אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק יג · הלכה כא

הלכה יח

המתכוין לזרוק שמונה אמות ברה"ר ונח החפץ בסוף ד' חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל הח' אבל אם נתכוין לזרוק ד' ונח החפץ בסוף ח' פטור לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכ"ש שתנוח לפיכך אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. ועי' בהמגיד משנה דלפי גירסת רש"י אפי' בזרק ח' ונח בד' פטור אלא דלרבינו היתה גירסא אחרת עיי"ש דהנה לגירסא שלפנינו פשיטא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' הרי כתב שם משמעון וכו' ולאו היינו דא"ל ר' אבינא לרב אשי וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתיב ליה שמעון הכא כמה דלא זרק ארבע לא מזדרקו ליה ח' וברש"י בתמיה הילכך כי נח לסוף ד' לא נתקיימה מחשבתו וכ"כ בתוס' בד"ה הרי עיי"ש וא"כ לדעתם בזרק ח' ונח בד' פטור וגירסת רבינו כמובא ברשב"א שם עיי"ש שמסכים לדעת רבינו דלמסקנא ואמרינן דהוי כשם משמעון בכה"ג דאי אפשר שתגיע עד ח' עד שיעבור ד':
ובמרכבת המשנה שהביא ג"כ גירסת הרשב"א ודעת רבינו הקשה דלפ"ז במאי דמתיב שם רבינא לרב אשי למאי דס"ד מעיקרא דמחייב היה ר' יהודה שתים אי להכא קבעי לה להכא לא וכו' אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה א"ל באומר כ"מ שתרצה תנוח עיי"ש והרי לר"י דס"ל קלוטה כמי שהונחה א"כ הרי אי אפשר שתגיע לח' אלא א"כ תעבור ד' הוי כנעשה מחשבתו. וכתב לומר עיין מ"ש בתוס' ק' ע"א בד"ה אחזתו דהיכא דאין רצונו שתפול שם לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה וכיו"ב בתוס' עירובין צ"ח ע"ב בד"ה אלא עיי"ש וא"כ אין הוכחה דסבר ר' אבינא דנתכוין לזרוק ח' וכו' פטור דע"י קלוטה לא הוי בכה"ג דלא ניח"ל בהנחה וא"כ לא יקשה לרבינו משם:
אמנם יקשה להבין כיון דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי ואם נאמר כמ"ש רבינו באי אפשר בח' אלא דרך ד' הוי כמתכוין גם בקלוטה נאמר כן דתוס' כתבו שפיר כן לפי פי' בגמ' הנ"ל וגירסתם אבל לדעת רבינו אם נאמר בקלוטה כן דהוי לר' עקיבא כהנחה כמו כן בהנחה נאמר כן:
והנה בקלוטה דמצינו לחלק בגט לשבת עי' בהל' גרושין פ"ה ובשו"ע אהע"ז בסי' קל"ט ובירושלמי בפ' הזורק ה"א מה בין גיטין מה בין שבת א"ר אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה עיי"ש שאומר כן למאן דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי אבל מאן דס"ל כמי שהונחה דמי י"ל דמרשות לרשות חייב בשבת וא"כ ברשות תליא ולא בעי הנחה דוקא ולפ"ז למה נחלק בין קלוטה להנחה לדעת רבינו ונהפוך הוא דלענין מקום דמצינו שמחשבתו משוי ליה מקום כמו כן להיפוך בשאין מחשבי למקום לזה לא הוי מקומו של החפץ משא"כ ברשות דאין צריך מקום לא הוי בידו ובמחשבתו לבטלו מרשות ולרבינו כיון דא"א בלא ד' הוי כמחשבו למקום ומכ"ש ברשות לומר כן ובתוס' כתבו שפיר כן דלדידהו הוי כנגד מחשבתו להמעשה ולהמקום:
וי"ל דרבינו ס"ל בפי' קלוטה כמי שהונחה כמ"ש במ"א דלר' עקיבא ג"כ צריך מקום ד' על ד' אלא דס"ל כמו שהונחה הוי כמונח על ד' על ד' וא"כ י"ל דבנח ממש על ד' על ד' לא שייך לומר בדעתו לזרוק ח' ביטל במחשבתו מקום הזה כיון דהוי מקום מצד עצמו והוא לא ביטלו משום דהרי א"א להעביר ח' בלי ד' וא"כ לא הוי ביטול במחשבתו דנהפוך כיון דאי אפשר וכו' גם מקום הזה נחשב לו אע"ג דזריקה היתה באויר ולא היה יודע שתנוח מ"מ לא ביטל המקום דהוי מקום מצד עצמו וצריך ביטול במחשבתו ובכה"ג לא שייך ביטול כמ"ש רבינו אבל בקלוטה דלא הוי האויר מקום מצ"ע לכן אמרינן דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח משוי לקלוטה כמו שהונחה אבל בלא אמר כן לא נאמר משום דאי אפשר מבלי וכו' הוי כמחשבו דהוא ודאי לא מחשבו מסתמא וא"צ לבטלו כיון דלא הוי מקום מצד עצמו וכמ"ש בתוס' דבכה"ג לא אמרינן קלוטה במחשבתו כנגדה וצריך דוקא שיגלה נגד הסתמא ומהני כיון דאינו עוקר שם מקום דהאי דאי אפשר וכו' לא מהני אלא דלא הוי ביטול מקום מאי דהוי ודאי מקום מצד עצמו וצ"ע ולדעת רבינו נראה דאפי' ביטול בפי' לא מהני דהחשיבות במה שהדרך עובר שם סותר ביטול מחשבתו לבטל המקום:
אמנם בהאי אם קלוטה כמי שהונחה ממש או דדי במאי דהוי באויר בלי מקום והנחת אויר ושנוי הרשות משוי הוצאה חשיבתא בזה מצאתי לאאמ"ז הגאון ז"ל בשו"ת שמן רקח ח"ב סי' ז' מדבר מזה ונעימות שם בפי' הגמ' בס"ד ולמסקנא עיי"ש. אבל כנראה אשר מסתבר ביותר דגם לר"ע בעי מקום וכמ"ש בתוס' בד"ה והא ממקרא דאל יצא וכו' או כמ"ש שם דכן דרך המוציאין עיי"ש ועל כרחך לר"ע אם דס"ל הנחת האויר מקרי מקום או דס"ל דהוי כמונח בד' על ד' בהקרקע. ונאמר בזה ליישב כמה קושיות בסוגיא שם דאי' הא מני רבי וכו' דתניא זרק ונח על זיז כל שהוא רבי מחייב וכו' ובתוס' הקשו בד"ה זרק דגם כאן יקשה קושית הגמ' הנ"ל דלימא הנחה לא בעי עקירה בעי ותירץ לחלק דרק לר' עקיבא דלא בעי מקום כלל שייך לחלק בין עקירה להנחה ולא לרבי דבעי עכ"פ זיז כל שהוא גם בהנחה אין לחלק בזה והקשה מלהלן דאמרינן אחרים היא הלך וקיבל וכו' ומקשינן ג"כ דלימא הנחה לא בעי עקירה בעי ולא סגיא בכל שהוא כמו בהנחה עיי"ש גם יש להבין החילוק בין עקירה להנחה שכתבו בתוס' לומר דוקא לר"ע ולא לרבי דס"ל זיז כל שהוא עכ"פ דבלתי מובן:
והנה למ"ש בתוס' בד"ה ודילמא וכו' שעקירה היה במשכן מתיבה שהיה בה ד' על ד' ונותנין לידי עושי מלאכה עיי"ש וא"כ למה לר' עקיבא לא בעי מקום כלל ואם נאמר דס"ל דומיא דמשכן בעקירה ד' על ד' כמו כן יהיה גם בהנחה כמשכן על כל שהוא כמו שם שהיה ליד עושי מלאכה כמו לרבי דס"ל כן:
אבל כמ"ש גם לר' עקיבא צריך מקום ונפק"מ בליכא באויר או הקרקע דלמטה ד' על ד' ל"ש לר' עקיבא קלוטה כמי שהונחה ולפי זה י"ל לר"ע זיז ויד גרע מאויר ד' על ד' וכהונחה בקרקע בקלוטה דהוי כד' על ד' משא"כ בזיז וידו והאי דאמרינן ר"ע היא דלמ"ש יקשה הרי לר"ע יד וזיז גרע מקלוטה י"ל אם כמ"ש בתוס' במשכן שהיה לידי עושי מלאכה ונראה דיד די להנחה אלא אף דביד די מ"מ קלוטה עדיף לר"ע יותר מידו רק לרבי זיז עדיף וקושית הגמ' דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי הוא אף דס"ל לר"ע בקלוטה מקרי מקום מ"מ בעקירה י"ל דומיא דמשכן שהיה ד' על ד' ממש ואמרינן דילמא מספקינן בזה דס"ל כיון דלר"ע הוי כמקום והוי דומיא דמשכן דלא בעי שוים בכל פרטיהם דודאי לא נאמר דבעי מתוך התיבה כמו שם וכיון דדומה דהוי במקום די בזה לר"ע:
אלא דיש להבין עוד בס"ד דלא ידעינן החילוק בין הנחה ועקירה וע"כ לא נדע עוד הלמוד ממשכן שכתבו בתוס' וא"כ מנ"ל לר"ע דדי ביד דילמא דוקא בקלוטה דהוי כמ"ש כד' על ד' ועדיף מיד בלי קלוטה כהאי דמתני' ועל כרחך צ"ל בס"ד יד עדיף מקלוטה וכיון דלא ידעינן מלמודא ממשכן לא בעי לר' עקיבא יד או זיז כלל רק למסקנא דמקשינן דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי ועל כרחך כמ"ש בתוס' דומיא דמשכן וא"כ כמ"ש דקלוטה מקרי הנחה ועדיף מכל שהוא דזיז ויד וא"כ לפי זה לר"ע קלוטה עדיף מיד אלא דיד מהני דומיא דמשכן שהיה יד בהנחה אבל קלוטה הוי הנחה יותר טפי:
והנה לפ"ז לדברי התוס' רק לר' עקיבא דס"ל כמ"ש בקלוטה מקרי מקום ד' על ד' וזיז גרע ורק בהנחה דמצינו במשכן לידי עושי מלאכה אבל בעקירה לא מהני דבעי ד' על ד' ממש דומיא דמשכן ולפ"ז נאמר בהיפך ממש לתוס' דעקירה ד' על ד' ל"צ ממשכן אלא הנחה ביד בכ"ש צריך ללמוד ממשכן אבל לרבי דמצריך בהנחה זיז כל שהוא ועל כרחך ס"ל קלוטה לא הוי הנחת מקום כלל דא"כ יהיה עדיף מזיז וכמ"ש ועל כרחך דס"ל דלא בעינן ד' על ד' בהנחה וס"ל דבעי מקום ממש וזיז הוי מקום ממש וא"כ כמו שהוי מקום ממש להנחה כמו כן לעקירה ואתי שפיר אלא דיקשה עוד דגם לרבי נאמר דמשו"ה די בזיז כל שהוא משום דבמשכן היה די ביד בהנחה אבל לא בעקירה וע"ז נראה לומר. דיש לומר דלא שייך דומיא דמשכן בכה"ג לחלק בין עקירה והנחה רק אם אין הסברה כנגדה אבל אם מהסברה הוי להיפוך י"ל כמ"ש לעיל דלא בעי בפרטית דומיא דמשכן ומדמועיל לענין הנחה יועיל לענין עקירה ג"כ דמאי שנא אלא דיש מקום לומר דלר' עקיבא מסתבר דחמיר עקירה ולרבי חמיר הנחה:
והנה עיין ברשב"א בחי' שכתב לחלק בין עקירה והנחה דתחילת המעשה דבעי ביותר במעשה גדולה מגמר מלאכה עיי"ש ויקשה לפ"ז עוד קושית התוס' דהו"ל דילמא הנחה לא בעי עקירה בעיא דל"ש לחילוק התוס' דאף דבהנחה די בכל שהוא בעקירה בתחילת המעשה בעינן מעשה גדול ולכאורה כמ"ש לעיל בהל' ח' והבאתי ראיה לדברי זה מהגמ' דאפכא מסתברא בעקירה דעשה מעשה העקירה בלי שיור מקרי בעשותה את כולה אבל בהנחה דאפשר בהטובה מזאת הוי שיור במלאכה ולא מקרי בעשותה כולה ולא מקצתה ולפ"ז יהיה הנחה חמיר מעקירה:
וי"ל דבס"ד דנאמר דלר' עקיבא דלא בעי אפי' זיז כל שהוא וקלוטה מקרי כהנחה במקום וא"כ הוי בעשותה את כולה אלא בעקירה ס"ד שיהיה דומיא דמשכן ממש אבל לרבי דמצריך לזיז כל שהוא גם בהנחה וגם בה מקום ממש וקלוטה לא מקרי הנחת מקום אפי' יהיה בה ד' על ד' וא"כ לפ"ז הדרן לדברינו הנ"ל הנחה יהיה חמיר מעקירה משום בעשותה וכמ"ש וקושית התוס' מיושבת דלר"ע עקירה עדיף ולרבי הנחה עדיף ואף שהיה במשכן להיפוך מזה כבר כתבתי דלא מוכח ורק בלשון דילמא אמרינן בגמ' וכמ"ש לעיל:
ונאמר ג"כ ליישב במה שהקשו מלהלן גבי אחרים דאמרינן ג"כ דילמא הנחה לא בעי עקירה בעי עיי"ש והקושיא על כרחך דאחרים סתמא קאמרי אבל על כרחך האחרים לא ס"ל קלוטה דא"כ אפי' הלך יהיה חייב ועל כרחך בעינן מקום כמו יד אדם דוקא ומהני בעמד שם ויקשה כנ"ל:
ונ"ל לומר דהנה עי' בתוס' ישנים כאן וברשב"א שהקשו דאם אמרינן קלוטה כהונחה ד' אמות ברה"ר היכא משכחת, שיהיה פטור מצד קלוטה ותירצו בתוס' ישנים דקלוטה לקולא לא אמרינן עיי"ש ובתוס' להלן דף ה' ע"ב בד"ה בשלמא בשם הירושלמי ובשם הריב"א דמספקינן ליה בקלוטה לר"ע חוץ לד' אמות בקלטה אחר או שנשרפה כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן עיי"ש וברשב"א כאן עיי"ש ומסתבר לומר בכה"ג דממ"נ דאם נאמר קלוטה כהונחה דמי לא הוי זורק בד' אמות וע"כ דלא אמרינן בו כמי שהונחה דמי וא"כ האיך נאמר דהוי בקלוטה הנחה דהוי תרתי דסתרי אהדדי דלענין ד' אמות לא יהיה כהנחה ולענין הנחה חוץ לד' אמות יהיה כהנחה ואף למ"ש בתוס' בב' שבילין הוי [החומרה] בתרתי דסתרי מדרבנן עיי"ש בכה"ג אף מדאורייתא לא נאמר תרתי דסתרי כה"ג ושאני בב' שבילין דלכל אחד מסייע חזקה דמהתורה כודאי מותר משא"כ בזה לדון בתר הדבר אם הוי כהנחה או לא דשייך ממ"נ ועי' סוכה דף ז' ע"א במגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת עיי"ש ואף דיש לחלק וא"כ בד' אמות לא שייך קלוטה כמו שהונחה דמי לכו"ע ולפ"ז י"ל אף אם לא בעי דומיא דמשכן ממש מ"מ בכה"ג אף בהנחה צריך עכ"פ כל שהוא דהנחה במקום בעיא לכו"ע אף למאן דסבירא ליה קלוטה כמי שהונחה דמי אלא דס"ל בקלוטה הוי הנחת מקום וכה"ג כמ"ש דלא שייך קלוטה כהונחה בעיא עכ"פ הנחה בכל שהוא כיון דלא שייך קלוטה כהונחה בעי כל שהו ובעקירה עקירה גמורה ממש דומיא דמשכן שגם היה בהנחה כ"ש ובעקירה ד' על ד' וכמ"ש דקלוטה עדיף מכל שהו היכא דשייך קלוטה אבל היכא דלא שייך קלוטה זיז ויד וכל שהוא עדיף ובעינן דומיא דמשכן וסברת התוס' שרירא וקיימת לחלק בין אם בעינן כל שהוא או לא לענין עקירה והנחה לפמ"ש ואתי שפיר:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה