דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי ירמיה לעוו
פרק ה · הלכה א
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו וכו' וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאין שקול וכו'. ועי' בכ"מ ולח"מ ופר"ח מ"ש ז"ל לתרץ הסתירה ממ"ש בהל' גזילה ואבידה בלשון שקול כלשון המשנה עיי"ש, ובס' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז' כתב דלשון שקול אינו מפרש שקול ממש רק בקצתו וכמו כן מפרש שם לשון שוין עיי"ש, ונראה סמך לדבריו ממה שמצינו שקול שמואל כנגד משה ואהרן דעל כרחך אין פירוש שהוא גדול מכל אחד ושוה לשניהם והרי לא קם כמשה ועל כרחך פי' שנמצא בו ממעלת אשר נמצא בשניהם אבל לא דומה ממש, ובב"ר פרשה א' בסופו שנאמר שם על שמים וארץ ועל האבות ומשה ואהרן יהושע וכלב תורין ובני יונה אביו ואמו שהם שקולין ובכל אחד נאמר מלמד שהם שקולין זה כזה עיי"ש שנראה דאם לא נאמר זה כזה לא נדע מלשון שקול שקול ממש.
והנה הדינים הנאמרים בשניהם אבידה ופדיה ומשא, אבל אם באביו אבידה וכיו"ב וברבו רק כבוד, אם כבוד רבו קודם לאבידת אביו וי"ל בזה איפכא ממאי דאיתא סוף מס' כריתות עיי"ש ונאמר דרבו והוא מחויבין בהשבת אבידה וכיו"ב אף דשייך והתעלמת באינו לפי כבודו זה משום שנגד כבודו אבל בזה שתלמידו עושה מחויב למחול על כבודו.
ועל שינוי לשון שכתב רבינו שאדם מצווה בכבוד אביו כתב לשון מצווה וברבו כתב כך הוא חייב וכו' עי' בס' מעשה רוקח והביא מ"ש בפ"ה מהל' שבת לחלק בין מצוה וחיוב עיי"ש מ"ש ע"ז, והנראה כי הנאמר הוא באופן שבאביו וברבו בשניהם בלעדי כבודם מצות השבת אבידה ופריקה ופדיון שבויים מ"ע המה גם בשאר אדם ובאביו וברבו נוסף על שניהם מצות כבוד וי"ל דאף דמצות כבוד רבו גדול משל אביו ויש להקדים זה וגדול כבודו ומצותו בכבוד רבו ועם כל זה בכלל חיוב אינו רק שהיה לו לעשות מצוה גדולה ובחר בקטנה וע"ז כתב שהוא חייב ועשה שלא כשורה שביטל מצוה המחויבת אם לא הקדימו.