דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ב
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו שנאמר וכו' א"כ למה נצטוה על בנו ובן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. ועיין בכ"מ ובלח"מ, ובכ"מ כתב דאפי' לבן בן בנו והאי דלא כתיב לזרעך שלא נאמר הבנות בכלל ועי' בפר"ח שהקשה הא מלמדתם את בניכם דרשינן ולא בנותיכם עיי"ש, ועיין בתוס' ב"ק ט"ו ע"א בד"ה השוה שכתבו אף דכל התורה בלשון זכר נאמרה ואשה בכלל זה בשלא נאמר לשון איש מפורש דאז צריכין לרבוי כמו שהביא שם עיי"ש, וא"כ כמו כן בני ובניכם הוי כמו איש ואף דהוי כמפורש זכר עם כל זה מהני רבוי לכלול גם אשה בהם וכמו כן אם יהיה נאמר מפורש לזרעיך יהיה נכלל אף אשה ולא היה מוציא אותה מלשון בניכם, ועי' עוד בפר"ח שכתב דמזרעכם לא היה נודע להקדים בנו לבן בנו עיי"ש, ואם נאמר לבן בתו ג"כ פטור א"כ לא מצי למכתב ולמדתם לזרעכם דהוי בן בנו בכלל ובכ"מ מסופק בזה, ולמ"ש בתוס' דלחומרא דרשינן טעמא דקרא וכדאי' בגמ' כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכמ"ש ז"ל בטעמא שאשה אינה מסוגלת ללמוד תורה וא"כ זה לא שייך לבן בתו ומסתברא דהוי בכלל חיובא דאבי אביו.
וא"כ למה נצטווה וכו'. כ"כ בה"א מזה דחיוב ללמד אכו"ע אבל לא בשכר וא"כ לא שייך באשה כמ"ש לעיל.