אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק כ · הלכה א

פרק כ

אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. הנה באיסור מלאכה ע"י הבהמה בג' אופנים ע"י חרישה וכיו"ב דהוי אב מלאכה ומחמר דפליג במס' שבת קנ"ד בעונש ובחטאות עיי"ש ושביתת בהמה דלא הוי בלאו אלא בעשה למען ינוח ועי' בתוס' ריש במה בהמה עיי"ש:
והנה ההבדל בין החורש למחמר המוציא משא ע"י בהמה הנה החורש הוי כעושה הוא לבדו כמ"ש ברמב"ן בס' המצות שורש י"ד דהוי הבהמה ככלי ביד אומן כמו הגרזן ביד החוצב בו וע"ז א"צ קרא מיוחד דהוי בכלל לא תעשה כל מלאכה כמו אפיה ובישול וכיו"ב אלא במחמר קרא מיוחד לא וכו' ובהמתך וכמ"ש הרמב"ן שם:
ויש להבין מ"ש לומר דהוי הבהמה ככלי בידו לענין חרישה ולא נאמר כן לענין הוצאה והנה במס' שבת קנ"ג ע"ב איתא מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה ה"נ עד דעביד מעשה בגופי' וברש"י בד"ה עד וכו' כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה (ס"א מעשה) אלא דיבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן עכ"ל ולכאורה יקשה לר' יוחנן דס"ל בחסמה בקול חייב וראיתי בס' זרע יעקב שעמד ע"ז וכתב לענין מלקות ס"ל כן ולא לחטאת דהוקש לע"ז עיי"ש והנה בהנהיגה ביד דהוי במעשה ממש יקשה עוד וצ"ל כיון דהוי מעשה גרוע דאפשר בקול אפי' בעשה במעשה ממש פטור וצ"ע בחורש בקול לפ"ז. אלא דכל זה לא הוי אלא חטאת דהרי לר' זביד מחייב סקילה אף דהוי בקול ולענין מלקות כיון דלא הוי בכלל שאין בו מעשה אף בקול עכ"פ בעביד במעשה (ועי' במל"מ בשם החינוך בהלכות מלוה ולוה יעו"ש לא בהאי תליא) ושם דף קנ"ד ע"ב לכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מיחייב וברש"י בד"ה בהמתו במלאכה הנעשית ע"י בהמתו לא מחייב לאו גמור ללקות עליו עכ"ל:
ולכאורה היה נראה בהוצאה בגופו דוקא כמו משא בני קהת שהיה על כתיפיו אבל א"כ גם בלאו לא יהיה ואם גם נאמר מטעם שביתות בהמה א"כ בשל גוי למה יהיה אסור וגם מטעם שביתות בהמה לא הוי אלא עשה ולא בלאו אמנם בהמ"מ נמצא אור בזה שכתב שכיון דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכת הבהמות אע"פ שהאדם משותף בהן כגון המחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתות בי"ד וכו' עיי"ש שכתב לפרש בדעת רבינו לאו שניתן למיתות בי"ד וכו' בזה. נראה לדעתו בל"ת כל מלאכה וכו' ובהמתך נתרבה לאו ונתמעט עונש כדאי' בגמ' אתה למה לי וכו' ואפי' מלקות ליכא והנה ע"י בהמה ימצא חרישה ומחמר ובחרישה דכמ"ש רבינו לעיל הל"ט מלאכות בהלכה למשה מסיני או בלא"ה דהיה במשכן ע"כ לא נתמעט מקרא דאתה וכו' אלא למחמר קאתיא דהוי בלאו ולא בעונש ולא הוי בהלמ"מ ואזהרת מיתה הוי כיון דגם חרישה דהוי בבהמתך הוי במיתה ונכלל עכ"פ גם ללאו במקרא זה נראה להבין דבריו:
אמנם ברמב"ן בסה"מ שורש י"ד נראה דעת אחרת דאחר שכתב בראשונה כמ"ש לעיל בשמו דבחרישה א"צ לקרא דל"ת וכו' ובהמתך דהוי כעושה בכלי וכו' אלא במחמר ואינו במלקות דא"כ לכתוב וכו' אתה ל"ל וכו' וז"ל שאין המלאכה עם בהמה חשובה כמי שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך עבדך ואמתיך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים וזה דבר ברור עכ"ל וצריך ביאור:
ואולי כונתו במלאכת חרישה דהוי מלאכת מחשבת בשנוי בהדבר דהוי תורת מלאכה בדעת הבעלים וא"כ נגרר בתר האדם החורש אבל בהוצאת משא דהוי מהאי טעמא מלאכה גרועה דהוי בלי שנוי בהדבר הכל ע"י הבהמה שאין דעת האדם מוספת בה וצ"ע והנה ראיתי בחי' הרמב"ן הנדפס מחדש במס' שבת שם שכתב וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה מתחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואין דומה למחמר שבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר עכ"ל והנה יצאתי מידי הספק בכונתו:
והנה להמ"מ אם לא נאמר אתה וכו' יהיה נאמר מחמר כמו חרישה דשניהם ע"י בהמה וכמ"ש דהמיעוט על כרחך על מחמר ולא על חרישה ולהרמב"ן הקרא למחמר דבלא"ה אין לדמותו לחרישה:
ועי' בב"י או"ח סי' תצ"ה בשם יש אומרים דמחמר ושביתת בהמה מותר ביו"ט וכתב משום שאינם בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ט מלאכות וי"ל בשבת ולא ביו"ט עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ו עיי"ש וי"ל דתליא דלדעת המ"מ די"ל מ"ש חרישה ע"י אדם ובהמה להוצאה ע"י אדם ובהמה וא"כ בלי מעוטי דקרא יהיה בכלל לא תעשה מלאכה כמו כל ל"ט מלאכות ולא נתמעט אלא לעונש אבל בכלל לאו נשאר ולפ"ז ביו"ט כמו בשבת דאין בין וכו' אבל להרמב"ן דלא הוי כלל בלא תעשה מלאכה ובפ"ע נתרבה מקרא וא"כ י"ל לשבת ולא ליו"ט כמ"ש בתוס' פסחים ה' ע"ב בד"ה לחלק לענין הבערה עיי"ש ועי' בשעה"מ ובס' בינה לעתים בהל' יו"ט פ"ה ה"א עיי"ש:
ובס' אבן העוזר כתב דירושלמי מיירי לענין שבת וכתב דתליא בדעת בה"ג והחולקים עמו אם מצווה ביו"ט על עבדו עיי"ש ולמ"ש יש לחלק דעבדו נאמר בפ"ע אבל מחמר כמ"ש י"ל דהוי להמ"מ בכלל מלאכת איסורין דל"ט מלאכות אלא לענין שביתת בהמה דמלמען ינוח בזה י"ל דהוי ג"כ בפ"ע כמו עבדו וכו' ועי' ברשב"א בפ"ק דיבמות בסוגיא דעשה דוחה לל"ת שכתב במחמר לא הוה אלא ל"ת ולא בעשה דשבתון עיי"ש ולמ"ש י"ל ג"כ דתליא בהמ"מ והרמב"ן הנ"ל:
והנה בענין מחמר הוי ג"כ שביתת בהמה למען ינוח דהוי באיסור עשה ובמחמר בלאו ושביתת בהמה אלא בבהמתו ומחמר אפי' בשל גוי וכמ"ש הר"ן עיי"ש ולהיפוך ג"כ במחמר מותר לומר לנכרי מהתורה כמו בכל מלאכות שיש בהן סקילה מותר מהתורה אמירה לנכרי אבל מטעם שביתת בהמה אסור אפי' על ידי גוי ואפילו בשכירות כמוזכר להלן בה"ג:
והנה בענין שביתת בהמה במהרשד"ם חאו"ח סי' ב' בדבריו שם אם שביתת בהמה שתנוח הבהמה ובעבור הבהמה מצות שביתה או בשביל האדם שהכל ינוח בו כמו לב"ש בשביתת כלים והביא דעת הברטנורא בפ"ק דשבת באין שורין דיו וכו' ונראה דהוי משום הבהמה ומכילתא שמובא ברש"י למען ינוח תן לו נייח שיהי' תולש וכו' וב"ה דלית להו שביתת כלים אלא שביתת בהמה מסכים לזה וכתב שאין לדחות דעה זאת ויותר נראה שנוטה דהוי בשביל האדם עיי"ש ועי' בקונטרס אחרון בשו"ת צ"צ לסי' ל"ה דתליא בזה אם הפקר מהני בשבת לשביתת בהמה עיי"ש:
והנה לכאורה נראה דהוי משום האדם ולא משום שתהיה נייח לבהמה דאל"כ מאי מחלקינן בה"ו במי שהחשיך בין שהבהמה מהלכת לעומדת שלא יהיה מחמר ועי' בר"ן שהשיג על הרשב"א שכתב מחמר בחצר עיי"ש והרי אף דליכא מחמר מטעם נייח לבהמה מ"ש עומדת או מהלכת ומאי שנא בחצר או ברה"ר ואפי' בעומדת ואין הולכת כלל לא נייח לה המשא ועל כרחך בשביל האדם האיסור ומאי דהוי מלאכה אלא דעם כל זה מצינו הוכחה לאידך גיסא ג"כ כמ"ש במהרשד"ם ועי' בתוס' במס' שבת דף קכ"ב ע"א בד"ה מעמד עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ז ס"ק י"ב עיי"ש ובמס' ע"ז ט"ו ע"א בס"ד בשכירות לא הוי איסור שביתת בהמתו עיי"ש:
ויש להבין למ"ש בנימוק"י בהזהב דשכירות לא הוי אלא קנין פירות בלבד ומטין דבריו למ"ש בר"ן נדרים כ"ט דכל קנין לזמן הוי קנין פירות עיי"ש וא"כ למאן דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי הוי בהמתו ועי' בריב"ש מובא בש"ך חו"מ בסי' שי"ג ובמג"א סי' רמ"ו ס"ק ח' שכתב דהוי בשכירות חצירו של שוכר לענין קנין דלענין הנאה מקרי חצירו וזה ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר עיי"ש וא"כ יקשה הס"ד דסוגיא וצריכין לומר דבס"ד כיון דלענין שימוש המלאכה שעשה בבהמה לענין זה לא הוי שלו דקנין פירות לא הוי שלו וא"כ לא שייך למען ינוח בהמתך דלענין זה לא הוי שלו אבל אם הוי למען ינוח עבור הבהמה סוף כל סוף לא הוי נייח לבהמה ובהמתך מקרי משום קנין הגוף שיש לו בה וכמו דאמרינן שם על הקושיא אף במקום וכו' אסור להכניס בו ע"ז וכו' שאני התם דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך עיי"ש משום קנין הגוף מקרי ביתך והתורה קפדה שלא יהיה בביתו ע"ז וכ"כ שבהמתו תהיה נייחה בשבת ובהמתו מקרי ומשו"ה אפי' למאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אסור לשכור לעכו"ם ולא תליא במחלוקת בזה (והנה י"ל דתליא אם שביתת בהמה דלמען ינוח וכו' הוי באיסורא או ממצוה וא"כ י"ל בק"פ יש לו עכ"פ חלק בו ולמ"ש בריב"ש בסי' שמ"ז לחלק בין איסור דאמרינן ביש בו קצתו אסור ובמצוה דוקא בכולהו עיי"ש אבל מלשון רבינו שכתב שאיסורו עשה וכו' נראה דהוי מטעם איסור):
והנה רבינו המדבר בשביתת בהמתו פתח אסור להוציא משא וכו' דהוי מחמר אבל מצד שביתות בהמה מהתורה אסור אפי' ע"י גוי דבשאר מלאכות אמירה לנכרי מותר מהתורה ומשכירות כתב אח"ז דרק באלו ב' אופנים ימצא איסור שביתת בהמה במחמר בהוצאה וע"י גוי וכתב לפיכך המחמר וכו' פטור. ומ"ש בלח"מ תמוה כאשר העיר בצדק בס' מעשה רוקח שהרי רבינו כתב אע"פ דמצווה וכו' ואיסורו עשה וכו' וע"כ מ"ש פטור לא הוי פי' דרק מדרבנן אסור אלא מדאורייתא ובכלל לאו בלי מלקות כמ"ש אח"ז והלא הלאו מפורש וכו' וכתב במחמר משום שביתה פטור דלא הוי אלא עשה ומשום לאו משום דהוי באזהרת מיתה. ופי' הרמב"ן שכתב בלח"מ מדויק ובלתי מ"ש ז"ל על השגת הרמב"ן בסה"מ שורש י"ד ועי' שם ובחי' למסכת שבת שמפרש דעת רבינו דמחמר אינו אלא באיסור עשה ואתה ובהמתך שלא יחרוש והקשה ע"ז עיי"ש וכ"כ במרכבת המשנה כאן ולא היה לפניו חי' הרמב"ן אבל כנראה י"ל שפיר כמ"ש ז"ל דגם דעת רבינו כרש"י ומ"ש לפיכך מחמר וכו' אין הכרע וכמ"ש:
ועי' במרכבת המשנה שכתב דלא שייך איסור שביתת בהמתו אלא מדעתו דלא יהיה עדיף מקטן שא"צ להפרישו עיי"ש וי"ל דתליא בב' טעמים שמובאים במהרשד"ם הנ"ל אלא די"ל בעושה מעצמה הוי נייחא ועי' בתוס' שבת קכ"ב הנ"ל וצ"ע בזה ועי' יבמות מ"ח ע"ב קרא דלמען ינוח בעבד מהול עיי"ש והרי בלא"ה שוה לאשה מלה לה כמ"ש ברש"י שם מ"ח ע"ב בד"ה אבל עיי"ש אלא דקרא הטילו גם על אדונו וכמו כן י"ל בבהמה על אדונו אלא דס"ל דהוי מטעם שניהם:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה