דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ז · הלכה יג
מי שנדוהו בפניו וכו' ואם ראו בי"ד להחרים וכו'. עיין בר"ן נדרים הנ"ל וברשב"א אם אסור בנכסיו עיי"ש, והנה כמ"ש לעיל הירושלמי שכתב ליסר את כל נכסיה כמה דתימר יחרם וכו' ולכאורה הירושלמי אמר מטעם מנודה, ובגמ' דידן משום הרחקה ולא משום נדוי דאי לא נאמר כן היכא אמרינן משמתינא לכו"ע שרי, אבל י"ל דירושלמי ובבלי עולין בענין אחד, דהנה יקשה דמנודה אני לך דהוי מצד הלשון איסור גברא והאיך נפרשו לנדר דהוי איסור חפצא, אבל אם אמרינן דגם בנדוי אסור בנכסיו וא"כ הוי מנודה אני לך ג"כ באיסור חפצא כמו בנדר ושייך לר"ע להיות חוכך להחמיר לענין נדר ודברי הירושלמי מדוייקים כמה דתימר יחרם וכו' דאל"כ לא הוי לשון נדר כלל, אבל בשמתא דאינו חל על הנכסים ורק על גופו כדאיתא במס' מו"ק המובא בר"ן שם לא הוי משום זה לשון נדר ג"כ.
וחכמים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה, במד"א כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל ת"ח שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש מחילה ויסלח לו. ויש לפרש נוקם ונוטר כנחש וע"פ מאמרם ז"ל יומא כ"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, התמוה לרבים, עם מ"ש במס' תענית דף ח' ע"א ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך עיי"ש שכן אומרים לנחש שהורג בני אדם מבלי הנאה, ועמ"ש רבינו שת"ח יתבע כבודו הנשפל בפרהסיא משום בזיון התורה, ולא משום כבוד עצמו והנקמה לא תהיה כהנוקמים מתאות נפש והנאה הגדולה להם להנקם מאויביהם לא כן תהיה נקמת הת"ח רק עבור כבוד ה' ותורתו בלבד ולא למצוא הנאה ורוית הנפש בזה וכמו הנחש שנושך מבלי הנאה כן יהיה נקמת הת"ח מבלי הנאה לו ולנפשו וכמו הנחש הטבע דוחקת אותו מבלי רצון החפשי ומבלי הנאה כן הת"ח ע"פ התורה ומצותיה יעשה ככה ולא לנטיה מבלעדי זאת.
סוף הספר