דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי ירמיה לעוו
פרק ח · הלכה י
במד"א בשאר ימות השנה חוץ מר"ה ויו"כ של היובל וכו' לפיכך אם רצה היודע לסמוך בב' ימים על תפילת ש"ץ להוציא יד"ח הרשות בידו. ועי' בכ"מ ולח"מ. והנה ממ"ש רבינו בהל' הקודמת והן שומעים ואומרים אמן וזה לא שייך בעם שבשדות ממש. והנה אם צריך זה שמוציאו לענות אמן עיין בב"י או"ח סי' מ"ו שכתב שגם בשאינו שומע ולא עונה אמן יצא והביא ראיה לדבריו וכיו"ב בפר"ח סוף ס"ק ב'. ובמג"א ס"ק ח' כתב דוקא בשומע עיי"ש. ולב"י ולפר"ח צ"ע דעונה אמן ושומע שכתב כך רבינו היינו שמחויב כן כמו בכל ברכה ששומע אבל לשון כיצד וכו' צ"ע. וע"ע בב"י בסי' תקצ"א באו"ח בענין עם שבשדות ועי' ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א בשומע א"צ לומר אמן עיי"ש:
והנה עי' ברש"י ר"ה דף כ"ט ע"א בד"ה אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות עכ"ל. ועיין ברא"ש ברכות דף כ' עיי"ש. ועי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת ח"ג סי' כ"ח שכתב דערבות משום אף שאינו מחויב שיצא כבר אפ"ה משום ערבות הוי באותו הדבר אבל מוציא הוא מטעם שליחות עיי"ש. והנה מטעם שליחות שייך אף כשאינו שומע. דבשומע שייך שומע כעונה. עי' בתוס' בסוגיא דב"ק בענין הרהור כדיבור עיי"ש ועי' ברכות ל"ד ע"ב במשנה מפני ששלוחו של אדם כמותו עיי"ש והנה בעם שבשדות למאי דמפרשים אף שלא בביהכ"נ יצאו הרי צריך שיכוין המוציא ומי שמוציאו ומסתמא הוי דעת שניהם כך וכשליחות בפירוש. ועי' בקצה"ח בסימן קפ"ב ס"ק ב' במילה וכסוי שכתב דהוי כמצוה שבגופו דלא שייך שליחות עיי"ש. וא"כ לכאורה אין לך מצוה שבגופה יותר מתפילה האיך דלא שייך שומע כעונה. ונראה מטעם ערבות ועיין בקצה"ח שכתב ביבום דקטן במקום שיש גדול אינו מטעם שליחות והתפלא בזה על התבואות שור שכתב דהוי מטעם שליחות עיי"ש. אבל עיין במס' יבמות דף י' ע"ב איהו שליחותא דאחים קעביד ושם דף מ' ע"ב וברש"י שם בד"ה אא"ב עיי"ש צ"ע:
ועי' בר"ן מגילה כ"ג שכתב דבתפילה תיקנו להוציא בציבור דוקא משום יקרא דקדושה עיי"ש. והנה כן לשאינו בקי לדידן וי"ל דהוי הכל מדרבנן אבל לרבן גמליאל אף בבקי כן ויש לחלק בין האי דיבמות דאף דהוי מצוה שבגופו מ"מ לא שייך טעמא דתוס' רי"ד דשאני בתפילין דעכ"פ לא הניחו על ידו וראשו המצווים על כך. משא"כ שם דהמצוה או אח זה או זה וא"כ נעשה המצוה על מי שמחויב ג"כ עכ"פ ושייך שפיר שליחות דעכ"פ שייך בו. וא"כ לפ"ז במי ששייך בו לא שייך מצוה שבגופו בכה"ג דרק אחד יוכל לקיימו ומזה במילה וכסוי דם י"ל דלא שייך מצוה שבגופו ושייך שליחות אבל בתפילה דכל אחד יוכל להתפלל בפ"ע א"כ הוי מצוה שבגופו דעכ"פ הוא לא קיים בפיו המוטל עליו וחבירו הוי בפ"ע וצ"ע לומר משום שליחות בזה וכנראה טעמא דערבות הוי העיקר ועם כל זה כיון דעכ"פ צריך שיכוין המוציא ומי שמוציאו שברוב פעמים ע"י שמבקש ממנו וא"כ הוי כשליחות אבל שליחות זה רק מטעם ערבות ומהני משום דגילה דניח"ל ומכוין שיוציא בזה דבלא כונה לא עביד מידי. ונראה כי מדרבנן עשו שליחות כזה מטעם ערבות ובמידי דאורייתא לא שייך רק מטעם שליחות היכא דשייכי ומשו"ה בכמה דוכתי עשו בציבור דוקא הם אמרו וכו' ולשאינו בקי ולעם שבשדות למסקנא אף לר"ג. ובברכות הנהנין ברהמ"ז בשומע כעונה ולדעת הרמב"ם וי"ב בעונה אמן דגדול מהמברך וא"כ א"צ לומר מטעם כשליחות בעלמא וצ"ע. ועיין שו"ת תשב"ץ חלק ג' סי' ע"ט וברכי יוסף או"ח סי' קכ"ד בערבות בדרבנן עיי"ש. ועיין בענין שומע כעונה סוכה ל"ח ע"ב וברש"י בד"ה הוא אומר ברוך וכו' ובתוס' בד"ה שמע ופ"א מהל' ברכות הי"א ע"ש. וסי' רי"ג סעיף ב' בשו"ע או"ח עיי"ש. בשומע א"צ לומר אמן והנה כנראה אף בשומע ועונה צריך המחויב בדבר וכמ"ש ברא"ש מטעם ערבות מהני. ועם כל זה בכה"ג לאו מטעם שליחות הוי וכמו שתיקנו בקדושה צירוף בעשרה כך תיקנו צירוף עם המוציאו בערבות עכ"פ ועיקר משום שומע או עונה כמ"ש ברמב"ם פי"א מברכות הנ"ל דאו זה או זה עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בהל' שופר ה"א עיי"ש: