אור ברסלב

דברי מרדכי (לוריא)· רבי מרדכי לוריא

סימן י

סימן ט

עוד להנ"ל ובדבר שכתב הריטב"א בחידושי' למגילה דף כ"ח גבי הא דאמר תיתי לי דלא עבדי שותפות עם הגוי דהא דאיתא בסנהדרי דאסור לעשות שותפות עם הנכרי והא דפ' איזהו נשך שאסור ללות לנכרי בריבית ושאסור לאדם להלות מעותיו בלא עדים שכל זה אינו איסורא דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא ורצון כת"ר לידע אם זה מוסכם או לא הנה לכאורה היה נראה לדקדק מלשון הש"ע באו"ח סי' קנ"ו שכתב ויזהר מלשתף עם עכו"ם ולא כתב אסור לשתף שדעתו כדעת הריטב"א אכן ביו"ד סי' קנ"ט כתב וחכמים אסרוהו ובחו"מ סי' עי' אסור להלות ומבואר מזה דלא ס"ל כהריטב"א וכן הר"ן בתשו' סוס"י קל"ד כתב לתמוה על שנהגו עכשיו היתר בריבית דנכרי והא לא שרי אלא לת"ח ולשאר כל אדם רק בכדי חייו ולפירוש הריטב"א דאין בזה אלא מדת חסידות אין כאן תימה דאטו כלם חייבים לאחוז במדת חסידות:

איברא דמהרשד"ם ביו"ד סי' קצ"ד כתב שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מד חס ידות והביא ראיה מהירושלמי דהאי בר נש דערק ללוד לגבי ריב"ל (הובא זה הירושלמי בט"ז יו"ד סי' קנ"ז בענין להציל חבירו ממיתה ובזה כתב גם הב"י בחו"מ סי' תכ"ו דצריך להכניס עצמו בסכנה עבור זה ואגב ראיתי להעיר בענין דנא בזה שכתב בשו"ת שנו"ח להרש"ק ח"א סי' קל"ו דאפילו כשאונסים לאחד בכל ממונו אם לא שיחתום עצמו בשקר לחוב ממון לחבירו שחייב למסור כל ממונו ולא יחתום אפילו היכא דממונו חביב עליו מגופו דבכה"ג העלה שם דאינו מחויב לפזר כל ממונו כדי שלא יעבור בל"ת ודלא כמ"ש הרמ"א בסס"י תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ז וע"ש בט"ז סי' רל"ב סקי"ז מ"ש בשם הב"ח או שהרמ"א אינו מיירי במי שממונו חביב מגופו אפ"ה לענין לחוב ממון לחבירו צריך למסור כל ממונו ולא יחתום בשקר מטעם דמאי חזית דממון שלך עדיף טפי דלמא ממון דההוא גברא עדיף טפי זת"ד והנה בזה שהעלה דבל"ת שאינו לחוב ממון חבירו אינו צריך לפזר כל ממונו כשממונו חביב עליו מגופו נלע"ד שזה אינו דמלבד שלא מצינו בשום מקום להתיר איסור תורה משום הפסד ממונו אלא דליקה ביו"ט שני לדעת הפר"ח בסי' תצ"ו בשם הר"ן אבל ביו"ט א' כ"ע ס"ל דאפי' כשרואה ביתו שנשרף אסור להציל וכמבואר בסי' תקי"ד זאת ועוד סתירה לדבריו מפורש יוצא משו"ת הריב"ש סי' שפ"ז שכתב וז"ל ולענין טענת האונס שטוען הבעל דין כו' אפי' לא היה יכול לבטל אנסו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו כראה לנו שחייב לתת ולא יעבור על מצות ל"ת שלא מצינו בשום מקום היתר לעבור על מצות ל"ת מחמת הפסד ממון כו' והרי שכתב דלא מצא בשום מקום היתר לזה ובלי ספק דקאי גם למי שממונו חביב מגופו דאל"כ דלמא אותו הבעל דין הוא מזה הכת ואפ"ה האריך שם הריב"ש בביטול זאת הטענה אף דנידונו לא היה אלא בשוא"ת ולא בקום ועשה ועכ"ז אמר שאין בדבריו שום ממש דלא מצינו בשום מקום אלא פיקוח נפש ולא פיקוח ממון יעו"ש ואיך אפשר לשמוע דעת הרש"ק אשר בוא יבוא לפסוק הלכה בהיפך מזה וגם אפילו בלא תעשה שיש בה מעשה אין זה כ"א שאשתמיטתי' דברי הריב"ש האלו דאל"כ לכל הפחות הי"ל להעיר בהם ותו חזי הוית בשו"ת זר"א ח"ג סי' ל"ב שכתב בשם הרדב״ז דאפי' באיסורי דרבנן צריך ליתן כל הון ביתו ולא יעבור כמו באיסור ל"ת משום דעובר בלא תסור וע"ש מ"ש בזה דזה אינו אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דכל איסורי דרבנן כלולים בלאו דלא תסור משא"כ להרמב"ן דס"ל דמצות דרבנן הוי ממש דרבנן אלא דאסמכוהו אקרא דלא תסור לרמז בעלמא ודאי דלא יתכן לומר כן שיהיו חמורים ממ"ע דאורייתא וע"כ לא שקו"ט אלא באיסורי דרבנן אבל בל"ת לכו"ע צריך ליתן כל הון ועי"ע בזה בפ"ת סימן קנ"ז סק"ד אכן משו"ת זר"א הנז' לא העיר ולענ"ד כראה דהוכחת הרב זר"א יש לדחות מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דברכות ה"ד וז"ל תדע לך שדברי סופרים חמורים מדברי תורה שהרי ר' טרפון אילו לא קרא כלל הי' עובר בעשה ומשום שעבר על דברי ב"ה (שהטה לקרות ק"ש כב"ש) נתחייב מיתה שכך אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה עכ"ל הרי דד"ס חמורין ממצות עשה דאורייתא ודלא כמ"ש הרב זר"א דלא יתכן לומר שיהיו חמורין ממ"ע דאורייתא ועי' בעירובין דף כ"א דרש רבא כו' הזהר בד"ס כו' ובחד"א דשם מ"ש בזה ומעתה נחזור לדברי מהרשד"ם דמלבד שבשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה דחה דבריו וכתב עוד שגם הכנה"ג דחה זה זאת ועוד הא גם להמרשד״ם לא מצינו שיאמר זה אלא על אדם חשוב כמו ריב"ל אבל לא על שאר אדם ואפי' אם כאמר דלו יהיה דכל אדם אינו צריך להסתכן אבל מ"מ מחיוב להזהר בזה אפ"ה הא תינח ישראל בישראל אבל בנכרי בודאי לא צריך וגם אסור כמו דקי"ל במס' עכו"ם ד״כ דאסור ליתן מתנה לנכרי ופסק כן ביו"ד סי' קנ"א אם לא במכירו (או ע"ד שכתב בא"ח סי' שכ"ג סעי' זיין במי שצריך להטביל כלי בשבת ודע דיש דבר חידוש בדין טבילת כלים בשו"ת אור צדיקים סי' ג״מ דף קמ"ה בד"ה ועל האחרון שכתב שם וז"ל דוקא ישראל הקונה מן הגוי צריך טבילה אבל ישראל הקונה מישראל חבירו דקנה מן הגוי לא יען דשניהם לא באו לידי חיוב טבילה הראשון לא דלא קנאו לתשמישו אלא לסחורתו והשני ג"כ לא דהא לא קנאו מן הגוי אלא מישראל חבירו) וסי' תמ"ד סעי' ד' וגם לענין אבידה קי"ל בקמא ד' קי"ג ובח"מ סי' רס"ו דהמחזירה לו עובר עבירה וא"כ כ"ש שאינו חייב בלפנים משוה"ד והגם שאפשר לדחוק ליישב זה מ"מ פשטות הדבר נראה דהר"ן לא ס"ל כהריטב"א ועי' בקה"י תו"ד אות רצ"ט בדין שותפות שהביא פלוגתת הפוסקים בזה האיסור דשותפות:

ואמנם מה לנו לחפש בסתירת דברי הריטב"א מדברי הפוסקים הלא כתב שם עוד הריטב"א דגם איסור לשחרר עבדו אינו אלא מדת חסידות וזה ודאי קשה דהא בברכות מ״ז גבי ר"א ששחרר את עבדו להשלים לעשרה הקשו והא הוי מצוה הבאה בעבירה הרי להדיא דאין זה כ"א עבירה ולא מדת חסידות (ומאחר שכן הוא וגם חזינן דדעת שאר הפוסקים אינו כהריטב"א כונו שהוכחנו א"כ י"ל דגם מה שנקט מרן המחבר לשון יזהר ולא אסור הוא משום החקירה שעושין בדפוס וכמ"ש בשו"ת מש"ץ ח"ב סי' ט' בברכת המינים דהנוסחא האמיתית צ"ל ולמשומדים אל תהי תקוה ורק מפני החקירה שעושים בדפוס הדפיסו ולמלשינים והאריך שם בזה וכתב דאם התרו בהש"ץ שיאמר ולמשומדים ים ואינו רוצה מסלקין אואו דבספרי הרמב"ם הקדומים וגם בהרא"ש הי' כן כתוב:)

כרם איברא מהא דנקטו הפוסקים לשון אסור אין סתירה להריטב"א דמצינו להתוס' תענית ד' יו"ד בהא שאמרו שם דאסור לשמש בשני רעבון שכתבו שם דאין זה אלא מדת חסידות כדמוכח מיוכבד שנולדה בין החומות:

ונחזור לדאתאן עלה באיסור שחרר עבד דהש"ע ביו"ד סימן רס"ז סע' ע"ט כתב דעובר בעשה אבל לדבר מצוה אפילו שהיא מדבריהם מותר לשחררו ונשמע מזה שמפרש מעשה דר"א ששחרר את עבדו לא היה לדבר הצריך עשרה מה"ת כגון לקריאת פ' זכור (עי' בקש"ה) אלא לדבר שהיא מדרבנן וכמ"ש שם הרא"ש וא"כ לפי"ז קשה מאי מקשה שם הגמרא והא מצוה הב"ע היא והלא הש"ע בעצמו בסי' תרמ"ט סעי' ה' פסק דבשאר הימים יוצאין בגזול אלמא דבדרבנן לא אמרינן מצוה הב"ע וכדעת התוס' ר"פ לולב הגזול וקושיא זו לא על הש"ע לבד אלא גם להרמב"ם יקשה זה דגם הוא פסק לתרי דיני הנז' כן וממקורו שאב אותם הש"ע:

ונ"ל ליישב זה עפ"י מאי שכתבו התוס' בר"פ לולב הגזול ובגיטין נ"ה ד"ה מאי טעמא ובקמא דף ס"ג ד"ה אמר עולא דלענין ברכה להזכיר שם שמים ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע"ג דיאוש ושינוי השם קונה כשהקנין בא קודם המצוה ולא הוי מצוה הב"ע מ"מ לענין ברכה חשיב עדיין מה"ב (וכן פסק הש"ע סי' תרמ"ע וע"ש במגן אברהם סק"ב וברמ"א א"ח סס"י תנ"ד ושם בח"י סק"ו ועפי"ז נראה דמ"ש הש"ע שם בסעי' ה' דגזול כשר בשאר הימים דר"ל דוקא כשר אבל אינו מברך עליו וצ"ע למעשה) ומשום זה הוה ס"ד דהמקשה שם במעשה דר"א דלגבי תפלה ראוי להחמיר שלא יהא מה"ב כמו בדאורייתא מטעם התוס' ותירץ לו המתרץ דאין ה"נ אלא מצוה דרבים שאני (ומה שמקשים בכאן הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה עי' במג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם ר"ת דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא) ועפי"ז שכתבנו פסקי הש"ע באו על נכון אכן על הריטב"א אין לנו שום תירוץ אם לא שנאמר דס"ל כהרא"ש דלא גריס הא דמצוה ה"ב יעו"ש בהרא"ש:

ואכתי פשגבן להודיע דלסברת הריטב"א ארוח לן ליישב מאי דמקשים למה לא נימא בזה אי עביד לא מהני (וסברת הר"ן בהשולח בשם י"מ דאין איסור אלא בחנם וגם סברת הפנ"י בסו' גיטין דבאיסור עשה לא אמרינן זה הוא ידוע) ובפרט לסברת מהריט"ץ סי' ט"ז דבדבר שיתקן האיסור כההיא דאונס שגירש אם ישראל הוא יחזיר שם הוא דאמרינן אעל"מ וא"כ ה"נ אם נימא דשחררו אינו כלום ממילא יתוקן האיסור ולמה אמרו דשחררו שחרר ואולם לסברתו דאין בזה אלא מדת חסידות ניחא:

ואמנם לדעת הסוברים בזה דלא כהריטב"א נ"ל ליישב זה עפ"י מאי שכתב בשו"ת פנמ"א ח"א סי' ל"ד הביאו בשו"ת חס"ל תאומים אה"ע סי' ל"ח דלא אמרינן אעל"מ רק בדבר שעושה לעצמו ואין לאחרים חלק בו אבל בדבר שיש גם לאחרים חלק בו לא אמרינן לא מהני דאיך נפקיע זכות של אחרים ע"י איסורא דידיה והלא הם לא עשו איסור והוסיף שם הוא לאמר דאפי' להסוברים דלא כוותיה כמו שמצינו במקח שנעשה באיסור (עי' בח"מ סי' ר"ק וביו"ד סי' ר״ל) ובט"ז יו"ד סי' י"א וא"ח סי' קכ"ד ד"ה כתב הטור ובחלינו סי' קכ"ג סקי"ג דלא מהני אף שאחרים לא עשו איסור היינו משום דעכ"פ עברו אלאו דלפני עור משא"כ בנשבע שלא לגרש וגרש שהיא לא עברה אלאו דל״ע דהא מתגרשת בע"כ בזה לכו"ע אמרי דמהני כיון דזכות הוא לה אלו הגירושין ולפי"ז הא גם בשחרור שייך זה הטעם שיכול לשחררו בע"כ ומשו"ה מהני מעשיו:

ובדרך הילוכי חזיתי שם בתשו' חח"מ סי' ט' מחכם אחד שרצה להוכיח דבמשכון עבד לא קניא ליה להמלוה מדר"י כמו דבמשכון קרקע לא קניא ליה כמבואר בגיטין דף ל"ז ע"ב דאל"כ קשה בהא דפריך על ר"א והא המשחרר עבדו עובר בעשה דלמה לא מוקי לה ששחרר עבד הממושכן אצלו דקניא ליה מדר"י ובידו לשחררו כגוונא דאמרי' לאביי דאמר למפרע הוא גובה כמבואר בתוס' גיטין דף מ"א ר"י ע"א ואפי"ה לא קאי בעשה דלעולם בהם תעבודו הואיל ואין בידו להשתעבד בו (ומהאי טעמא גופא גם לא תחנם ליכא עוד בזה) דהמלוה על המשכון אסור להשתמש בו דמחזי כמו ריבית וכל שאין בידו להשתעבד בו ליתי' בעשה דלעולם ב"ת כמ"ש בתוס' גיטין דף ל"ח ד"ה כל המשחרר והאריך שם המחבר בתירוצו יעו"ש

ולענ״ד אין בזה שום קושיא דהתוס' לא כתבו זה אלא במי שאין בידו להשתעבד בו לעולם ואינו מעוכב רק גט שחרור משא"כ במשכון הא כשיגיע זמנו ליפרע ולא יפרע הרי הוא שלו להשתעבד בו (עי' בח"מ סי' ע"ג סעי' י"ד ולבד מזה גם בתוך זמן יכול להשכירו לאחר כמ"ש שם ר"י סי' ע"ב) וא"כ לא מבעיא לדעת מהריק"ו שהובא בב"י סי' ס"ז שפסק כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דפשיטא דאסור לשחררו אליבא דהלכתא אלא אפילו למאי דקי"ל כב"ה בפ' ארוסה ד' כ"ה דלאו כגבוי דמי מ"מ הא מיהא ודאי דר"א ס"ל כב"ש שהוא מתלמידיו כמ"ש התוס' וא"כ עכ"פ לדידיה אסור לשחררו ועוד אפי' לב"ה דלאו כגבוי דמי מ"מ הדין נותן שאסור לשחררו דאל"כ גם עבד של שותפות יהא מותר לאחד לשחררו באותו הזמן שעובד להשני מטעם דבאותו זמן אין בידו להשתעבד בו דמה לי אם אין בידו להשתעבד בו זמן ארוך ומה לי זמן קצר וכ"ת ה"נ הא ליתא כדמוכח בגיטין דף ל"ח ע"ב בהא דאמרי' הכי השתא התם לא לעבד חזיא כו' ואמאי לא אמר דהתם שאני משום שהיה באפשר לשחררה בזה הזמן שאין בידו להשתעבד בה אלא ודאי דלא שנא וכיון שכן שנפל היסוד ממילא נפל הבנין:

אכן לע"ד נ"ל כיון דהא דבע"ח קונה משכון מה"ת הוא דהא מקרא למד זה וכיון שכן בודאי דמשכון עבד לא קניא ליה דהא כתבו התוס' בקמא דף י"ב ד"ה אנא מתניתא ידענא דרק לענין מילי דרבנן עבדי חשיבי כמטלטלי אבל במילי לעניין קי"ל בכמה דוכתין דכמקרקעי חשיבי אמנם בהכרח לומר דלאו בכל מילי דרבנן חשיבי כמטלטלי דאל"כ יקשה על הסוברים דבעבדים לא עשו תקנת השוק הו"ד בש"ך ח"מ סימן שנ"ו סק"ד אבל הא ודאי במילי דאורייתא לכל מילי חשיבי כקרקעי הואיל דגזירת הכתוב הוא ועי' בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק מ"ט לענין אונאה דגזירת הכתוב הוא שאין להם אונאה אף שלא מצינו טעם לזה זהו מה שנ"ל בזה:

תוכן העניינים

דברי מרדכי (לוריא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה