דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה יא
גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין. יש לפרש דאף בקלף צריך עבוד לשמן מדבגמרא איתא גוילין שבו לא עבדתי לשמן במסכת גיטין ובקלף הוכחה ביותר שמעבדו לס"ת ובוחר במקום השער ולא במקום הבשר מבגויל שאין מחלק העור כלל כמ"ש לעיל ה"ו וז'. ולכן כתב גויל וכו' וקלף וכו' דכמ"ש לעיל דרך העבדנין לחלק העור בשתי עורות ואם כן אינו עומד לס"ת מה"ט ועיין בתוספות גיטין כ"ג שמחלקין בעומד לכך ועיין בתוספות סנהדרין מ"ח ע"ב:
לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין. שכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. ועי' בכ"מ וברא"ש בהל' ס"ת חולק ע"ז ומחלק לגט דהוי מעשה רבה והוכחתו ממילה ממסכת ע"ז כ"ז ע"א עיי"ש. ולרבינו י"ל כמ"ש בתוספות גיטין הנ"ל ועבודה זרה לחלק במילה דעומד מצ"ע לשמה לגט וס"ת עיי"ש:
ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. ועי' בהגהות מיימוני ובכ"מ בשם תשובה מרבינו לחכמי לוניל לפי שעצמו של ס"ת ותפילין הם המצוה והוצרכו לעבדן לשמה לעשות להם חשיבות שיעמדו ימים רבים אבל מזוזה אינה המצוה עצמה רק הבית מחויב במזוזה. ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף. ובהגהות מיימוני הקשה ע"ז ממ"ש רבינו עצמו בפ' ה' על המחשבין המזוזה לשמירה בלבד. וגם על מ"ש שמזוזה אינה מצוה עצמה תמה בכ"מ עיי"ש:
והנראה לענ"ד בזה. דהנה לכאורה יש להבין בדעת הרא"ש דס"ל דמהני עומד על גביו בגוי שאינו בר מצוה דאם בגט לא מהני שאינו דבר מצוה מכ"ש בעניני מצוה דלשמה בכלל מצוה והאיך נאמר שתהיה ע"י הגוי. והנראה שדעת הרא"ש דלשמה אינו מטעם מצוה רק כמו הזמנה כנראה במסכת סנהדרין הנ"ל ואף לר"ת דס"ל דמאן דס"ל הזמנה לאו מלתא צריך עיבוד לשמה דלשמה הוי יותר מהזמנה בלבד. וזה שייך בגוי ג"כ. ולדעת רבינו י"ל דלשמה הוי בכלל מצוה והרי במסכת מנחות בפ' התכלת ס"ד לברך לעשות ומסקינן דלא מברכין רק היכא דעשיה גמר מצותו עיי"ש מ"מ י"ל דעשיה ומעשה לשמה בכלל המצוה גם כן וא"כ לא שייך כלל בגוי. ויש להבין בזה מ"ש לחלק בין חובת הגוף לחובת הבית דבחובת הגוף שייך לומר דהמעשה עם הלשמה המשך המצוה דעשיה ג"כ מצוה ובעי לשמה. אבל בשאינו חובת הגוף והמצוה בלתי מתחלת רק כי יושב בבית ולא שייך מעיקרא שם מצוה ע"ז ולא בעי לשמה. אף דבעינן בכתיבה לשמה ובציצית בהטויה. הנה בס"ת הכתיבה מעיקרי המצוה. אבל בטויה בציצית דג"כ חובת גברא כשלובש הבגד כמזוזה לבית. הנה בציצית בלי לשמה מאי הבדל ביניהם לשאר חוטין רק הלשמה משויא לציצית וא"כ התליה והטויה הכל צריכין לשמה אבל במזוזה שמצ"ע הכתיבה משוי למזוזה והכתיבה צריך להיות לשמה ולא העיבוד כן נראה לענ"ד להסביר דעת רבינו ז"ל. והנה למ"ש בתוספות במסכת ע"ז כ"ז במילה לר' יהודה גוי מהני משום דעומד לשמה וסתמא מהני. וא"כ סתמא עכ"פ כלשמה ועכ"פ יקשה האיך שייך שהגוי יעשה לשמה דהוי לשם מצוה. ונראה דתליא עמ"ש במ"א במחלוקת רש"י ותוספות ריש זבחים ובמסכת חולין אם הכונה סתמא לשמה וא"צ מחשבת העובד כלל. או דסתמא כאלו מחשב העובד. וי"ל דתליא בזה בסתמא במילה דאם נאמר שא"צ מחשבת העובד לשמה כלל בהעומד מצ"ע לשמה שייך לומר בגוי כשר. אלא דיקשה למ"ש ממאי דאיתא במסכת מנחות מ"ב ע"ב דטויה לשמה כתנאי מציפן זהב וכו' דלמ"ש שאני תפילין מציצית י"ל דעכ"פ מאן דס"ל בתפילין דלא בעי עיבוד לשמה מכ"ש בציצית:
ועי' בירושלמי יומא פ"ג ה"ו מובא ברמב"ן במלחמות במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישנה דאיתא שם עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ובשיירי קרבן מביא מזה ראיה לדברי רבינו עיי"ש. ובספר שלום ירושלים כתב דלשם קמיע הוי כונה להיפוך כמ"ש ז"ל בצריכות כונה עיי"ש. וי"ל דשאני היכא דאמרינן סתמא מהני וא"כ י"ל דהוי בכונה להיפך עקירת הסתמא לשמה. אבל אם נאמר דלא בעינן לשמה כלל וא"כ גם עקירת הסתמא על דבר אחר בלתי מפסיד. ודעתו לכו"ע א"צ במזוזה עיבוד לשמה עיי"ש. ולמ"ש ברמב"ן הנ"ל בדעת הירושלמי נראה דפלוגתא בכל דבר שבקדושה ולא דוקא מזוזה עיי"ש ושטחת לשון הירושלמי נראה כן:
ולפי מ"ש לעיל לחלק בין חובת הגוף למ"ש בכ"מ בשם הרבינו עיין במסכת סוכה דף ט' ע"א בציצית איכא קרא ובסוכה דליכא קרא לא בעינן עשיה לשמה. ומובן במ"ש לעיל. ובירושלמי הנ"ל דמחלק בין בגדי כהונה למזוזה שזה לגבוה וזה הדיוט עיי"ש ולמ"ש מובן דמזוזה בעיבוד הוי כיון שאינו חובת הגוף קודם שנקבע ונכתבה הדיוט בעשיה וכמ"ש לעיל. ועי' בשיורי קרבן שם שכתב שהירושלמי נשכח מרבינו שלא הביאו לראיה לדבריו ולמ"ש החילוק בין חובת הגוף מקורו משם. ועיין בס' ברכת אברהם לרבינו אברהם ז"ל בסי' מ' מ"ש לחלק בין ציצית עיי"ש שנראה כמ"ש: