצא והו"ד ביד"א סי' תרנ"א וע"ש בט"ז סק"ה ברם הר"י בברכות גבי היכא דקא נקיט כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא והר"ן בר"ה דף כ"ח כתבו כדעת המבי"ט דבע"פ לא יצא:

ואמנם שם בטורי אבן הקשה על זה מהא דאיתא שם מתן ד' שנתערב במתן א' דקאמר ר"י שנותן מתן ד' עובר בבל תוסיף ואם איתא נאמר לו שיתכוון בהנוסף שלא לשם מצוה ועוד הקשה שם מסוגיא דעירובין ר"פ המוציא ומסוכה דף מ"ב מדאגבי' נפק ביה יעו"ש ולע"ד יש עוד להקשות מאי מועיל הכפיה בגט ובחליצה וכן בשאר מ"ע (עי' בקדושין דף נון) ולמה לא חיישנו שמכוון בלבו שלא לשם גירושין וליכא למימר דע"י הכפיה מכניע את לבבו ומכוון וע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ג דלמבד בהא דבשו"ת עבוה"ג סי' ט"ל כתב שאין דברי הרמב"ם מוכרחים דלפי דבריו אין תקנה לאשת מומר ע"י כפיה דהא מומר אין רצונו להיות כישראל רק הטעם דמהני כפיה במומר משום דאמרינן מתוך אונס גמר ומגרש כיון שהכפיה היא כדין כמ"ש התוספות בפרק חזקת דף מ"ח ד"ה דילמא מהא יעו"ש וכבר קדמו בזה הדבר בשו"ת מהריט"ץ סי' פ"ז (אכן בימיו עדיין לא נדפסו) שכתב בפירוש דלסברת הרמב"ם הנז' יצא לבו דאף אם היה המומר מאותן שכופין אותו להוציא אם היה ישראל אפ"ה אחר שנעשה מומר אין כופין אותו דלא שייך גבי טעמו דהרמב"ם ז"ל יעו"ש ובש"ע סימן קנ"ד קי"ל דגם במומר מהני כפיה שעפ"י הדין והרי כמ"ש עבוה"ג שאין דברי הרמב"ם מוכרחים זאת ועוד דא"כ גם בכפאוהו לאכול מצה למה לא יצא (לדעת הפר"ח שחולק על המחבר) והא הפר"ח בסימן תע"ה העלה דלמ"ד מצ"כ לא יצא ואפי' להסוברים דיצא הוא מטעם דבמידי דאכילה לא בעי כוונה דהא אוכל ונהנה כמ"ש שם המג"א ס"ק י"ד לתרץ דעת הש"ע מסי' ס' שפסק דמצ"כ ובכאן פסק דיצא באכילת מצה בלא כוונה:

ואשר ע"כ נלע"ד ליישב דע"כ לא אמרו דהכוונה בהיפוך מועיל שלא לצאת אלא במידי דאיהו בעצנו אינו עושה מעשה ואינו קורא אבל במידי דאיהו עביד מעשה או קורא אינו מועיל כוונתו שמתכוון שלא לצאת דהמחשבה לא יבטל המעשה כדאמרינן בקדושין דף נ"ט מחשבה אינו מוציא מידי מעשה וגם גבי דיבור אמרינן שם לא אתי דיבור ומבטל מעשה וראיה לזה החילוק מזה שכתב הה"מ בפ״ב מהל' שופר על מ"ש הרמב"ם נתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת לא יצאו עד שיתכוון שומע ומשמיע שהקשה עלה מזה שפסק הרמב"ם בהל' חו"מ שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו נכרים שיצא וזה נראה שסובר דמצות אצ"כ ותירוצו בזה דשאני גבי שופר משום דאין עושה מעשה אלא שומע ואפי' התוקע בעצמו עיקרו השמועה לפיכך צריך כוונה משא"כ באכילת מצה דאיכא מעשה א"צ כוונה יעו"ש בדבריו והן ה"נ לענין לעבור דהגם בעשית מעשה כמו במתן דמים אינו מועיל כוונת ההיפוך מ"מ במידי דליכא מעשה וגם לא אמירה (דאולי ס"ל להרמב"ם דגם אמירה חשיב מעשה ויוצא בלא כוונה ודלא כהר"י שם בברכות דבאמירה לכו"ע בעי כוונה וכבר הוקשה על זה הפר"ח בסי' תקפ"ט מר"ה ד' כ"ח דפריך מהיה קורא בתורה והגם דבס' שמות בארץ תירץ לזה הקושיא מ״מ מידי פלוגתא לא יצא ואם נאמר כן שדעת הרמב"ם דלא כהר"י ירווח לן ליישב הא דמועיל הכפיה לגבי מ"ע דאמירה) רק שומע דפשיטא דמועיל כוונתו שלא לצאת בזה השמיעה:

איברא בדברי הה"מ שכתב דבמידי דאיכא מעשה א"צ כוונה יש להעיר מהא דפסק הרמב"ם דצריך שיתכוונו שניהם לחליצה והלא היבמה עושה מעשה ואפילו הכי ס"ל להרמב"ם שאם לא כיוונה היא לחליצה פסולה אמנם כבר האריכו בזה קמאי ה"ה המה כתובים בשו"ת שמש צדקה ח"א סי' כ"ט ולחלק יצא בין מצות חליצה לשאר מצות (עי' בקש"ה) אכן לדידן אין נ"מ מזה דאנן קי"ל דגם במצות דרבנן צריך כוונה כמ"ש הפר"ח בסימן תע"ה ודלא כהמג"א סי' סמך בשם הרדב"ז וגם במידי דאכילה בעינן כוונה כמ"ש לעיל בשם הפר"ח ואני לא באתי כעת אלא לתרץ קושית הטו"א ולהוכיח דבמידי דתליא בשמיעה מועיל הכוונה שלא לצאת שלא יצא בזה השמיעה ולפי"ז בני"ד יכולים לעשות כמנהגם ובלבד שיתכוונו שלא לצאת מהשומע ופוק חזי מאי עמא דבר ואמנם צריך לבאר דבמידי דאיכא מעשה אף אם נאמר דכוונתו בהפוך מהמעשה אינו מועיל שלא לצאת עכ"ז אינו קשה מהא דפסק הפר"ח בכפאוהו לאכול מצה שלא יצא משום דאכילה שע"י אונס לא חשיב אכילה וכמו דקי"ל בסי' ר"ד באנסוהו לאכול שאינו מברך עליו וע"ש במג"א סק"כ ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה