אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק כה · הלכה א

פרק כה

יש כלי שמלאכתו להתר והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדם לפצוע בו אגוזים וכיו"ב. ויש כלי שמלאכתו לאסור והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו כגון מכתשת ורחים וכיו"ב שאסור לכתוש ולטחון בשבת. כל כלי שמלאכתו להתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכות מותר לטלטל בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור. כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תגנב וזה הוא בשביל עצמה וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתייבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תנפח ותפסד ה"ז מטלטל בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להתר. וכן מטלטל הוא הרחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה וזה הוא לצורך גופו או לישב במקומו אבל אינו מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כיו"ב. ועיי' בהמ"מ:
והנה מקור הדברים בענין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו במס' שבת דף קכ"ג ע"ב בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי השולחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' ובתוספתא במס' שבת פט"ו בראשונה וכו' חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' רשב"ג אומר אף העוגין של ספינה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה וכו' ובירושלמי בסוגיא שם ר' אבוה בשם ר' אלעזר בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת כי נחשדו להיות מחללין יו"ט ושבתות היא דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגומר ואסרו להם הכל כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל חוץ מן המסר וכו' ר' יוסי אומר וכו' רשב"ג אומר וכו' ובסוגיא בבלי עוד שם א"ר חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית זו דכתיב והיה בימים ההם וכו' ומביאין ערימות וכו':
ועי' בתוס' במס' ב"ק דף צ"ד ע"ב בד"ה בימי רבי שכתבו בשם ר"ת שם במאי דאיתא בימי רבי נשנית משנה זו דגזלנין וכו' אין מקבלין מהן דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תיקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאים דהא מעשים בכל יום שמקבלין מגזלנין וכו' וכן ההיא דכל הכלים דא"ר חנינא בימי נחמיה וכו' נשנת משנה זו וכיו"ב במס' ב"מ והוריות דאי' בימי וכו' לדורו בלבד היה התקנה עיי"ש והנה יש להבין לפ"ז האי דאיתא בסוגיא שם א"ר אלעזר קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו וכו' אמר רבה ממאי דילמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים נשנו וכו' הרי נראה דאף בימי המשנה היה נשאר לדעת ר"א כבימי נחמיה וגם מדאיתא התיר וכו' וחזרו והתירו וכו' הרי נראה שגם אח"ז היה האיסורו של נחמיה קיים וגם לאחר כל התירו וכו' הניחו על האיסור הראשון מחמה לצל במלאכתו לאסור ושלא יגנב ושלא לצורך כלל כמ"ש בהמ"מ וכיו"ב:
ונראה דתליא במ"ש רבינו בפ"ב מהל' ממרים ה"ב באין יוכל לבטל דברי בי"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ומנין וז"ל אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים ובראב"ד השיג עליו עיי"ש ובהל' ג' כתב בנעשה לסייג ופשט בכל ישראל אין ביד שום בי"ד לבטלו עיי"ש ודעת הראב"ד בה"ב בפשט בכל ישראל בלבד אין לבטלו עיי"ש:
ונראה מזה הטעם דעת ר"ת דרק לדורו תיקן שם שלא לקבל מגזלנין דלא שייך לומר שנמנו להתירו שלא היו גדולים בחכמה ובמנין מרבי וגם היה לסייג ולא נראה שלא נתפשטה בישראל וכמו כן כאן שהתירו וחזרו והתירו לדעתו רק לדורו תיקן ובכה"ג בדעת רבינו ג"כ לומר דאפי' לסייג דלא שייך ביטול דברי בי"ד חבירו שהרי שכך הותנה מיד שיהיה רק לדור הזה בלבד ולא לאחריו ועי' בתוס' במס' ביצה דף ה' ע"א בד"ה כל ושם ע"ב בד"ה מכדי עיי"ש ולפ"ז צריכין לפרש התירו וכו' שהבאים אחריהם נחמיה ודורו הניחו על התקנה הראשונה בכמה דברים ואחרים אחריהם הניחו ג"כ במעט מהראשונים עד שהתירו וכו' נמצא לא ביטלו דברי נחמיה ולא לבי"ד לדור אחריו רק למה שהניחו העם במנהגם וכל בי"ד שבדור רק לדורו הניחו עד שאמרו כל הכלים ניטלין חוץ וכו' בזה גזרו ואסרו לכל הדורות ובלשון התוספתא ליתא מתירין אלא מוסיפין וכו' ולשון הגמ' וירושלמי צ"ל ג"כ על דרך זה ונראה כיון דהוי מנהג לכל ישראל דהוי דאורייתא כדאיתא ביו"ד בסי' רי"ד אלא כיון דתליא בדעת הבי"ד הראשון ומסתמא דעת העם כדעת הבי"ד שבדורו כדאי' במס' סוטה בפ' ארוסה מסתמא דדעתו מסכים לדעת הבי"ד עיי"ש וא"כ תליא ההתר ומנהגא בדעת הבי"ד שאחרי נחמיה ועי' מ"ש במס' ביצה בסוגיא דדבר שבמנין בזה ולהלן נפרש דעת רבינו המסכים כדעת ר"ת:
ובר"ן בסוגיא כתב מדלא קאמר וחזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור כיון דמתחלה נאסר כולן בכל ענין חוץ מג' כלים אין לנו אלא מה שהתירו חכמים וכל המתיר יותר מכן עליו להביא ראיה וכיו"ב דעת הריטב"א וכן דעת המ"מ בה"ג שכתב דיש הסוברים דהותר הכל וחולק ע"ז עיי"ש וכן להלכה בשו"ע בסי' ש"ח סעיף ד' והנה מה שדייק הר"ן מדלא קאמר והתירו לגמרי בירושלמי איתא עד שהתירו להן את הכל אבל הפי' הכלים ולא כל הטלטול וכונת הר"ן כיון שאין לנו גלוי מפורש שהתירו לגמרי כל הטלטולים אף שלא לצורך אמרינן כל המתיר עליו להביא ראיה ואפי' לר"ת דלדורו תיקן מ"מ הבאים אחריו עליו סמכו לקיים מנהג הדור ונשאר התקנה עי"ז קיים ושייך שפיר כל המקיל עליו להביא ראיה ועוד שם בר"ן וז"ל ומיהו אפי' נאמר וכו' שלא לצורך אסור הני מילי בכלים אבל בספרי הקודש ואוכלין אין לנו לפי שכלים שנאסרו מתחילה ואין לנו להתירן אלא מה שפירשו החכמים אבל כתבי הקודש ואוכלין שלא נאסרו כל המחמיר עליו להביא ראיה עכ"ל. וזה כדעת הסוברים דכל ספק בתקנה מוקמינן על דין התורה ועי' במל"מ בפרק כ"א ה"א מהל' מלוה ולוה ובקצה"ח בסי' שס"ב ס"ק ג' וברשב"א המובא בב"י בסוף סי' י"ג בחו"מ ובסמ"ע בסי' י"ח ס"ק י' ובב"ש אהע"ז בסימן א' ס"ק כ"א ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ה סי' מ"ו מובא בב"י בחו"מ בסי' ס"א בספק במנהג עיי"ש:
ובתוס' במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב בד"ה מקצוע של דבילה וז"ל לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחית היו מטלטלין עכ"ל. ובחי' הר"ן שם בד"ה בראשונה דאע"פ שמשמשין לפעמים באיסור ועיקרן להתר אבל אותן כלים שאין משתמשין בהם אלא להתר ואין ראויה לתשמיש אחר לא אסרו אפילו בראשונה עיי"ש. ונפק"מ לענין שימוש שלא לצורך כלל וכמ"ש בר"ן הנ"ל כל המחמיר עליו להביא ראיה בכה"ג ולשון הגמרא בימי נחמיה נשנית משנה זו בראשונה וכו' וא"כ נראה דג' דברים לא נאסרו מעולם ולהר"ן צ"ל שבימי נחמיה התירו ג"כ וצ"ע. וי"ל שכדומה לאלו ג' אסרו אז ואלו ג' לא היו בכלל איסור:
(ב) והנה בטעמא דאיסורא נמצא מפורש בגמרא קכ"ד ע"ב וטלטול גופא לאו משום הוצאה היא. וברש"י בתמיה הילכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה עכ"ל. וכיו"ב במסכת ביצה ל"ד ע"א וברש"י שם תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה וכו' עכ"ל עיי"ש:
ודעת רבינו בפרק הקודם הי"ב וי"ג "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו מה אם הזהירו נביאים שלא יהיה הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנא' ודבר דבר ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום החול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיו"ב. שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטילין כל ימיהן כגון הטיילנין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר" עכ"ל. ובראב"ד ע"ז ועוד אמרו אטו טלטול לאו לצורך הוצאה היא ועוד בימי נחמיה וכו' נשנית זו שאמרו ג' כלים וכו' נמצא מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה עכ"ל. ומ"ש ועוד בימי נחמיה וכו' נראה משום דמפורש שם שנשאו ערימות וכו':
ובהמ"מ דלכן לא כתב רבינו טעמא דהוצאה דהוי טעמא דנחמיה ואחר כך התירו ונאסרו קצתם משום הטעמים האחרים עיי"ש. וזה מובן עם מ"ש לעיל בשם הר"ת דלדורו תיקן וכמ"ש דבלא"ה לא היה ביד הבי"ד שלאחריו לבטלו דכנראה התירו וחזרו וכו' היה אח"ז וביותר למאן דאמר קנים וכו' קודם התרת כלים נשנו. ומובן דלכן כתב רבינו אסרו החכמים וכו' אמרו אם הזהירו הנביאים וכו' אף דנחמיה לא היה בכלל הנביאים מ"מ מלשונו נראה דאסרו החכמים לא קאי על נחמיה גם בנחמיה מצינו טעם אחר משום שפרצו באיסורי שבת ונראה שהחכמים שאסרו שכתב רבינו כונתו על אלה שאחרי דורו של נחמיה. דנחמיה רק לדורו תיקן ואלה אשר קיימו והשאירו העם באיסורם כמנהגם למדו מהנביאים הראשונים ואף אחרי כי נבטל טעמו של נחמיה בחרו לקיימו מטעמים אחרים שכתב רבינו ולזה כיון הראב"ד שכתב ועוד בימי נחמיה וכו' ולא מחכמים אחרים וגם משנה זו דנראה משום הוצאה כמפורש בנחמיה. ודעת רבינו מיושב עם מה שכתבתי וכמ"ש בהמ"מ המובן עם דברי הנ"ל ובירושלמי הנזכר כיון שנגדרו וכו' ונראה דביטל טעמא דנחמיה אח"ז ואפ"ה לא התירו רק הצורך ביותר בכל פעם ופעם ונראה כמ"ש ההמ"מ:
ועיין עוד בהמ"מ שכתב די"ל ג"כ דרבינו מוסיף בטעמים על הטעם הוצאה עיי"ש ועם כל זה י"ל כמ"ש דסבירי ליה לדורו תיקן כמ"ש גם מלשונו נראה כן וממ"ש ויבוא להגביה וכו' מפינה לפינה או מבית לבית וכו' נכלל בזה טעם דהוצאה נראה מסכים לזה שבא להוסיף בטעמים על טעם דהוצאה:
ועי' בפנ"י במסכת שבת דף מ"ד דמאי דאיתא בגמ' טלטול משום הוצאה דלאו דוקא משום הוצאה בלבד דלא שייך אלא באבנים דליכא אלא חשש הוצאה אבל במלאכתו לאיסור כמו שחששו להוצאה כמו כן חששו שיבוא מטלטול לשאר איסורים ג"כ וכמ"ש רבינו שמא ישכח ויעשה בהם מלאכה עיי"ש. ומסתבר מאוד לומר כן דלמה יצאה הוצאה משאר איסורים בחשש השוה בכולם. ודוחק לומר משום דמלאכה גרועה היא החמירו ביותר דלא שייך לומר כן בטעמא דחשש שכחה:
ומלשון רש"י במסכת ביצה י"ב ע"א בד"ה לפלגו באבנים וכו' אין איסור הוצאה אין איסור טלטול וכו' ומה שלא גזרו על כל הטלטולים וכו' משום דאין גוזרין וכו'. נראה דלא נבטל טעמא דהוצאה גם אחרי נחמיה ודורו ובגמ' ביצה ל"ז ושבת קכ"ד דאיתא אטו טלטול לאו משום הוצאה היא דנאמר לר"י וחכמים הרי גם לזמנם לא נבטל טעם דהוצאה והרי רק בקנים וכו' אמרו שקודם התרת כלים נשנו ואם כן נראה דאף בעת ההתר שאר הכלים היה על הנאסרים טעמא דהוצאה וזה היה נראה שלא כדברי המ"מ וכמ"ש בפנ"י דהוצאה לאו דוקא אלא גם משום שאר איסורי שבת:
והנה למ"ש בפנ"י וכן נראה דהרי בימי נחמיה עברו חוק גם בשאר איסורים דורכים גיתות וכו' ולמה גדר בעדם אלא בשביל הוצאה בלבד. ולפ"ז יש לפרש אטו טלטול לאו משום הוצאה היא שפי' אטו הוצאה יוצאת משאר האיסורי מלאכה שנגזר ונאסר בעדם הטלטול וכן הוצאה אף דמלאכה גרועה היא מ"מ כשאר מלאכות חשובה מדאורייתא ויש מה"ט דנראה כגרועה לגזור ביותר ומדויק אטו וכו' ועי' בגירסות שם ובמסכת ביצה ל"ז ע"א עיי"ש ועי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת לאו"ח להל' יו"ט שם בפרק ב' בכללי מוקצה אות א' שכתב דלכן כתב רבינו טעמים אחרים דטעמא דהוצאה רק לב"ש דלית ליה מתוך ורבינו לדעתו דאין צריך לצורך קצת ומהאי טעמא לא שייך גזירה אטו שבת דהוי גזירה לגזירה ואפ"ה גזרו ביו"ט במוקצה יותר מבשבת משו"ה כתב טעמים אחרים דשייכים גם ליו"ט עיי"ש:
והנה לדעת רש"י ביצה י"ב דס"ל דלא בעי צורך קצת כתב שם דאם נאמר דלא אמרינן מתוך ולפלג באבנים ושייך שפיר טלטול משום הוצאה אבל למסקנא למ"ש בפרי מגדים לרש"י ל"ש היינו טעמא דמשום הוצאה רק לב"ש ור"ע דלית להו מתוך. אמנם למ"ש בפנ"י שם גם לרש"י צריך צורך קצת וגם רבינו לא בריר אם ס"ל שא"צ צורך קצת ועיין ברש"י במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה לפלגו וז"ל אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל הטלטולים אפי' על אוכלין וכלים משום אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו עכ"ל וכיו"ב שם דף ל"ז ע"א אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלין מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט עכ"ל:
ונראה מדבריו דחשש גזירה משום הוצאה שייך גם במלאכתו להתר אלא דלא יכלו לגזור עליהם וכמ"ש ולא כן דעת רבינו אלעזר ממיץ בספר היראים עמוד הזמנים דף ל"ב ע"ג וז"ל ואסרו החכמים שלא לטלטל דבר מוקצה משום הוצאה דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מוקצה אטו טלטול וכו' פי' שהמטלטל דבר המוקצה מוקצה מחמת מיאוס למאן דאסרו מתוך שמאוס יוציאנו לחוץ ואי דבר שאין תורת כלי עליו מתוך שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו ואי מוקצה מחמת איסור מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח שבת ומוציאו עכ"ל הרי אין דעתו מסכמת לדעת רש"י הנ"ל ולדעתו לא שייך בכלים שמלאכתו להתר ובאוכלין חשש הוצאה ולא כרש"י שבכולן שייך חשש הוצאה אלא שאין גוזרין וכו' ונפק"מ לכמה דברים יוצאים מזה והנה טעמי דרבינו שייכים ג"כ במלאכתו להתר וכיו"ב ונראה גם לרבינו צ"ל כמ"ש ברש"י שאין גוזרין וכו':
והנה ע"פ דעת רבינו ורש"י נבין כמה סוגיות כמ"ש לקמן בס"ד וכנראה אף הראב"ד בלתי משיג על טעמי רבינו שכתב עוד אמרו טלטול וכו' שנראה שבא לומר שיש עוד טעם עיקרי המפורש בגמ' והוכחה לזה דבהשגותיו על הבעה"מ בריש מס' ביצה כתב הטעם לאסור מלאכתו לאיסור שנראה כעושה מלאכה עיי"ש הנה חידש הוא ג"כ טעם אחר ולטעמו י"ל כר"א ממיץ הנ"ל אבל כנראה ס"ל טעמים אחרים ג"כ שכתב רבינו:
ואחזה לענ"ד עמ"ש לדעת רש"י ורבינו דגם בכלים המותרים שייך טעמא דגזרו בטלטול להבין סוגית הגמ' במס' ביצה י"ד ע"ב הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכלו וב"ה אומרים בורר כדרכו וכו' ובגמ' שם ארשב"ג בד"א בשאוכל מרובה על הפסולת אבל הפסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לא צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא וברש"י שם בד"ה מאן דשרי ואפי' לטלטלו והא בטלי ליה מעוטא לגבי רובא והוה ליה ככולה פסולת ולא חזי ובד"ה דנפיש בטרחא שישנו דק והכי קאמר בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה על הפסולת הוא דקאמר ב"ה נוטל פסולת דמעוטי בטרחא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל וכו' עכ"ל ועי' בתוס' שם בד"ה הבורר ובמס' שבת קמ"ב ע"ב האבן ע"פ חבית וכו' היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה וכו' ובגמ' שם מאן תנא דכל דאיכא התירא ואיסורא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן אמר רבה בר בר חנה רשב"ג היא דתנן הבורר וכו' ארשב"ג בד"א כשאוכל מרובה וכו' כפסולת מרובה על האוכל דמי עיי"ש ברש"י ובתוס':
והנה מלישנא בהתירא ובאיסורא טרחינן נראה בפסולת שייך איסור מוקצה ומה"ט שם דאיסורא עליו דעצמות וקליפין תורת מוקצה עליהם ואבן שע"פ חבית ודאי באבנים שייך מוקצה והיה נראה מזה כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דטלטול מוקצה מותר באוכל נפש אבל כל זה ביו"ט ובמס' שבת לענין שבת נאמר ועיין ברא"ש במס' ביצה וז"ל נראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומניחן עדיין בקליפתו אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל לא מקרי שם פסולת עליהו כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפרי ולא דמי לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל עכ"ל ומזה דבורר קטניות מיירי דהפסולת לא היה באורחייהו ותורת מוקצה עליהם וכמו באבן ע"פ חבית וברש"י במס' ביצה שם על פסולת מרובה על האוכל מפרש כמ"ש דבטיל לגבי אוכל וככולה פסולת אבל כשאוכל מרובה וכו' דשרי לא פירש כלום ובתוס' במס' שבת הנ"ל בשם ר"ת דאם האוכל מרובה על הפסולת הוי הפסולת כבטל לגבי רובא עיי"ש ולכאורה ענין ביטול זה בלתי מובן והרי בורר אותו אף די"ל דכ"ז שהוא בתוך האוכל לא הוי באיסורא משום ביטולו ומותר לקחתו בידו וכמו כן באבן כנראה מלשון התוס' דבטל לגבי החבית דיקשה ביותר ולדמותו לענין ביטול בעלמא ודאי לא שייך בכה"ג דניכר האיסור ונודע ועי' בטו"ז או"ח בסי' תרל"ב ס"ק ג' מ"ש בשם הלבוש ומ"ש ע"ז עיי"ש וגם לפרש בטול דהוי כטפל לו יקשה לומר כן במוקצה והנה בהאי דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא פי' ברש"י כי האוכל מרובה אבל הפסולת דק ונפיש בטרחא לכן אף שהפסולת מעט יברור האוכל ובש"מ בשם הרא"ה מפרש האוכל נפיש בטרחא שהוא דק וזוטר בשיעורא משו"ה בורר האוכל משום דפסולת מרובה ובעינא ועי' בתוס' במס' שבת ב' פירושים אלה עיי"ש ובשו"ע בסי' ת"ק כפי' רש"י עיי"ש:
וכנראה דרש"י שכתב באוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא עיי"ש נראה דלאו מטעם ביטול דעתו וגם כנראה מלשון התוס' במס' שבת דדעת רש"י אינו מטעם זה עיי"ש בד"ה שאוכל וא"כ יש להבין למה נאמר באוכל מרובה על הפסולת דבורר הפסולת מתוך האוכל נהי בטירחא הותר לברור האוכל מ"מ הלא יותר מסתבר להטריח בהרבה מההתר ממעט מהאיסור והיינו טעמא דטרחא בלתי מספיק כנראה לתוס' שם ויותר מזה ראיתי במאירי שכתב בפסולת מרובה על האוכל בשיעור או בטורח בכל אחת בורר את האוכל ואם האוכל מרובה מפסולת בשיעור או בטרחא פליגי ב"ש וב"ה והלכה כב"ה עיי"ש דמזה נראה דלא הוי דעתו משום ביטול דא"כ בלתי מספיק אם האוכל מרובה בטורח בלבד ולא בשיעורא וכתב עוד שם וא"נ הוי כהדדי אית לן למימר דבורר את האוכל עיי"ש וכנראה מכל זה שאין דעתו מטעם ביטול שכתבו בתוס' הנ"ל:
ונראה לומר דכמ"ש במקום אחר דאיסור מוקצה באוכלין ג"כ מהאי טעמא דדבר שמקצה נפשו ממנו הוי בגדר שאין בו צורך וככל שאין נצרכין שנגזרו בימי נחמיה ונאמר לפמ"ש לדעת רש"י דהיה לגזור מטעם הוצאה אף באוכלין וכלים הנצרכים ומלאכתן להתר דבכולן שייך בשוה טעם הגזירה אלא משום שאין גוזרין גזירה שאין לעמוד בה וא"כ מובן שפיר בדבר שיכולין לעמוד בה ונהפוך דמקיל בטרחא אין לחלק בין התירא לאיסורא וכיון דמטעם הגזירה משום הוצאה אוכל ופסולת שוין וא"כ בכה"ג דרצו למעט הטלטול משום הוצאה בכה"ג טוב שיעסוק בהפסולת שעי"ז ימעט בטלטול בההתר דבשניהם החשש בשוה וראו להתיר מוקצה בכה"ג דע"י ההתר המוקצה יהיה מעט הטלטול דכל עיקרו דמוקצה מהאי טעמא לאסרו למעט הטלטול והעסק בשבת וביו"ט ואם נתמעט ע"י ההתר המוקצה התירו מהאי טעמא:
ולדעת הר"א ממיץ דלא שייך לומר למ"ש דלדעתו בהתירו לא שייך חשש הוצאה י"ל שמפרש בהתירא טרחינן מטעם ביטול כמ"ש בתוס' הנ"ל דלדידי' ודאי מסתבר ביותר לטרוח בהתירא דלא שייך חשש הוצאה מבאיסורא דשייך ביה ואסרו מה"ט לטלטל ועל כרחך צ"ל שמפרש כמ"ש בתוס':
ובמקום אחר כתבתי דזה אם מהני תנאי במוקצה תליא ג"כ בדעת רש"י ור"א ממיץ הנ"ל דלדעת רש"י לא מהני ולרא"ם יהני כמ"ש שם מלתא בטעמא ודעת הראשונים ז"ל וכנראה מירושלמי דמהני תנאי במוקצה וצ"ע כעת גם כתבתי במ"א נפק"מ בין דעתם ז"ל בענין אין כלי ניטל אלא לדבר שניטל ע"כ גם נכתב בס"ד אח"ז להלן ג"כ עוד נפק"מ בין הטעמים ועי' מ"ש בה"כ אות ב' בזה עיי"ש:
(ג) במלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו:
במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב ת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים וכו' התירו וכו' וחזרו והתירו וכו' אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להתר לצורך גופו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להתר וכו' וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכו' רבא אמר מכדי התירו קתני מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו אלא אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו וחזרו והתירו מלאכתו לאיסור בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו מחמה לצל לא וכו' עיי"ש וקיי"ל כרבא עי' בהל' ב' ג' בפירקן ובשו"ע בסי' ש"ח:
ויש לברר בדבר דלא שייך בו צורך גופו אם מותר לצורך מקומו והנה מצינו מדובר בזה מהראשונים ז"ל דדעת הרמב"ן בחי' וכיו"ב ברשב"א לדעת רש"י אליבא דר' נחמיה במלאכתו לאיסור דלצורך גופו אסור לצורך מקומו מותר עי' ברשב"א שכתב ואע"ג דבכולה שמעתין שרי טפי לצורך גופו מלצורך מקומו הכא לא קשיא דבדין הוא דאפי' לצורך גופו יטלטלנו אלא שא"א דלא משכחת לה לצורך גופו ולי נראה דיש כיו"ב בפ' הנוטל גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר אבל ר"ת פי' דלדברי רש"י דלר' נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מטלטל כלל ואפי' לצורך מקומו דאין תשמיש המיוחד לו לפי שמיוחד להסתלק אחר תשמישו וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו והראשון נראה יותר וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' בתוס' במס' שבת דף ל"ו ע"א בד"ה הא עיי"ש:
והנה בשום לב נראה דהרי באיסור טלטול מצינו בב' ענינים א' בכלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל וכמ"ש המ"מ בשלא לצורך כלל אפי' במלאכתו להתר לא וכ"ז לאו מטעם מקצה דלא שייך לומר דלענין זה הקצהו ולזה לא והרי שלא יגנב ושלא יתבקע אסרו מחמה לצל דודאי מסתבר שהוא חושש להפסד ממון ולא הקצהו לזה ואפ"ה אסרו משום דלא הוי לצורך שבת ומכ"ז נראה ממה דהתירו וממה דאסרו דלאו מטעם מוקצה אסרו בזה וזה פשוט וברור:
שנית מצינו איסור טלטול בדברים המוקצים מדעתו דאפי' בצורך לו השתא אסור ובחסרון כיס וכיו"ב אפי' ר' שמעון מודה וכנראה כולה חדא גזירה הוי כמ"ש במקום אחר דכל המקצה מדעתו הוי כאין בו צורך לו ובמוקצה לאכילה אכתוב בס"ד ונפק"מ דבמוקצה מדעתו ויש בו צורך מצ"ע שייך בו תנאי אבל בשאין בו צורך מצ"ע לא מהני תנאי דלאו בדעתו תליא ועי' בבעל המאור בריש מס' ביצה וז"ל וב"ש עדיפא מר' שמעון דאית ליה מוקצה אפי' בדבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו וכו' עכ"ל ובהשגות להראב"ד שם וז"ל א"א שיבוש הוא בדבר שמלאכתו לאיסור זה שאסרו לא בא לו משום מוקצה אלא משום דמחזי דרצה לעשות בו מלאכתו דוק ותשכח עכ"ל אבל למ"ש מוקצה ומלאכתו לאיסור חדא טעמא ומוקצה מטעם שאין בו צורך ככלי שאין בו צורך מטעם אחד נאסרו והנה למאן דאמר מדוכה וכיו"ב קודם התרת כלים נשנו וא"כ בימי ב"ש וב"ה י"ל שלא היו מתירין כלי שמלאכתו לאיסור עוד ועי' בתוספתא במס' שבת פט"ו ובירושלמי בפ' כל הכלים עיי"ש:
והנה גם זה נראה ברור דדבר שאינו ראויה להשתמש בו לצורך גופו לא שייך לומר שאינו מקצה מדעתו ממנו משום הצורך מקומו דא"כ יהיה נפקע כל איסור טלטול מוקצה די"ל דדעתו על טלטול לצורך מקומו. ולפ"ז נאמר דמשו"ה מותר במלאכתו לאיסור לצורך מקומו משום דמותר לצורך גופו וא"כ לא הקצה דעתו ממנו אבל אם נאמר דאף דאסור לצורך גופו אפ"ה מותר לצורך מקומו יקשה דאף דאיסור מלאכתו לאיסור לא הוי בצורך מקומו מ"מ איסור מוקצה שייך בכה"ג כיון דאסור לצורך גופו דכמ"ש משום צורך מקומו בלבד לא שייך לומר דלא סליק דעתו ממנו והאיסור משום מוקצה לא שייך לחלק בין מקומו וגופו דבכל אופנים אסור:
ואחרי רואי ראיתי בבעל המאור במסכת שבת דף קנ"ד בפרק מי שהחשיך שכתב וז"ל והתירו לו להביא כרים וכסתות ליהנות תחתיו אף על פי שהן קרני דאומני שהן מוקצין מחמת מיאוס ומחמת חסרון כיס ולא חזי למידי אפילו לכסוי בהו מנא וכו' משום דחס עליהו וכו' וכיון דלא חזי לצורך גופו לשום דבר אף לצורך מקומן אין ראוי לטלטל אלא מן הצד וכו' עכ"ל ולדעת הבעה"מ אזלא שפיר הסוגיא דכדמקשינן בדף קכ"ג לרבה דס"ל צורך גופו מותר מושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו לא שייך לומר דהו"ל ממשנה אין נוטלין לקצוב עליה בשר דנראה משום שמחת יו"ט בלבד מתירין ב"ה די"ל דעלי לא הוי לצורך גופו אלא לקצוב עליו בשר ולא לצורך גופו בלעדי זה ונקיט כדרכו וכדמקשינן ושוין וכו' מדאיתא אין מטלטלין וכו' דבס"ד לפרש על צורך גופו וא"כ על כרחך ימצא גופו בלעדיו ואפ"ה אין מטלטלין אבל להלן קכ"ד דמקשינן לרבא דאמר אף לצורך מקומו מותר ומקשינן ג"כ מושוין וכו' ולמה לא הקשו ממשנה והקשה מברייתא דהרי חזינן דב"ה לא מכשיר רק לקצוב עליו בשר דהוי לצורך גופו ולא שייך משום לאשמעינן הצורך גופו בעלי להתר הרי מאי נפק"מ בזה כיון דלצורך מקומו גם כן מותר. ועיין בתוספות קכ"ג ע"ב שהקשו כעין זה ותירצו לאשמעינן דאף בזה פליגי ב"ש ולא שריא משום שמחת יו"ט עיי"ש ועי' מ"ש בצל"ח ריש מס' ביצה בענין כחא דהתירא עדיף וברשב"ם במסכת פסחים ק"ב ע"א בד"ה להודיעך עיי"ש. וגם מאי נפק"מ לב"ש דאין הלכה כמותו ועמ"ש בצל"ח במסכת ביצה דף י"א על דברי התוס' עיי"ש:
ולמ"ש נאמר דבמשנה צ"ל המציאות לצורך גופו להתירו לצורך מקומו דכל דלא שייך צורך גופו לא שייך צורך מקומו ומשום דשייך לקצוב עליו בשר ממילא גם למקומו מותר וקמ"ל דאף דהוי לא שכיח לקצוב עליו בשר מ"מ לא מקצה נפשו מהאי טעמא כמ"ש אח"ז ושייך לגופו וממילא למקומו אבל ממאי דאמר ושוין וכו' שאין מטלטלין מקשינן שפיר הרי אף דשייך לטלטלו לגופו ואפ"ה אסור מבלעדו ויקשה לרבא ואין מוקצה לחצי שבת לא שייך בכה"ג כמ"ש במגן אברהם בסי' של"א גבי אזמל של מילה עיי"ש:
אמנם כמ"ש הרשב"א סוגית הגמ' במס' שבת קמ"ב ע"ב מוכח כנגד דעת הבעה"מ דאי' שם מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ובגמ' שם א"ר חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו וכו' וברש"י לא שנו מנערה ואין מטלטלה בעודן עליה אלא שצריך לגופו של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגיא ושדיא ליה באתרייהו אבל צריך למקומו של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר עכ"ל ועי' שם קמ"ב ע"א וברשב"א דף קנ"ד וברמב"ן שם עיי"ש:
והנראה ליישב מ"ש לעיל להקשות כיון דאסר לצורך גופו למה יהיה מותר לצורך מקומו והרי ע"י איסור לצורך גופו תורת מוקצה עליו דלא מצינו התר במוקצה לצורך מקומו בטלטול:
ונאמר ע"ז דהנה כמ"ש לעיל דאיסור מוקצה נוגע מטעם שאין בו צורך שאסרו בימי נחמיה מפני שהיו פרוצים באיסורי שבת וגדרו למעט בטלטול להרחיקם מידי לבוא לידי מלאכה וכדאי' בגמ' למעט בטלטול משום הוצאה וכיו"ב והנה כמ"ש ברש"י הנ"ל דאפי' במלאכתו להתר באוכלין ומשקין בכל דבר שייך תקנה זאת ובכל מאי דממעטין בטלטול מביא לידי הרחקה מאיסורין ועי' בהמ"מ בשלא לצורך אפי' מלאכתו להתר אסור עיי"ש אלא כמ"ש ברש"י שם שאין גוזרין גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ לפ"ז באופן שע"י האיסור המוקצה נתרבה בטלטול וע"י התירא נמעט הטלטול ועסק וכמ"ש לעיל דמטעם הגזירה איסור והתר שוין נראה מסברה להתיר המוקצה בכה"ג למעט העסק והטלטול וכמ"ש רבינו שע"י ומתוך העסק יבוא לידי ביטול שבת וא"כ בכה"ג כחא דהתירא עדיף כמ"ש לעיל גבי באיסורא טרחינן עיי"ש ולא שייך לומר דהשוו דבריהם ולא פלוג דכמ"ש במל"מ בפ"ט ה"י מהל' זכיה ובשיטה מקובצת כתובות דף ה' ע"ב ובפרי מגדים או"ח בסי' קכ"ח ס"ק ל' בפי' למג"א שם דכל היכא דעיקרו דאורייתא חילקו בתקנתן ולא שייך לא פלוג עיי"ש ומכ"ש בכה"ג אף דהוי הכל מדרבנן מ"מ הדברים סותרין את עצמן דמשום למעט העסק יאמרו בתקנה זאת שעי"ז יתרבה הטלטול והעסק ובכה"ג לא שייך לפ"ז לא פלוג. וא"כ לפ"ז נאמר דהרי צורך מקומו לרבא צורך גדול כמ"ש מה לי לצורך גופו ומה לי לצורך מקומו ובצורך גופו לא שייך מצד עצמו לאיסור מטעם מוקצה כמ"ש לעיל אלא כדאי' במס' שבת קמ"ב כיון דאפשר בניעור ולשדיה במקומו עיי"ש דכל מה שנוכל למעט בטלטול עבדינן ובלמקומו דאי אפשר מותר בטלטול והנה אם נאמר דעי"ז שאסור לטלטלו לצורך גופו אסור גם לצורך מקומו הרי הוי הצורך גופו לצורך מקומו ונתיר שניהם דלפ"ז הוי הצורך גופו אי אפשר ג"כ בלעדיו משום הצורך מקומו וא"כ לפ"ז היכא דשייך לצורך מקומו צריכין להתיר גם לגופו אף דלגופו הוי שלא לצורך ראו החכמים ביותר להתיר צורך מקומו אף דאסור לצורך גופו והוי עי"ז מוקצה דטוב להתיר מוקצה למעט הטלטול דאם נאסר לצורך מקומו גם לצורך גופו יהיה צריכין להתיר משום לצורך מקומו ולמ"ש תליא בדעת רש"י ור"א ממיץ שכתבתי לעיל ונפק"מ לפי דעתם במ"ש:
והנה מ"ש הרמב"ן והרשב"א בדעת רש"י לר' נחמיה י"ל ג"כ כמ"ש דודאי לר' נחמיה דס"ל לצורך תשמיש המיוחד דוקא התירו ע"כ ג"כ אין טעמו דלשאינו מיוחד מטעם מוקצה דכיון דמותר למיוחד לא מקצי לשום דבר ממנו אלא דס"ל דכיון דמשום גדר אסרו הכל ואמרינן כמ"ש בריטב"א והר"ן הנ"ל על המתיר להביא ראיה ותפסינן המעט בכ"מ וס"ל דכיון שאינו מיוחד לאותה המלאכה ותשמיש לא הוי בגדר צורך גדול כ"כ וזה מוכיח עליו שלא יחדה לאותו התשמיש ולא הוי בכלל לצורך שהתירו החכמים בפירוש וצורך מקומו לר' נחמיה א"כ צורך גדול הוי וא"כ כמ"ש אם יהיה נאמר לר' נחמיה בדבר של צורך גופו אסור גם לצורך מקומו והרי הצורך גופו דאסור שאין עומד לתשמיש המיוחד ומשו"ה לא הוי לצורך גדול ועכ"פ הוי לצורך גדול לענין לטלטל מקומו דאסור אם נאסור אותו וא"כ שלא נאמר להתיר שניהם למעט בטלטול אמרינן יותר כמ"ש דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר אף דשייך מוקצה בכה"ג:
אמנם כל זה שייך לומר בדבר דשייך בו צורך גופו אלא כעת לא שייך בו כמו במעות שע"ג כר משום דאפשר למשדינהו וא"כ שייך לומר כמ"ש אבל בדבר דלא שייך בו צורך גופו מצ"ע שאינו ראויה לשום דבר כה"ג שכתב בבעה"מ ואז שייך תורת מוקצה על לצורך גופו בכה"ג ודאי מוקצה לשניהם וכן לשון הבעה"מ הואיל וא"צ לגופן לשום דבר וכו' עיי"ש וא"כ דעת הבעה"מ לכוין עם דעת הרשב"א לכאורה ועי' ברשב"א שכתב שאני הכא דהוי שריא בלצורך גופו רק דלא משכחת ביה וכו' עיי"ש ומסכים עמ"ש (בפ"כ כל הכלים דעת הבעה"מ דלר' נחמיה מותר לצורך מקומו אף במלאכתו לאיסור עיי"ש) ועי' ברשב"א דף קנ"ד שהקשה על הבעה"מ וז"ל ואינו מחוור בעיני שהרי לר' נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור אין ראויה לטלטלו לצורך גופו כלל לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו לו בלבד אפי' כן לצורך מקומו מטלטלין אותו וכו' עכ"ל ולמ"ש יש ליישב דעת הבעה"מ:
ועיין בב"י בסי' ש"ט בשם רבינו ירוחם להתיר בכר שיש עליה מעות אפי' במניח לצורך מקומו וכתב דרש"י לא פי' כן רק בשוכח ועי' במג"א שם ס"ק ט' שכתב ג"כ רק בשוכח עיי"ש ולמ"ש טעם גדול יש לומר דוקא בשוכח דבמניח נעשה בסיס לדבר איסור והוי לצורך גופו מוקצה ואסור מהאי טעמא גם לצורך מקומו דבכה"ג לא שייך לצורך מקומו כלל:
ועיין עוד בב"י בריש סי' ש"ח שכתב במוקצה מחמת חסרון כיס דאסור לגופו ומכ"ש למקומו והמרדכי שמביא שכתב בפ' כירה להתיר במסר וכו' לצורך גופו ומקומו עיי"ש ובמהרש"ל בביאור להסמ"ג ומובא בבגדי ישע על המרדכי משיג עליו וכנראה לר"ש כתב המרדכי עיי"ש:
אמנם דעת הרשב"א הנ"ל נראה דאפי' באין ראוי לשום דבר מותר במלאכתו לאיסור לצורך מקומו שהרי שם בקרני דאומנא שכתב שם דהוי מאוס וגם חייס שלא ישברו וא"כ הוי חסרון כיס ואפ"ה השיג על הבעה"מ וכתב דהוי מותר לצורך מקומו אלא שאין ראוי לכתחילה להביא שיהיה צורך מקומו וכתב עוד טעם אחר שם עיי"ש. והנה יש להבין איככה מפרש הסוגיא דלדעתו נראה דלרבא מלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו דלצורך מקומו מותר אפי' כשאין ראוי לשום דבר לצורך גופו וצ"ל בכלי הקילו שלא יהיה מוקצה לצורך מקומו מה שלא התירו בשאר מוקצה אף דבכל מוקצה שייך צורך מקומו וגם צריכין לפרש מאי דאיתא חוץ ממסר הגדול וכו' רק על צורך גופו וצ"ע ובב"י בסי' ש"מ שכתב בפשיטות דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לצורך מקומו ולא הביא דברי הרשב"א דלא נראה כן מדבריו:
וכנראה דעת הב"י לאסור בחסרון כיס לצורך מקומו אף דע"י הטלטול לצורך מקומו לא יהיה לו חסרון כיס דאל"כ פשיטא דבכה"ג ודאי לא יהיה עדיף מקומו מגופו ומ"ש בב"י מכ"ש דאם לגופו מכ"ש למקומו ולמ"ש לא הוי מכ"ש מ"מ נראה דעתו כן מטעם שכתבתי והנה בענין מוקצה מחמת חסרון כיס כתבתי לחלק בין סכין וכיו"ב לעלי וכיו"ב דסכין שלא יפגום שייך ח"כ אף בטלטול אבל עלי נראה דלא שייך ח"כ רק לגופו ולא לטלטל למקומו דדוקא סכין שלא יפגום שייך בכל טלטול דנוח לפגום וצריך שמירה יתירה ע"ז ולא כן בעלי וכיו"ב כנראה:
והנה במסכת ביצה י"א ע"א במשנה דב"ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצוב עליו בשר וב"ה מתירין ובתוספות שם בד"ה אין הקשו הא צורך גופו ומקומו אפילו במלאכתו לאיסור נוטלין ותירצו כדמוקי במסכת שבת קכ"ג בחסרון כיס עיי"ש. ובבעה"מ ריש מסכת ביצה כתב להוכיח מזה דב"ש לית להו התירא דלצורך גופו ומקומו עיי"ש. והנה י"ל בחסרון כיס שאני אבל לדעתו לא הוי מטעם חסרון כיס כדעת התוספות. ובפנ"י הקשה על תוספות למה לא נאמר דב"ש כר' נחמיה ואם קושית התוס' על ושוין וכו' א"כ לא הוי כסוגית הבבלי שבת קכ"ד לחמה וצל עיי"ש:
ובירושלמי שם מפרש האי ושוין וכו' כבסיכי זיירי משום חסרון כיס כבבלי לרבה במסכת שבת שם. והנה כמ"ש בעלי לא הוי חסרון כיס למקומו רק לגופו ובבלי דאיתא שם כן לרבה דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור ואם כן לא יקשה לדעת הרשב"א אבל בירושלמי דמוקי כן לב"ש וב"ה ואם כן צ"ל כמ"ש הבעה"מ כיון דלצורך גופו אסור גם לצורך מקומו אסור בכה"ג דמוקצה מחמת חסרון כיס אף ב"ש ס"ל וא"כ נראה דעת הירושלמי כבעה"מ:
אמנם בבבלי יש לפרש ביותר עם מ"ש ברשב"א דהנה בשבת קכ"ג משני לרבה דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר על מאי דמקשינן ממדוכה דקורנס של נפחים דהוי כסיכי זיירי חסרון כיס ולהלן דמקשינן שם כן לרבא קכ"ד מתרצין לחמה לצל ולא משני משום חסרון כיס עי' שהעירו ע"ז. אבל למ"ש י"ל דקורנס של נפחים לא הוי חסרון כיס אלא לצורך גופו ולא בטלטול לצורך מקומו ושאני מסכין של שחיטה ומילה דהוי בכלי טלטול חסרון כיס ופגם ועיין בסי' ש"ח בתוך הנדן בטו"ז ומג"א שם. וא"כ י"ל לרבה דס"ל לצורך מקומו בכלי שמלאכתו לאיסור משני משום חסרון כיס אסור לגופו ולמקומו בלא"ה אסור אבל לרבא דס"ל מלאכתו לאיסור אף לצורך מקומו מותר א"כ לא שייך לתרץ בעלי משום חסרון כיס דלא הוי ח"כ אלא לגופו ולא למקומו. ולמקומו עוד יהיה מותר לדעת הרשב"א ומשו"ה צריכין לתרץ מחמה לצל:
ולפי דברינו זה נאמר בסוגיא דמסכת שבת דף ל"ה ע"ב דאיתא שם מקום צנוע יש לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות והתניא שופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין א"ר יוסף ל"ק וכו' עיי"ש:
ובתוס' שם בד"ה והתניא הקשו האי דשרי לטלטל השופר הוי לצורך גופו ומקומו דמחמה לצל אסור ואפילו לר' שמעון והברייתא דאסור להצניע הוי כמחמה לצל כמו מרא שלא יגנב כדאיתא בסוגיא קכ"ד ע"ב. ותירצו דלשון אין מטלטלין משמע דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור ומשו"ה מקשינן והתניא וכו' והקשו לצורך גופו ומקומו למה חצוצרות לא ותירצו דחצוצרות מוקצה ביותר עיי"ש. וסיימו ומיהו מתוך פי' הקונטרס משמע דשופר הוי מלאכתו להתר עכ"ל:
הנראה מדבריהן לרש"י דשופר הוי מלאכתו להתר דאפילו מחמה לצל מותר וכמו כן להצניע ובחצוצרות דאסור בכה"ג ומקשינן שפיר בלעדי תירוץ התוספות:
אמנם לכאורה מלשון רש"י שכתב והתניא שופר מטלטל. לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק עכ"ל כנראה בכה"ג דהוי השימוש להתירא רק על דרך רחוק ומעט לא הוי מלאכתו להתר וכמ"ש לעיל דזה הוי גדר מלאכתו לאיסור כמו קורנס של נפחים דעיקרו עומד למלאכת האיסור וברש"י בד"ה חצוצרות ופשוטה ואינה ראוי אלא לתקוע והוי דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה עכ"ל. הנה מ"ש שאינו ראוי אלא וכו' לכאורה כמיותר דהרי בעיקרו ורובו עומד לאיסור מקרי מלאכתו לאיסור אף שלפעמים

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה