דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ו · הלכה יב
אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפי' בדברים חייב נידוי וכו'. לשון אע"פ וכו' צריך ביאור, והנה דעת רבינו בהל' סנהדרין פי"ח דמיתה בידי שמים במלקות ולא הוי בב' רשעות ואם נאמר שאין חלק לעוה"ב בכלל מיתה בידי השמים והרי גם בזה דנין בבי"ד, וצ"ל דזה גופא נאמר דאע"פ דהוי בכלל חיוב בידי שמים מ"מ כמו דלוקין בכה"ג כמו כן מנדין, וצ"ע.
והמבזה את החכם אפי' לאחר מיתה מנדין אותו בי"ד והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה וכו'. עיין בזה בס' סדר משנה שהאריך בזה לברר למה מתירין מיד עיי"ש.
וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה וכו'. ועי' בכ"מ שיצא לרבינו מהאי דאי' במו"ק י"ז האי צורבא מדרבנן דאין לנפשיה במילתא דפסיקא ליה שפי' הראב"ד לנדותו עיי"ש, ומה שדקדק דוקא לע"ה.
והנה בלי התראה מובן דלאחר שביזהו א"צ התראה ואם שיבקש מחילה מהחכם, ההתראה בכל מקום קודם שעבר ולא אח"ז לאפקרותא לאלתר בגמ' מו"ק י"ד, אבל בלא עדים יש להבין הרי כדאיתא שם בגמ' דף י"ד ע"א דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן ולא מימנו על שמתא עיי"ש, ועי' בפ"ז ה"א ובר"ן בפ' מקום שנהגו ובמ"מ בהל' יו"ט פ"ח הכ"ב, ובכ"מ להלן הל' י"ד דשמתא חמיר ממלקות וא"כ כמו דאין לוקין בלא עדים כמו כן בנדוי, ואף במלקות צריך התראה י"ל דבבזיון לא שייך התראה וע"כ הנדוי מעיקרא לבלי התראה הוי, אבל בלא עדים למה יהיה הת"ח נמי נאמן כי אנחנו ננהג בו נדוי, ואף מטעם נוגע אף דאם הנגיעה מטעם בזיון וא"כ מזה שביזהו מ"מ י"ל שמא לא ביזהו בדרך שמחויב נדוי, ועי' בשו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ט"ו וסי' ל"ה סעיף י"ד דבמריבות מקבלין אפי' מנשים וקרובים עיי"ש ובסי' ל"ז בסופו, אבל שם מתקנה ומנהג, וכאן נראה מדינא, ואם גם נאמר דנאמינו לאיסורא לדידן מ"מ האיך נחייבו לנהוג א"ע כמנודה ע"פ עד אחד ונוגע ובמידי דצריך עדות לא מחלקינן בין ת"ח וע"ה.
והנה בגמ' בלתי מוזכר דבלא עדים וי"ל דאין צריך לבי"ד, ומנ"ל לרבינו כן ומובא להלכה בשו"ע יו"ד בסי' של"ד סעיף מ"ז ובסי' רמ"ג סעיף ח', והנה לענין אחרים י"ל במלתא דאיסורא שייך לומר קים לי בת"ח להאמינו אבל לכוף למנודה לנהוג בנדוי צ"ע, אם לא נאמר דהוי מתקנת החכמים כן להאמינו ודוקא נגד ע"ה שלא יבזו ת"ח באין רואה ולכן דוקא נגד ע"ה דלת"ח מאי שנא לחוש יותר מכבודו של זה משל זה, והנה למ"ש בהגהות מיימוני הת"ח אין מנדה רק לכבוד שמים ולא לכבוד עצמו וא"כ לא הוי נוגע מ"מ יקשה כנ"ל, וכן ראיתי במהרי"ק שורש צ"ג שכתב דבעינן עדים לנדוי והביא ג"כ שהרי חמיר מנגידא עיי"ש.
ובשורש קע"ט כתב דיש להאמין קרובים ופסולים והביא מ"ש המרדכי במריבות שרוב אין עדים כשרים, להאמין הנשים ובמרדכי בפ' החובל כתב לדמותו לחיה שהאמינוה לומר וזה בכור עיי"ש, וכמ"ש י"ל מתקנת הגאונים כן, ושאולי רבינו מ"ש בלא עדים מדברי הגאונים וקבלה מהם ומנהגם כתב כן ובמ"ש במרדכי לדמותו לחיה י"ל מדינא ג"כ דהוי כמ"ש הר"ן במס' קדושין דלרוב אין שם אלא היא וכיו"ב לרוב אין עדים כשרים שם וגם יראה לבזות הת"ח באין עדים כשרים, ואולי מ"ש ולא עדים פי' עדים כשרים דוקא, ועי' לעיל בהל' י"ב אם באו עדים שביזהו וכו' ועי' בכנה"ג בזה בסי' של"ד שהביא מי שמפרש עדים לאו דוקא כשירים עיי"ש, ולפ"ז צ"ל כאן אפי' פסולין לא ואין הכרע בזה ועי' ב"ק קי"ב שלוחא דבי"ד מהמינן כבי תרי ועי' ברש"י שם, ועי' מהרי"ק קס"ג מובא בב"י סי' של"ד עיי"ש בטוען ברי, ועי' ברי"ף פסחים נ"ב שכתב פי' מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן מתקבצין אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולן להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור, ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא חמורה מן המלקות וכו' עכ"ל, ועי' בפר"ח שמפרש שלא (אימנו) [מימנו] מ"ש רבינו [בפ"ז ה"א] שהיו נשמטין והניחו לבי"ד הגדול כי הבי"ד הגדול אין להשמיט מזה עיי"ש וכן נראה.