דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק טו · הלכה כב
המעביר קוץ וכו' וכן מת שהסריח ונתבזה יותר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י לכרמלית וכו'. עי' בהמ"מ שכתב דרבינו מפרש כבוד הבריות כבוד החיים עיי"ש ולפ"ז בכל מקום דאיתא מכבוד המת יהיה פי' משום כבוד החיים בריש פ' מי שמתו בירושלמי דמובא בתוס' שם ובמת מצוה וכיו"ב ובמס' סנהדרין מיבעיא אם הספידא יקרא דחיי וכו' עיי"ש והרי גם לפ"ז לא תליא אם במת שמסריח ולא יכלו לעמוד מפני ריחו דהרי בזיון המת הוי מצד עצמו בזיון החי אשר סוף כל אדם כמוהו ורז"ל הפליגו בלועג לרש במס' ברכות וגם רז"ל כתב שהסריח ונתבזה וכו' נקיט ג"כ ונתבזה ואין סברה שצריך שני הטעמים יחד ונראה דהכל משום כבוד המת שזה מבזיון להמת שמונח סרוח ובני אדם בורחין מריחו ולא יוכלו לעמוד לפניו אבל בפכ"ו הל' כ"ג כתב רבינו מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו וכו' ובהמ"מ שם בשם הראב"ד דמשום כבוד החיים לסלק ריחו התירו וכתב שכן דעת רבינו עיי"ש ויותר נראה שכונת רבינו דהוי בזה מכבוד הבריות מב' טעמים כבוד החיים וכבוד המת אבל מ"ש הראב"ד שלא יריחו ריח רע יקשה א"כ למה במת דוקא בכל דבר שמסריח נאמר כן וצ"ע ועיין בשו"ע בסימן שי"א סעיף ב' עיי"ש:
היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ד' אמות בכרמלית. אף דהוי שאין מכוין וגם לא פסיק רישא מדכתב שמא יעביר וכו' ולא ניחא ליה אפ"ה גזרו אף בכרמלית דרבנן וצ"ל משום דאפשר בניגוב ובלא אפשר אם רשאי לרחוץ היה נראה דלא לגזור כ"כ ועי' בשו"ע בסי' שכ"ו סעיף ז' ובטו"ז ס"ק ב' שמחלק בגשמים שבאים פתאום עיי"ש ולמ"ש נראה דבאי אפשר לנגב לא יהיה רשאי לרחוץ וצ"ע ובס' הגאון מהו' אליהו מוילנא ז"ל שם ס"ק ט"ו כתב לעיין בשבת קמ"ו ע"ב מי שנשרו כליו במים וכו' דלרש"י בגשמים ולתוס' במים מותר בלבושו עיי"ש וא"כ נראה באי אפשר מותר לכתחילה אם לא נחלק שם בנפלו וצריך לבגדיו שאני: