אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק יד · הלכה טו

הלכה ח

המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב שהולך אינו כעומד וכו'. ועי' בהמגיד משנה מ"ש למה נקיט רבינו מקום פטור עיי"ש:
והנה בגמ' דף ה' ע"ב המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כה"ג דחייב וכו' ומסקינא מידי דהוי צידי רה"ר וכו' ובתוס' בד"ה מידי דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפי"ג ה"א עיי"ש וברש"י היכא אשכחנא דכה"ג דמפסקא רשותא אחריתא מחייב דילמא לא חייבה התורה אלא המוציא מרה"י לרה"ר בהדיא עכ"ל ובפנ"י עמד ע"ז דכאשר נראה בפ' הזורק משה גופיה הוי יתיב במחנה לויה וא"ל לא תפיקו מרשות דידכו לרה"ר דידי וא"כ נראה דמחנה ישראל לא הוי רה"ר ואין סברה לומר דהוי כולה רה"י דאי' בפ' חזקת הבתים שאין פתחי בתיהם מכוונים זה לזה אלמא היה ריוח בין הדביקים כמו מבואות וא"כ [הוי] לגמרי כה"ג ומנ"ל שלא היה במשכן ועי' מ"ש בזה ועי' מ"ש לעיל בפי"ג ה"א:
ולענ"ד י"ל דהנה כבר כתבתי לעיל בשם תוס' דאם לאו מלמודא דבעשותה הוי ס"ד דלא בעינן אלא הוצאה מרשות לרשות בלבד ולא עקירה והנחה אלא מבעשותה נלמד דבעינן גמר המעשה ובכה"ג לא נגמר דרך הוצאה לפי דרך בני אדם אלא בעקירה והנחה כמ"ש עיי"ש ונאמר לפ"ז ג"כ להיפוך כיון דעכ"פ מסברה החיצונה בלא קרא הוי אמינא דהוצאה מרשות לרשות מבלי העקירה והנחה מקרי הוצאה וא"כ להיפוך בהוציא מרשות יחיד לרה"ר ורשות פטור באמצע אף שלא הניחה ברשות פטור מ"מ מרשות פטור בא לרה"ר וא"כ תחסור לשלימות המעשה ההוצאה מרשות הגמור לרשות הגמור ואף דהוי גמר המעשה בעקירה ובהנחה מ"מ תחסור נגד זה מהרשות לרשות כיון דהוי רשות פטור באמצע ויחשב כעקירה והנחה מבלי מרשות לרשות וצריכין למודא ע"ז כדאי' בגמ' ומדויק לישנא דגמ' היכא אשכחן כה"ג דחייב וכו' דניהי לפטור נדע בכה"ג ברשות מבלי הנחה אף דהוי מרשות לרשות משום דלא השלים מלאכת הוצאה אבל לחייב מנ"ל די"ל לפטרו ג"כ משום דלא השלים מהרשות לרשות כראוי ואף למ"ש בתוס' למסקנא משום דמסתמא הוי במשכן כה"ג בצידי רה"ר מ"מ יקשה למ"ש לעיל בפי"ג הי"ח דמאי דלא נדע דהוי מלאכה לא נלמד ממשכן בלבד דהרי מרה"י לרה"ר הוי ג"כ במשכן עיי"ש וכמ"ש בתוס' בד"ה המושיט דלבן עזאי כיון דמהלך כעומד אף דהוי במשכן פטור עיי"ש וכמו כן למ"ש יקשה עוד כיון דמבעשותה נלמד גמר מעשה מלאכה בשלימותה מנ"ל עוד בכה"ג דלא הוי ממש מרשות לרשות דרך הילוכו. ובפנ"י הוסיף לומר דקושית הגמ' דהילוך אף דלא כעומד מ"מ הוי הפסק בהמעשה דעומד גופא לא קים לן דפטור אלא מסברה כדאי' במס' שבת צ"א ע"ב מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת וא"כ מקשינן דבמהלך ג"כ לא עשה מלאכתו בבת אחת עיי"ש ולפי דבריו בלתי מובן עוד למסקנא ועמ"ש בתוס' שהיה במשכן דעם כל זה כיון שלא היה בבת אחת לפטור וכמ"ש דמאי דלא הוי בכלל מלאכה לא נדע ממשכן בלבד:
ונראה דהנה עיין בתוס' במס' שבועות דף ב' ע"א בד"ה יציאות דמשו"ה צריך לעני ולבעה"ב דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברה"י ונטל פירות ויצא לרה"ר אבל כה"ג דגופו ברה"י וידו ברה"ר או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכה"ג אמרינן בפ"ק דשבת ידו של אדם וכו' ואצטרך למתני תרוייהו עיי"ש ולכאורה מנ"ל לומר כן דבעינן עם גופו כלישנא דאל יוציא וכו' דמשמע כן:
אמנם למ"ש לפ"ז יהיה נאמר דלא ימצא לחייב ג"כ מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור דבלא הליכה ויציאת גופו לא הוי דרך הוצאה ואם בהוצאה עם גופו הוי הפסק במלאכה ולפ"ז לבן עזאי דימצא ג"כ במשכן מ"מ לחייבו לא שייך אלא בלי יציאת גופו ומנ"ל כן וצריכין לומר דהוי ספיקא בלישנא דאל יוציא וכו' והנה כמ"ש לעיל דלדעת רבינו דכל הוצאה ושאר מלאכות ג"כ מהלכה למשה מסיני ואם כן הוי ספק בהלמ"מ דכמ"ש במ"א בספק בהלמ"מ כשאינה במציאות אלא בדינא אזלינן לקולא וכמ"ש שם טעמא בזה. וצ"ל הספק בלישנא דאל יוציא וכו' ומספק לחומרא ואסור בהוצאה בלי גופו וממילא נוכל לחייבו ג"כ בהעברה לבן עזאי היכא דלא הוי הפסק וכמ"ש לעיל כיון דהוי הוצאה במשכן אלא משום דהוי מלאכה גרועה צריך קרא לגלות דהוי מלאכה עיי"ש סמוכין למ"ש בשם פנ"י הנ"ל. ובלשון מסופק דעת התורה לחומרא שיהיה ודאי איסורא וממילא נדע ממשכן ללמוד לענין עונש כמ"ש לעיל בזה.
ובתוספות צ"ו ע"ב בד"ה הכנסה הקשו דמאי צריך לסברה דמה לי הוצאה ומה לי הכנסה בלא"ה הרי הוי במשכן כדאיתא מ"ט ע"ב הם העלו קרשים לעגלה וכו' דהא בסמוך משמע דאם הוי זריקה במשכן הוי אתי ליה שפיר עיי"ש ולמ"ש שאני זריקה דלא הוי הפסק מלאכה ומשו"ה אפילו לבן עזאי מודה בזה ומשו"ה כיון דהוי במשכן כדאיתא שם שכן אורגי וכו' הוי בכלל חיוב וע"כ נראה דסוגיא הגמרא לרבנן דמהלך לאו כעומד לא מקרי הפסק מלאכה ובזה פליגו רבנן עם בן עזאי. ומשום דהוי במקום פטור באמצעי למ"ש ברש"י דף ו' ע"א בד"ה אדם עומד במקום פטור שבטל אצל רה"ר ואצל רה"י עיי"ש. והנה כמו כן במקום פטור אבל בכרמלית דהוי רשות מדרבנן מ"מ לענין חיוב מדאורייתא ג"כ י"ל דבטל אצל רה"ר ואצל רה"י כמ"ש ברש"י הנ"ל שם שאינו חשוב רשות בפני עצמו. וא"כ אף למ"ש דלא הוי ממש מרשות לרשות הרי כיון דלאו שם רשות על הכרמלית מדאורייתא ואם כן הוי מרשות לרשות שפיר ומטעם הפסק במקום פטור כמ"ש לרבנן לא מקרי מהלך הפסק ואם כן לא הוי הפסק מרשות לרשות וגם לא הפסק במלאכה אלא בס"ד בהקושיא י"ל כמ"ש ברש"י כיון דמפסקי רשות אבל למסקנא לא מקרי כרמלית וביותר מקום פטור הפסק רשות כלל:
אמנם רבינו כתב המוציא וכו' ועבר על מקום פטור וכו' ובגמרא איתא דרך סטיו דהוי כרמלית כמ"ש ברש"י שם ובהמגיד משנה ע"ז ורבינו ז"ל כתב מקום פטור לרבותא ולא מבעיא כרמלית עיי"ש. ולמ"ש נהפוך הוא במקום פטור מסתבר ביותר לחייבו דלא הוי שם רשות עליו. אמנם באמת כיון דמדאורייתא גם כרמלית כמקום פטור הוי וא"כ גם כרמלית בכלל מקום פטור לענין מדאורייתא לחיובא:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה