אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק יב · הלכה ח

הלכה ו

הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. בלח"מ עמד ע"ז דלא כתב רבינו דהכנסה תולדה דהוצאה כדאי' במס' שבת צ"ו ע"ב מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה מ"ש ועי' בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי בסי' מ"א ומ"ש לעיל בפ"ז עיי"ש:
ועי' ברשב"א בריש מסכתא בד"ה א"ר אשי דף ב' ע"ב בשם הרמב"ן דר' פפא שם לית ליה דהכנסה תולדה אלא הוי כהוצאה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת לפיכך מני ליה באחת ולא מני ליה בשתים עיי"ש וכן נראה מירושלמי דלמד הכנסה והוצאה מחד קרא מאל יעשו עוד וכו' ויכלו מהביא נמנעו מלהוציא וכו' ר"א אמר אף הכנסה את ש"מ כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה עיי"ש ולהלן צ"ו איתא נמי סברה היא מה לי הוצאה מה לי הכנסה אלא כדמסקינן הך דכתיבא קרי ליה אב ולר"פ וכדאי' בירושלמי גם הכנסה כתיבי ובצירוף הסברה מה לי וכו' הוי הכנסה ג"כ אב ושניהם חדא אב וכן נראה דעת רבינו שכתב מאבות מלאכות היא ולא כתב המה שחשביה לאב אחד בלבד ולפי הכלל שכתב בפ"ז מאי דהוי תולדה לא שייך לפי הסברה לומר בהכנסה אם לא משום דכתיבי וכמ"ש לירושלמי שניהם כתיבי אחר שכתבתי ראיתי במרכבת המשנה שכתב כעין זה אבל לא הביא דברי הרשב"א בשם הרמב"ן דמפורש כן ולמ"ש אח"ז דנראה דעת רבינו דהוצאה מהלכה למשה מסיני כמו הכנסה וא"כ ודאי שוין ועי' מה שאכתוב להלן בס"ד לאחר סיום הפרק עיי"ש בהוספה:

ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא הא למדת שהבאה מלאכה קורא אותה. הנה מלשונו נראה דהאי קרא אל יעשו וכו' לא הוי מפורש ממש אלא אסמכתא כמ"ש בהקדמתו לש"ס ונראה הרבה פעמים בחיבורו דכמה הלכה למשה מסיני וקראי אסמכתא וכמו דעשו אסמכתא לדרבנן כמו כן לדאורייתא ונראה דכאן הביאו לזה ממאי דאיתא בדף מ"ט ע"ב והאי דמלאכה היתה דים ה"ק דשלים ליה עבידתא וברש"י שם כל מידי דרמיא עליה דאינש קרי ליה עבידתא כמו במס' סוטה ל"ג בטלה עבידתא עיי"ש ועי' בהג"ה להרשב"א צ"ו להוכיח מזה הגירסא שלפנינו עיי"ש ורבינו דלא גריס שם כן נקטי לקרא לאסמכתא וא"כ שניהם הוצאה והכנסה מהלמ"מ ושניהם שוים ולא שייך זה אב וזה תולדה וראיתי בפנ"י צ"ו שכתב ג"כ דאפשר דכל הוצאה מהלמ"מ עיי"ש אלא דא"כ לא הוי כתיבא כיון דאסמכתא הוי ובגמ' אמרינן דכתיב מקרי אב י"ל זה בא' כתיב והב' בלתי כתוב אבל בזה שניהם מהלמ"מ אלא דסוגית הגמ' יקשה למ"ש בתוס' דמאי מקשינן מנ"ל הרי היה במשכן ותירצו משום דמלאכה גרוע היא צריכין קרא ע"ז והרי אם הוי אסמכתא והלמ"מ מעיד עליו וי"ל אף דשניהם שוים זה דא"ל אסמכתא נראה מוכרע טפי וקרי ליה אב וצ"ע:
ועיינתי בס' ראש יוסף לפרי מגדים שכתב בריש מס' שבת לפרש בדעת רבינו דכל ל"ט מלאכות מהלמ"מ לפרש לא תעשה כל מלאכה עיין שכתב דהוצאה מפורש מאל יצא וכו' ומדמהו למ"ש רבינו בהל' שחיטה בדרוסה וצ"ע דבלתי מוחלט די"ל דרק על הוצאה כתב כן מטעמא דאמרן:
והנה רבינו כדעת ר"ח שאינו גורס הוצאה גופא וכו' דאתיא העברה העברה וכו' ובשבת קאי עיי"ש ודעתו כירושלמי ללמוד מלשון מלאכה הנאמר בהבאה ובמק"א כתבתי לקיים הגירסא דרש"י וסמ"ג וכיו"ב עם הירושלמי דלכאורה יקשה כמ"ש בהג"ה הנ"ל דילמא פי' שלימא עבידתא וכמ"ש ברש"י בדף מ"ט הנ"ל ובפנ"י הקשה על גירסא דידן דאם גם בשבת קאי י"ל ג"כ משום דשלימא עבידתא ומנ"ל משום האיסור עיי"ש ועי' בבאורי מהרש"ל על הסמ"ג מ"ש בזה גם יקשה דהיו יכולין להביא דרך התר זה עוקר וזה מניח או פחות מד' אמות למאן דס"ל דבעי ד' על ד' באופן המותר מדאורייתא:
ונראה דלשון מלאכה בזה לא הוי מוכרע ממש והוי ספק בלשון התורה וכ"כ במ"א דכל ספק בלשון התורה אף להרמב"ם מהתורה לחומרא דוקא בספק במציאות דעתו להקל כמ"ש במס' נזיר בטעמא דחזקה דספיקות מצויה ואי אפשר לעמוד בהם עיי"ש וכמו כן נאמר להקל בספק מדאורייתא מהאי טעמא וזה לא שייך בספק בלשון התורה ומדלא פירשה סתמא לחומרא ועי' מ"ש בצל"ח ריש ביצה בפי' כחא דהתירא עיי"ש וא"כ בלשון מלאכה כאן כמו כן ספק בכונת התורה אלא דכל זה לענין איסור אמרינן מדאזלינן מספק לחומרא לא הצריכה התורה לפרש אבל לא שייך כן משום עונש דמספיקא לקולא וע"ז י"ל למ"ש בתוס' בד"ה הוצאה מאי מקשינן מנ"ל דהרי הוי במשכן ותירצו משום דמלאכה גרועה הוי עיי"ש ונאמר כיון דלענין איסור לנו הוכחה מדסתמה התורה דהוי בכלל איסור מזה נדע אף דהוי מלאכה גרוע שם מלאכה לענין איסור עלה וממילא משום דהוי במשכן כשאר מלאכות לחייבו בעונש וא"כ צריכין לקרא וגם דהוי במשכן דבאחת לבד לא נוכל לחייבו בעונש וכיו"ב ברשב"א ריש שבת שהקשה אזהרה שמענו עונש מנין ותירץ כיון דאית לן למודא דהוי בכלל מלאכה לאיסור ממילא ג"כ לענין סקילה ג"כ מלאכה עיי"ש:
אמנם כל דברינו לכאורה לא שייכים רק היכא דהתורה תדבר לענין איסור ונחית לאיסורא שייך לומר דספק בלשון התורה לחומרא משום דסתמה ולא פי' אבל בהאי דמלאכה דנאמרה לענין נדבת המשכן ולא נחתה התורה לענין איסורא דשבת ולמה תפרש ומאי ספיקא לחומרא שייך בכה"ג אבל אם נאמר דהתורה מיירי שם בשבת וכדילפינן מגז"ש המקובלת מרבותינו מהעברה וכו' דבשבת הוי קאי וא"כ הוי המדובר מענינא דבשבת ואיסורו ובספק בפי' מלאכה שפיר לחומרא וסתמא כפירושו בלשון התורה ומדויק דמקשינן מנ"ל דבשבת קאי דילמא בחול ודשלימא ליה עבידתא וכו' וכדאי' לעיל בדף מ"ט הנ"ל ולא מוכח מידי מלשון מלאכה ומתרצין מגז"ש וכו' ומזה נדע שהיה בשבת ומשו"ה למדין שפיר מלשון מלאכה דשייך לומר כמ"ש דהוי ספק בלשון התורה וכמ"ש לעיל וא"כ מיושב קושית התוס' דרק מדנדע דבשבת הוי קאי נוכל ללמוד מלשון מלאכה וכדעת הירושלמי ומיושב קושית הפנ"י הנ"ל דהרי גם בשבת י"ל משום מלאכה דהיתה דים כמ"ש משמו לעיל דלפמ"ש דילפינן מלשון מלאכה בלבד אם נאמר דהוי בשבת לק"מ ואתי שפיר:
וראיתי בחי' הר"ן הנדפס מחדש שכתב וקשיא לי והיכא ניח"ל ליגמרה העברה העברה דלאו משום דשלימא ליה מלאכה קאמר להו וי"ל דטפי משמע קרא לאיסורא ולומר שאסר להם להביא משום שהוא מלאכה ולא משמע דאמר להו משום דשלימא להו מלאכה וכו' וכתב כן בשם הרא"ה עיי"ש ולמ"ש אם גם מספק נאמר ללמוד מזה דמ"ש נוטה טפי צריך ביאור למה נוטה טפי והנה ראיתי בס' יראים לרבינו אליעזר ממיץ עמוד זמנים דף ל"ה ע"א דאינו גורס הגז"ש דהעברה העברה ובשבת קאי גורס וצ"ב. ומ"ש בשם צל"ח בכחא דהתירא עי' ברשב"ם פסחים ק"ב ע"א בד"ה להודיעך עיי"ש:

וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברה"ר מתחילת ד' לסוף ד' הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב. ולשון וכן למדו וכו' נראה מסכים קצת למ"ש לעיל דהוצאה והכנסה ג"כ מפי השמועה ואמר ע"ז וכן למדו זה ג"כ מפי השמועה דאל"כ הו"ל לומר כדרכו ומפי השמועה למדו וכו' וי"ל במס' עירובין י"ז ע"ב דניתן למיתות בי"ד ועי' בתוס' שם עי' מ"ש לקמן בפ' כ"ז ה"א עיי"ש ומ"ש רבינו הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וכו'. בלשון זה יש לעיין אם הכונה דהוי מתולדת הוצאה מרשות לרשות או דאסור כמוה ובר"ן וברשב"א ובבעה"מ שכתבו דהוי רשות בד' אמות כמו בקנין עיי"ש נראה מדעתם דהוי מתולדת הוצאה ועי' בשו"ת חות יאיר בסי' קל"ב וכן נראה דאל"כ יהיה מ' מלאכות ועי' בס' בינה לעתים להגאון התומים שכתב בפ"א מהל' יו"ט דד' אמות ברה"ר דהילכתא גמירי דוקא בשבת ולא ביו"ט עיי"ש:
והנה חשבתי לעיין על מ"ש ברשב"א במס' יבמות דף ו' במחמר דהוי בלאו בלבד לא הוי בעשה דשבתון וכמו כן ראיתי בחי' ר"ח גאון ז"ל שנדפס מחדש שכתב בפסחים ה' למאן דס"ל הבערה ללאו יצאה לא הוי בעשה דשבתון עיי"ש א"כ יש לעיין אם במעביר ד' אמות דמהלמ"מ ילפינן הוי ג"כ מכלל העשה דשבתון ולכאורה נראה כיון דהוי בכלל הוצאה א"כ ממילא הוי בעשה ג"כ אמנם למ"ש רבינו בהל' שחיטה לחלק בין הלמ"מ למפורש בתורה לענין ספק וכתבתי במ"א לאו דקיל הלמ"מ ממפורש אלא בספק בתורה לחומרא כמ"ש לעיל דסתמא כפי' ולחומרא אבל בהלמ"מ דלפרש הסתום בתורה בא להיפוך הספק בפירושו לקולא מדלא פירש ולא כן בספק במציאות דלחומרא אם יהיה איסורו ממפורש או מהלמ"מ וכמו דאין עונשין מהלמ"מ כמו כן נאמר דהלמ"מ על הפחות עד שתפרש:
ורבינו בהוצאה כתב הוצאה וכו' מאבות מלאכות וכו' ובמעביר כתב הרי הוא כמוציא מרשות וכו' וחייב ולא כתב דהוי מלאכה או מתולדה דהוצאה נראה מלשונו דלענין חיוב נלמד מפי השמועה ולאו בכלל מלאכות ל"ט שיהיה בכולו כמוהם והנה מהאי דמצינו שמא יעברנו ד' אמות ברה"ר וכו' נראה דגם העשה דשבתון בד' אמות דאל"כ בדאורייתא בעשה לא תדחה הל"ת כדאי' במס' ר"ה דהוי עשה ול"ת ואם ד' אמות בל"ת בלבד לא שייך לומר כן ויש ליישב קושית התוס' בכמה דוכתי למה לא נאמר משום הוצאה מרשות יחיד לרה"ר דבזה אשמעינן כמ"ש ויש לפרש ג"כ בפי' דברי רבינו שכתב כמוציא וכו' וחייב דלשון וחייב מיותר דהנה אם נאמר דהנלמד מהלמ"מ לא נאמר על כל החומר הנאמר במפורש אלא בהקל בלבד למה יהיה חייב נאמר דהוי בלאו בלבד כמו מחמר וכיו"ב ומדכתב חייב ממילא הוי גם לענין עשה ג"כ בכלל הוצאה המפורש (וביותר למ"ש בתוס' דהוי במשכן ולפי' בא ההלמ"מ לגלוי משום דהוי מלאכה גרוע וא"כ כיון דגילה הוי לכל דבר כיון דהוי במשכן) וביותר למ"ש לעיל די"ל לרבינו ומלשונו שם דהוצאה ג"כ מהלמ"מ וא"כ ממילא כמו הוצאה הוי בעשה ול"ת:
וראיתי בחי' הר"ן כל ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי ופי' לא כפשטא דא"כ הו"ל אב בפ"ע ועוד שאין עונשין מן הדין ומהלמ"מ אלא ה"ק גמרא וכו' בכלל מוציא ותרוייהו זריקה והעברה תולדת דמוציא נינהו עיי"ש והוי הלמ"מ גלוי מלתא בלבד ובירושלמי בפ' הזורק הלכה א לר' יודה הוי מעביר מלאכה בפ"ע ובמשנה לא מנו מ' משום דרבנן פליגי על ר"י ונקטו מאי דהוי לכו"ע ולר"י מעביר מתופרי היריעות מזרקין המחטין עיי"ש ובבלי דחיא להו ועי' ברשב"א שם ועי' בה"י להלן מפורש דעת רבינו תולדת המוציא עיי"ש:
דעת רש"י דהכנסה תולדה וכן נראה מתוספות ריש מסכתא. ולא כן דעת רבינו וכמ"ש לרב פפא אב וכ"נ מלישנא דגמרא מ"ט עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה ונראה דעל לשון תורה על לשון המשנה בלבד קאי. ולכאורה כל עקירה בין ברה"ר ובין ברה"י בשוה והבדל בין הכנסה להוצאה בהנחה בלבד דבהוצאה מניחו לרה"ר למקום שאינו משומר והוא לרבים ובהכנסה לרה"י למקום משומר וא"כ סוף המעשה ההוצאה ההנחה המבדיל בין הכנסה והוצאה ולא תחילת המעשה ובתורה אל יצא וכו' והנחה בלתי מפורש כלל. ועל כרחך דקאי על תחילת המעשה בלבד דשוה בשניהם ולפ"ז הכנסה ג"כ מפורש בקרא. גם י"ל הרי כתיב אל יצא וכו' וקרינן אל יוציא וכו' כדאיתא בספ"ק דמסכת עירובין עיי"ש. ולכאורה באל יצא ג"כ נדע דבהולך להביא המן לביתו ולמה לומר אל יוציא אבל לא נדע אלא הכנסה ולא ההוצאה ואל יוציא על ההוצאה ולא למעט האל יוציא כפשוטו ג"כ על הכנסה דמפורש למ"ש ביותר. גם מסתבר דהכנסה למקום משומר מקרי ביותר מלאכה מהוצאה למקום שאינו משומר דאינו חשוב כ"כ והיינו טעמא די"ל לר"פ וסוגיא דריש מס' דהכנסה ג"כ אב וזה כדעת רבינו הנ"ל. ובגמרא להלן צ"ו הוצאה דכתיבי ולר"פ הכנסה כתיבי ביותר למ"ש. וגם ר"פ סובר דכתיבי אב. והנה להסוברים דהכנסה תולדה בתוספות במסכת שבת ע"ג ע"ב בד"ה משום כתבו דאין מקום להוכיח דצריך להתרות אתולדה משום האב והתראה סתם כמו אל תשמר וכיו"ב די והביאו ראיה דבריש פ"ק דב"ק פרכינן לר' אליעזר דמחייב תולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ותולדה ולא משני דלהכי קרי ליה לתולדה תולדה דצריך להתרות אתולדה משום אב עיי"ש. ולהלן צ"ו ע"ב בד"ה ולר"א כתבו הו"ל דנפק"מ לענין התראה כדאי' בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) ואיכא למימר דהיינו דקא משני הך דהוי במשכן חשיבא וכו' עיי"ש. וכ"כ במסכת ב"ק ב' ע"א בד"ה ולר"א בחד תירוצא שם כמו כן וכנראה במס' שבת צ"ו קיימו הנפק"מ לענין התראה:
ויש להבין בזה הנפק"מ דאמרינן חשיבא וכתיבי דמאי נפק"מ בקריאת אב ותולדה עוד במאי דחשיב וכתוב בפירוש ונאמר ג"כ להבין דברי תוס' הנ"ל במ"ש דהיינו דקא משני הך דהוי במשכן וכו' ועי' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה עיי"ש ולענ"ד נראה בכונתם דגם יש לדקדק דמקשינן הכנסה מנ"ל ומתרצין סברה וכו' ומקשינן מכדי וכו' מ"ש דקרי אב והאי תולדה וכו' קושיא זאת מקומה ביותר לעיל בפ' כלל גדול:
ונראה דקושיא כאן ביותר דהנה בשאר מלאכות י"ל דנפק"מ לענין התראה אבל בהכנסה דהקשו מנ"ל ומתרצין מסברה וכו' וצריכין לומר דמסברה הוי כמפורש בקרא דאל"כ יקשה עוד מנ"ל וכמ"ש בצל"ח במס' ברכות דמה דנדע מסברה הוי דאורייתא מדמקשינן למה לי קרא סברה היא בכמה דוכתי דאל"כ יהיה נפק"מ אם הוי דאורייתא ולענין ספיקו עיי"ש ובפנ"י שם ולכן מקשינן מ"ש הוי אב ותולדה משום התראה ומשני דאפ"ה אף דהוי מסברה דאורייתא מ"מ הך דהוי במשכן חשיבא וכתיבא (וכמ"ש בתוס' בהוצאה בעי כתיבא) מקרי אב אבל בלא זה אף דהוי מסברה לא מקרי לענין התראה כמפורש וככתוב דרק המפורש בקרא נודע לכו"ע ולא כן במידי דסברה אף דלשאר דברים הסברה כמפורש ולא כן לענין התראה דלאו כו"ע יודעין לדון מסברה ועי' בתוס' גיטין בפ' השולח דאדם יודע לא שייך אלא במפורש בקרא עיי"ש ובתוס' שבת ע"ג הנ"ל מ"ש כיו"ב בתולדה שאינה דומה ממש לא מהני בהתראה עיי"ש וזה שכתבו בתוס' היינו הך דמשני דהוי במשכן וכו' אולי כונתם אכתיבא או גם דהוי במשכן חשיבא ג"כ די להקרא אב לענין התראה דנודע ביותר אבל היוצא מסברה לא מהני לענין התראה וא"כ מובן היטב למה דהוי במשכן וכתיבא קרי אב והנפק"מ בזה וטעמא בה אמנם דעת רבינו דשניהם הוצאה והכנסה אב ולמ"ש בירושלמי שניהם מפורשים בקרא וכמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה