דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שקלים· רבי ירמיה לעוו
פרק ד · הלכה ו
מי שהתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרוע שמא יבאו ויטלום מהן לפיכך תיקנו להם חכמים שיטלו שכר מן הלשכה כדי שיפרשו הכל מאותו מקום שאלו שומרים שם. עי' במל"מ ובשעה"מ ובתוס' יו"ט מה שהקשו למה בנשים ועבדים שהביאו לא נאמר שמא לא ימסרו יפה ולרבינו לא נמצא כלל שצריכין למסרו לציבור עיי"ש. ועיין מ"ש בפ"א ה"ז לדעת מבי"ט וגם מבלעדי זאת באלה דשייך קבלה ע"ע בזמן גרמא וכמ"ש בתוס' דמברכין עליה א"צ למסרו לציבור עיי"ש וכמ"ש לעיל. ובשעה"מ כתב דשקלי נשים ועבדים וקטנים נתבטלו דמתורה מהני ביטול במטבע עיי"ש:
ויש לעיין למאי דאיתא במס' ביצה ל"ח ע"ב מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל וברש"י שם בד"ה א"ל וכו' איסורא אמרו רבנן לבטל ברובא אבל ממונא לא בטל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של המרובה וכו' עכ"ל עיי"ש. ועיין בר"ש במס' שביעית פ"ה מ"ג שכתב ואע"ג דאמרינן בסוף הנודר מן הירק גידולי התר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני וכו' עיי"ש. וא"כ לא שייך ביטול להפקיע שם הבעלים. ויש לומר דבזה יש לחלק בין הקדש לדבר אחר דהרי ע"י ההקדש יוצא מרשות הבעלים אלא דמתחילה בא ליד ההקדש ע"י יחידים וע"ז שייך ביטול כיון דא"צ לבטל שם הבעלים מעכשיו ואינו בגדר ממון של המועט שיהיה של מרובה שכתב ברש"י שעכשיו אינו של המועט ג"כ בלא"ה אחרי שנסתלק ממנו ע"י ההקדש. אלא במס' הוריות ו' מקרי שמתו בעלים נראה דהוי שם בעלים תמיד עליו עיי"ש:
ויש לעיין בהאי דימסרנו לציבור אם צריך המסירה לציבור קודם ההקדש דלאחר ההקדש הוי כשאינו ברשותו גם יש לעיין אם כמו בכל דבר שמזכה לאחרים שלא בפניו דצריך זכוי ע"י האחר ונראה דהגזבר זוכה עבור כל הציבור והנה א"כ הוי הזכוי לציבור אחר ההקדש כבר. ועי' במס' יומא ל"ה ע"ב בבגדי כהונה דנראה שא"צ זכוי ע"י אחר לציבור דהרי שם איתא מסרה לגזבר ונשארו לו ועי' בהל' כלי מקדש בפ"ח ה"ז וא"כ י"ל דקודם ההקדש צריך שימסרנו לציבור ומהני בינו לבין עצמו ויש לפרש לולא דברי רש"י שמא לא ימסרנו יפה יפה שמא לאחר שבא להקדש ימסרנו לציבור. וגם י"ל גם להסכים עם דברי רש"י שכתב שנוח לו שיהיה משלו עיי"ש. דמשו"ה נאמר דמעיקרא רצה לזכות בו לעצמו עבור ההקדש ואף כי עתה ע"י כי נאמר לו ימסרנו לציבור מ"מ שמא היה דעתו מעקרא להקדיש משלו ובלתי מועיל מסירתו עכשיו ועי' במל"מ שכתב דחיישינן שמא חפץ לזכותו וחיישינן שמא לא ימסרנו יפה עיי"ש ולמ"ש י"ל דשמא לא ימסרנו הוי שמא חפץ לזכותו ולהקדישו וא"כ לא מהני המסירה אחרי ההקדש וצ"ע: