דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שקלים· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ז
הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם אבל הכותים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם וקטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו. הנה בפי' קטן בהרע"ב במשנה ג' פ"א דשקלים מפרש וקטנים אפי' הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים ורבינו בפי' המשנה כתב קטן שלא הביא ב' שערות וכן נראה כאן שסתם קטן ובהל' א' כתב מצוה וכו' ולא כתב מעשרים ולמעלה. ונראה כמו בכל המצות משהביא ב' שערות בן י"ג ורמב"ן בפרשת כי תשא כתב כמו כן דשקלים לקרבנות משהביא ב' שערות ובתוס' יו"ט העיר על זאת ותליא דלר"ע ברטנורא קרא דבן עשרים קאי על מחצית השקל לקרבנות ורבינו ורמב"ן וסייעתם דקרא קמא דכתיב סתם כל העובר וכו' קאי לקרבנות דלא כתיב מעשרים וכו':
אמנם לשון הירושלמי יקשה לדעת רבינו וסייעתם דעל משנה ג' בפ"א בשקלים דאיתא את מי ממשכנין וכו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים וכו' ובגמ' שם אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הדא דתימר בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' לא בדא ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות ונוסחא אחריתי אין ממשכנין עד שיהיה בן עשרים. [ועוד נוסחא ולמשכנין אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות]. והנה בהנוסחות תליא אם כפי' הרע"ב או רבינו:
ועוד שם על משנה ד' דאיתא אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מידן ובגמ' שם אע"פ שאמרו וכו' הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות עכ"ל. וכמ"ש בקרבן העדה לרבינו ורמב"ן על כרחך בשהביא ב' שערות לאחר זמן דקודם י"ג מאי אהני שערות עיי"ש והנה בשערות אחר י"ג כמ"ש בשיירי קרבן דיקשה דנראה מירושלמי ג' זמנים זמן שמקבלין ואין תובעין וזמן שתובעין וזמן שממשכנין לרע"ב מקבלין לפני הזמן ולאחר זמן תובעין ולאחר עשרים ממשכנין אבל לדעת רבינו הניח בצ"ע:
ולדעת רבינו נראה ג' זמנים קודם הזמן מקבלין ולאחר זמן קודם שהביא ב' שערות תובעין ומשהביא ב' שערות לאח"ז ממשכנין ומובן לדעת רבינו דלדעת הרע"ב יקשה כיון דלדעתו שקלי קרבנות נתמעטו בתורה עד עשרים למה תובעין ואם תובעין למה אין ממשכנין מאי מסתבר לחלק בכך ואין לומר דתובעין מדרבנן ומשו"ה אין ממשכנין למ"ש הרע"ב במ"ה פ"א בנשים ועבדים וקטנים שמקבלין מהם ובתנאי שימסרם לציבור לגמרי כדי דלא יבוא קרבן ציבור משל יחיד עיי"ש וא"כ בע"כ לא יקנו אותם לגמרי זה אינו דמאי שנא מכופין עד שיאמר רוצה אני וכמ"ש ברמב"ם בפ"ב מגירושין דלאחר הכפיה מקנה בלב שלם עיי"ש ולמה נאמר תובעין אחרי שצריכין התנאי להיות ראוין לשקלים לקרבן:
אמנם לרבינו י"ל בהגיע לשנים ולא הביא שערות עי' באהע"ז בסי' קנ"ה סעיף כתב ומקורו ממס' נדה בפ' יוצא דופן בסוגיא דחזקה דרבא בדאורייתא בהגיע לשנים בלי שערות חיישינן שמא נשרו עיי"ש וא"כ מובן דמספק חיובו למצוה באיסורא דאית בממון תובעין אבל לא נוכל לכופו מספק. אמנם בנשים ועבדים כנראה דהנה בהל' ג' בגמ' איתא אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע וכו' נקטו רק קטנים ולא נשים ועבדים ובהל' ד' בגמ' דמקשינן הא לתבוע וכו' ומשני כאן כשהביא ב' שערות וכו' דבנשים ועבדים דאין דנין לענין גדלות וקטנות יקשה עוד. ונראה דאין תובעין להם וכ"כ במהר"א בפי' שם וז"ל ונשים ועבדים נמי אין תובעין והא דתנינן להו לעיל גבי אין ממשכנין איידי דתני בקטנים תני ליה בהן עכ"ל ויש ליישב מה שעמד בשיירי קרבן על המג"א בסי' תרצ"ד שכתב על הגהות מיימוני שכתב דנשים וקטנים חייבין מנ"ל כן והקשה דמפורש דתובעין להם עיי"ש וי"ל המג"א עמד עמ"ש נשים חייבין:
ולפ"ז לדעת רבינו מובן דתובעין ואין ממשכנין ועי' במהרי"ט חלק א' סי' נ"א שהחליט דחשש שמא נשרו הוי חשש מדאורייתא ודעת הב"ש דהוי חשש דלא שכיח עיין בספר שערי תורה ח"ב כלל ל' פרט ז' שם בזה עיי"ש ולמ"ש דעת רבינו ורמב"ן ותוס' יו"ט נראית כן כדעת מהרי"ט דעל כרחך חשש שמא נשרו מדאורייתא:
ואחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שמפרש ג"כ הג' זמנים קודם י"ג ולאחר י"ג בלא הביא משום שמא נשרו ואח"ז כמ"ש:
ורבינו כאן בחיבורו כתב שאלו ג' זמנים דלאחר י"ג והביא שערות זה הנכלל בלשון כל איש מישראל וכו' המובן כמו בכל המצות בגדולים ומ"ש הכל וכו' ואם נתנו מקבלין וכו' בקטנים ממש קודם י"ג ומ"ש בה"י כל מי וכו' ותובעין אותן עד שיתנו י"ל קאי על המחויב מספק ג"כ וצ"ע למה לא פירוש רבינו כדרכו לפרש ולא כתב כלל בפירוש מענין תובעין בקטנים ונראה שנכלל במ"ש או הוא עתיד ליתן בי"ג בלא הביא שערות וראיתי במרכבת המשנה שמפרש והוא עתיד קרוב להביא ב' שערות עיי"ש:
ואם נתנו מקבלין מהם. יש להבין כיון דמדינא אין חייבין בשקלים האיך נצרפם לתרום לקרבן אלא כמ"ש בהרע"ב דהוי בתנאי שימסרם לציבור וכל זה שייך בנשים ועבדים אבל בקטנים דלאו בר אקנוי נינהו האיך מקבלין. וראיתי בשעה"מ כאן שהקשה כן לדעת רבינו ורמב"ן בקטן ממש דלרע"ב בקטן קודם עשרים לא יקשה אבל לרבינו בקטן ממש כבר כתב רבינו בכמה דוכתי בהלכות לולב וכיו"ב דלאו בר אקנוי הוא עיי"ש:
אמנם לדעת רבינו י"ל דבנשים א"צ לומר משום בתנאי שימסרם לציבור וכמו כן בקטנים דהנה עי' בקרית ספר שכתב דנשים ועבדים וקטנים אין חייבין משום שנאמר כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ונשים ועבדים פטורין הכא דכתיב כופר נפשו הו"א דחייבין אי לא דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלין מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן עכ"ל. ואם כן לדבריו א"צ להקנות לציבור גם למ"ש בתוספות במסכת ר"ה ל"ג ע"א בד"ה הא דקיי"ל כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות ומשו"ה נשים יכולין לברך במ"ע שהז"ג עש"כ דיכולים לקבל לחיוב המצות הפטורות מדינא עיי"ש. ואפי' בקטנים דלא שייך קבלה אבל כנראה דקטנים שמקבלים מהם במופלא סמוך לאיש שיודע להפלאות עי' נדה מ"ו דחשוב קבלה ע"ע וגם להקדיש אם מדרבנן או מדאורייתא:
קטן שהתחיל אביו ליתן עליו שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדל ויתן על עצמו. וברע"ב משנה ג' פ"א דשקלים שוב אינו פוסק. אביו משהתחיל ואם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו עיי"ש ובתוס' יו"ט עמד ע"ז דהאיך יוכל האב להטיל חובה על הבן וכתב ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים עיי"ש אבל דעת רבינו אינו כן אלא קאי על אביו שאינו פוסק לו בלבד:
והנה לרע"ב שמפרש קטן לאחר י"ג וב' שערות ודאי יקשה למה יחויב אביו לעולם יהיה עד עשרים שנים מה לאב בבנו הגדול המחוייב בכל המצות אף לדעת רבינו ורמב"ן יש להבין למה בהתחיל אינו פוסק ועי' בפי' המשנה לרבינו שם שכתב ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן אמרינן לו מאחר שנתת עליו השנה שעברת והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק וזה ענין אמרם כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק עכ"ל:
הנה מטעם חינוך כמו האב מדיר את בנו בנזיר לא שייך כאן דהאב העושה המצוה ולא הבן ונראה דכמ"ש בשם קרית ספר דמשום כופר נפש נשים וקטנים בכלל אלא שאינם בחובה וא"כ כשהאב נותן משום כופר נפש בשנה אחת מסתמא דעתו לתת כן בכל שנה עד שיגדיל דמאי אהני ליה לשנה אחת בלבד והוי כקיבל עליו ככה עד שיגדל הבן ואף באומר שלא היה דעתו אלא לשנה אחת בלבד י"ל שאינו נאמן דהעושה כן עושה מסתמא תמיד ויש להעמיס זה בדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל וצ"ע דבה"י איתא שאין כופין בכה"ג ואם כן נפק"מ לתובעין בלבד. ומאי אהני באומר שלא היה דעתו לעולם וי"ל נפק"מ כמ"ש בתוס' במסכת שבועות כתב דנשאלו ותירצו בשכח עיי"ש. ועי' מ"ש לקמן בה"י עיי"ש: